גלוקליזציה

זה לא היה המשחק הכי גדול בתולדות הכדורסל באולימפיאדות, זה אפילו לא נגמר בהפסד הראשון אי פעם של שחקנים אמריקנים מקצוענים. הלוח הצביע בסוף המשחק בין ארצות הברית לליטא על ניצחון לחבורת כוכבי האן-בי-אי. אבל חצי גמר הטורניר האולימפי בכדורסל בסידני 2000 נצרב בתודעה העולמית כאחד מאותם רגעים שבהם התברר שאפילו האימפריה האמריקנית פגיעה, ולא רק בכדורסל.

ומי שחשף בפני העולם כולו לאיזה סיוט יכול להפוך המסע של נבחרת החלום האמריקני (וזו בדיוק הייתה אז המטאפורה של העיתונות האמריקנית), הוא שחקן כדורסל מליטא בשם שרונאס יסקביצ'יוס – הוא קלע שלשה מדהימה והשווה את תוצאת המשחק באמצע המחצית השניה – מצב שנחשב עד אז לבלתי אפשרי: האמריקנים לא מנצחים.

 האדמה רעדה, וגם הרגליים של שחקני ארצות הברית. הם, שמשחקים ב- ,NBA ליגה שסדרת הגמר שלה מוגדרת על ידי האמריקנים עצמם כאליפות העולם, מושפלים על ידי שחקנים מליטא. הם שמייצגים 300 מיליון אמריקנים יהירים ושאננים וגם די בורים, מובכים על ידי נציגי עם קטן ומשונה ממזרח אירופה. שהרי מי בארצות הברית בכלל ידע אז איפה זה ליטא. הרי מי האמין שהפרובינציה יכולה למרוד באימפריה, ועוד בהצלחה כל כך מרובה. 4 שנים אחר כך, באתונה, שאראס וחבורתו כבר ניצחו את האמריקנים  ואפילו די בקלות.

אבל ב-2000 הייתה זו הפעם הראשונה שבה אנשים עם שמות משונים כמו יסקביצ'יוס ושטומברגאס לא חששו להכות בארצות הברית במקום שבו הכי כואב לה: בהגנה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו העלה על דעתו שארצות הברית יכולה להפסיד. מהר מאוד התברר שהאמירה הזאת תקפה לא רק לכדורסל. שנה אחרי ההשפלה באולימפיאדה, בספטמבר 2001, האמריקנים גילו שוב, בדרך מכאיבה הרבה יותר, עד כמה העורף שלהם פגיע. שוב זרים, שוב עם שמות משונים, הפעם מאפגניסטן וממצרים. ושוב, ההגנה האמריקנית נפרצה וקרסה ונחשפה במלוא חולשתה.

 מאז קריסת מגדלי התאומים, הענקים של נבחרת ארצות הברית ספגו עוד כמה תבוסות משפילות, והצבא האדיר האמריקני הובך בעיראק והסתבך באפגניסטן. האמריקנים יודעים היום שאין תעודות ביטוח, ושהם לא לבד בעולם. ברק אובמה, אולי הנשיא הבא של ארצות הברית, קורא את ספרו החדש של פאריד זכריה על העולם הפוסט אמריקני, שבו מתואר בפרוטרוט סדר עולמי חדש, כלכלי, צבאי, תרבותי, שבו הבלעדיות האמריקנית תהפוך לזיכרון עמום, לא יותר.

 והאולימפיאדה? מצד אחד, גם הפעם היא תשמש משל מצוין על הדרך שבה העולם הזה מתנהל, עולם שבו השאנן והחזק לא רק יכול לטעות, אלא אפילו להפסיד. בגלל זה, ואולי רק בגלל זה, כל כך מעניין לצפות בה. משום שספורט יכול להיות משל, והמציאות כולה הנמשל. 

מצד שני, במשחק האימון האחרון של נבחרת ארצות הברית בכדורסל היא פגשה את ליטא. המשחק נגמר בקריעה, בהפרש של 36 נקודות. לטובת האמריקנים.

