"אם הם ימשיכו להשתולל, ננתק להם את החשמל". מבטיח הפוליטיקאי הבכיר לתומכיו. "נראה אותם חכמים בחושך ובקור". הקהל מוחא כפיים. הדגלים מתנופפים. החזות מתוחים. הגאווה הלאומית זוקרת ראש, עוברת לדום. טוב לה, לגאווה. הדיפלומטים הזרים עושים פרצוף. זה לא עוזר להם.

 

הפוליטיקאי הבכיר לא לבד. כך מקובל לדבר במזרח הפרוע ב-2008. לפחות 75% מאספקת החשמל של החבל העקשן ורווי השנאה והדם, מגיעה מתחנת הכוח של המדינה הגדולה והחזקה יותר. החבל מרדן, ועקשן, והוא רוצה להפוך בעצמו למדינה. במלחמה הגדולה היו גירושים המוניים והרג מכל הבא ליד, ופושעי מלחמה משני הצדדים הגדירו עצמם מנהיגים. עכשיו המקומיים, המוסלמים, חולמים על עצמאות. תובעים אותה, בעצם. בכוח, אם צריך, אפילו באלימות קשה. בכל מחיר.

 

הלאומנים מהמדינה הגדולה, מעצמה אזורית מוקפת אויבים, לא יוותרו. לא יוותרו בחיים. אם צריך, ינתקו חשמל. אם חייבים, יקשו מאוד את הגישה לחו"ל על התושבים הסוררים. גם איסור על מעבר סחורות חיוניות בהחלט אפשרי.

 

אפילו מדברים על הקמת מיליציה של המחנה הימני-לאומני. יהיו בה קצינים וחיילים, אנשי צבא ומשטרה. במקרה הרע, הם יסרבו פקודה. במקרה הרע עוד יותר, פשוט ישליכו מעליהם את המדים, וימלאו פקודות מטעם עצמם. המקומיים נחושים ומשוגעים לא פחות מהמתיישבים, ואפילו יותר. הם בוודאי יגיבו באלימות משלהם.

 

בכל זאת, מדובר בזכות העם על ארץ אבותיו. כך קובעים המיתוסים של השליטים המתיישבים (או המתנחלים, עניין לא רק של סמנטיקה).

 

בכל זאת, מדובר בזכויות לאומיות של אוכלוסייה ענייה ומקופחת, כולל זכות השיבה. כך נשבעת התנועה הלאומית המקומית. היא מוכנה לנקוט בטרור. מבחינתה זה מאבק על חירות.

 

כן. ניחשתם נכון. מדובר בסרביה וקוסובו, כמובן. ככה חשבתם, לא? אה. כי לא, לא התייחסתי לישראל ולפלשתינים.

 

כך, בכל אופן, חוששים המומחים, יקרה כשקוסובו תכריז על עצמאותה ותיפרד בכוח מסרביה, השליטה. וזה קרוב. קרוב מאוד. האלבנים של קוסובו רוצים עצמאות. הלאומנים מסרביה לא מוכנים לתת אותה. הקיצוניים שבהם מוכנים להילחם שוב, כמו ב-1999. ארה"ב והאיחוד האירופי בצד של קוסובו האלבנית-מוסלמית. רוסיה בעד סרביה, והמיעוט הנוצרי אורתודוכסי בקוסובו.

 

סרביה וקוסובו הן לא ישראל ופלשתין. יש הרבה הבדלים. חשובים מאוד. שם הייתה התערבות בינלאומית צבאית של מעצמות, פה רק דיפלומטית. לפחות בחצי המאה שמאז מבצע סיני. גם היקף ההרג והגירושים והטירוף לא זהה. לפחות לא בשנים האחרונות.

 

אבל דבר אחד משותף לדרום מזרח אירופה ולמזרח התיכון: מתינות לא באופנה. היא לא ממש מצליחה למכור. פוליטיקאים שרוצים לעשות הון מסוג מסוים מאוד, במיוחד בתקופת בחירות מכריעות, הולכים על קיצוניות. השלכת שמן, בנזין או כל חומר דליק אחר על הלהבות, זו מכירה בטוחה. ומה עם האזרחים? הם יתלהבו בהתחלה ואחר כך ירוצו לקנות תאורת חירום ומטפים. ובמובן הזה, הבלקן זה כאן.