גלוקליזציה

כתבתי הרבה מבאלי על חשיבות המאבק בהתחממות הכדור ובפליטת הגזים המלהיטים אותו. שמעתי שם המון הסברים. דיווחתי לא מעט, אולי מבחינתם של כמה מכם, יותר מדי. אולי. חגגתי את הניצחון – הצנוע – של הירוקים על פני כוחות השוק, של הפעילים על פני הפוליטיקאים, של הקטנים על פני המעצמות. ארצות הברית אכן עשתה סיבוב פרסה מסוים. סין והודו באמת קצת שיתפו פעולה. רוסיה מעט ויתרה.

ושוב: אז מה? בואו נניח רגע להסברים הנפתלים. בואו נעזוב תיאוריות על רישיונות מכירה של זכויות פליטת גזים מזהמים ומחממים, ואת המנגנון הסבוך שמאפשר סחר בהם.

הנה משהו שיבהיר על מה נלחמים: על היופי הפשוט של הטבע. על מינים שנחבאו עד 2005 במעבה הג'ונגלים, אז נתגלו על ידי מדענים. על היצורים מהרי פויה, "העולם האבוד" של מערב גינאה החדשה, אחד מהאיים שמרכיבים את הארכיפלג של אינדונזיה. על פוסום גמדי, מכרסם מוזר שלא יודע לפחד מבני אדם. על עכברוש ענק, גדול פי חמישה מהמפלצת העירונית המוכרת לנו, שלא נושך אף אחד. על ציפורי גן עדן שאיש לא הכיר עד עכשיו וזכו להיקרא בלטינית "מליפוטיס קרולייה" על שם קרול, אשתו של המדען המאושר שזכה לחשוף אותן. על זכר של אחד ממיני הציפורים שמתנהג כמו פלייבוי מהזן הנחות ביותר, ומככב בכתבה של בוב סיימון מ"60 דקות", תוכנית הדגל של CBS.

נלחמים על הפרפרים, והצפרדעים והיונקים והפטריות והשרכים שיש רק שם, בקצה העולם. יער עד שבזכותו יש האבקה של פירות, כלומר אוכל. יער עד שבזכות המגוון הביולוגי שנחבא בו אפשר לפתח תרופות חדשות, כלומר להציל חיים.

הנה, על זה נלחמים. על גן עדן.