מושגים כמו שחיתות, מוסר, חוק ואתיקה הם מאד יחסיים ביקום הפוליטי - לא רק שלנו – אלא בעולם כולו. לא שזה בא להצדיק במשהו את המעטפות התפוחות, אבל יש מקומות בעולם שבהן עוברות מאנשי הון לאנשי שררה גם מזוודות עמוסות. ולא רק בדולרים. ולא, לא מדובר בדודה מאיטליה של שר האוצר הישראלי לשעבר. כלומר לא רק בה.

כך למשל, ראש ממשלת איטליה המכהן, סילביו ברלוסקוני, כבר נחשד ואפילו הואשם בשורה של סעיפים: החל בבעלויות צולבות, דרך רישום כוזב, הונאות מס, ועד מתן שוחד לשוטרים ולשופטים שאותם הוא מכנה "חולי נפש". אפילו נטען שיש לו קשרים עם המאפיה, אבל ברלוסקוני נחלץ מכל זה לעתים מחוסר אשמה, ולפעמים משום שעורכי דינו הצליחו למתוח את הדיונים במשך תקופה כה ארוכה עד שאפילו חוקי ההתיישנות בעצמם עייפו מהדיון, נרדמו משעמום וקברו את התיק. אבל האמצעי הכי יעיל שברלסוקוני יישם במסגרת ההתמודדות עם ההאשמות – פשוט גאוני: לשנות את החוק על פי הצורך. החוק אומר שסילביו חשוד? המפלגה של ברלוסקוני ישנה את החוק. בזמנו קבע חוק שמונע חקירה ותביעה של אישי ציבור בכירים ביותר – כמוהו למשל. החוק פסל, אבל ברלסוקוני מכוון להעבירו עכשיו בשנית.

שיטה דומה נהוגה בצרפת. הנשיאים לשעבר פרנסואה מיטראן וז'אק שיראק חמקו משורה של חקירות וחשדות בשחיתות בזכות חוק שאוסר תביעה של נשיאים ונשיאים לשעבר על פעולות שנעשו בזמן כהונתם. כך שיראק, נחקר בחשד למימון מפלגות בלתי חוקי בתקופה שבה כיהן כראש עיריית פריז (1977-1995) אבל לא על חשדות שקשורים בתקופת נשיאותו (1995-2007). בן בריתו הקרוב ביותר של שיראק, ראש הממשלה לשעבר אלן ז'ופה, דווקא הורשע ב-2004 בפרשת תרומות בלתי חוקיות, והורחק מהחיים הפוליטיים לשנה אחת. אכן עונש כבד. 

הרבה לפני פרשת לווינסקי, הסתבכו בני הזוג קלינטון מארה"ב בחשדות, שכללו, גם אז, גם שם, שמועות על מזוודות מלאות דולרים שהחליפו ידיים. פרשת ווייטווטר התפוצצה ב1993 והתייחסה לפרויקט נדל"ן בשם הזה בארקנסו. על פי החשד בתקופה שבה קלינטון היה מושל ארקנסו בשנות ה-70 לחצו הוא ורעייתו הילרי על יזם מקומי לתת הלוואה בתנאים מועדפים לשותפתם לעסקים. כתבי אישום הוגשו נגד השותפים העסקיים של הזוג, ונגד סגן המושל – שגם ישב בכלא. אחד העדים המרכזיים בפרשה, וינס פוסטר, התאבד. והקלינטונים עצמם? הם מעולם לא הואשמו, והחקירה בעניינם נסגרה. אחר כך קלינטון הואשם כתוצר של פרשת לוויסנקי במתן עדות שקר (לא במתן בסתר של סיגרים), וגם עבר הליך הדחה משפיל, אבל בסופו של דבר זוכה.

היו גם אלה שנענשו על שחיתות עמוקה בגירוש מן ההיכל - קרלוס מנם, נשיא ארגנטינה לשעבר, נחשד ב-2001 שגרף לכיסו 10 מיליון דולר מעסקאות נשק עם קרואטיה ואקוודור, והפקיד אותם בחשבונות סודיים בשוויץ. הוא נמלט לצ'ילה, ואחרי שבוטלו סעיפי האישום בפרשה הזו ובפרשת מעילה (בסך 60 מיליון דולר), מנם שב הביתה. בסופו של דבר הציבור בארגנטינה מאס בו והוא הובס בבחירות.

ואילו תקסין שינווטרה, ראש ממשלת תאילנד נחשד במהלך דומה אבל רווחי הרבה יותר - מכירת חברת טלפוניה תאילנדית לסינגפור וגריפת רווחים במיליארדי דולרים בלי לשלם את המס הדרוש. תקסין רשם לעצמו מכה יפה, אבל גם ספג אחת, כשמצא את עצמו מול טורי טנקים שנכנסו לבנגקוק, והודח בהפיכה צבאית. היום הוא מתמקד בבנייה מחדש של בסיס כוחו בתאילנד (באמצעות המפלגה בעלת השם המנצח PPP) ובמינוי מאמנים למנצ'סטר סיטי. וכך כשסוון גוראן אריקסון הולך, כדאי לאברם גרנט לשקול טוב טוב אם הוא באמת רוצה לשרת את ראש הממשלה התאילנדי המודח – לא נעים לראות נציג רשמי (או לא ממש) מחבורת הגנרלים האויבים של בעלי המועדון מפציע לביקור באמצע הלילה. תקסין עצמו שב לתאילנד לא מזמן, נעצר לכמה דקות, ואז הועמד לדין באשמת שחיתות, אבל בתנאים מאד נוחים. השופט מגלה הבנה לחיבה של הנאשם המיליארדר לכדורגל ומאפשר לו ליסוע לביקורים באנגליה.

מצד שני, יש גם כאלו שנופלים בגלל פשעים ועבירות קלות. שר החוץ של קנדה מקסים ברנייה התפטר בשבוע שעבר. הוא בחר בעיתוי מושלם, כמה שעות לפני שנודע שהשאיר מסמכים מסווגים של נאט"ו בביתה של חברתו לשעבר. בחורה יפה, וגם קצת פרחה. בגיליון ההישגים שלה אפשר לציין קשר לא מחייב עם חבר במאפיה הקנדית (יש דבר כזה!?) ועם האופנוענים של "הל'ס איינג'לס". אלה עם מעילי העור. והניטים. והאופנועים הכבדים. כך (בתמונה למטה) היא הופיעה לטקס ההשבעה של השר הבויפרינד. לגבי הלוק שעטתה עליה כשהתפטר - זה כנראה עניין לאתרים מסוג אחר.  

ולקינוח שוודיה.  שם, שרת התרבות ושרת החינוך התפטרו שתיהן בשנה שעברה. הסיבה לשערורייה, כלומר למבוכה, כלומר למשבר הקואליציוני שפרץ: אי תשלום אגרת הטלוויזיה השנתית בסך 200 דולר. אומר שנית: 650 שקל שלא הועברו במעטפה המתאימה ובזמן הנכון גרמו לשתי שרות ללכת הביתה. בשוודיה.

אז איפה כל זה שם אותנו, את ישראל? בסופו של דבר ישראל יוצאת דופן ביחס לדמוקרטיות המערביות. מצד אחד, מגוון ומספר עצום ומביך של אישי ציבור שעומדים לחקירה. ראש ממשלה. נשיא. שר בכיר לשעבר. ראשי ערים לרוב, לא מעט חברי כנסת (ולא תמיד בדימוס). מצד שני, סיבה לגאווה: באיזו מדינה דמוקרטית בעולם מישהו בכלל מעז לחקור הרכב כזה של פוליטיקאים בהווה ובעבר? טוב, כל זה נאמר בהנחה שישראל היא מדינה דמוקרטיה מתפקדת, כמובן.
שמור   בטל

הנה סיפור מרתק שסיפרה לי הקוראת  יעל ריסקין –  ביום אוקטובר בהיר לפני 60 שנים, נולדה בפרבר של שיקגו תינוקת. האם המאושרת רצתה להעניק לתינוקת שם לא בורגני, כזה עם אופי, שם שייחד אותה מיתר הילדות. בתקופה ההיא בהיסטוריה ובמקום ההוא בעולם, קוראל ואלמוג לא היו אפשרויות רלבנטיות. גם לא קימברלי ומישל. בכל זאת, אמצע המאה ה-20. האמא בחרה בהילרי.

"מה?" אמרו כולם בשכונה, "היל-מה?". אלא שלאמא הייתה תשובה מוחצת לכל תמיהה, פאנץ' ליין שהשתיק כל שאלה נודניקית. הילדה שלה, הילרי, תהיה נועזת, פייטרית, עשויה ללא חת, ממש כמו מטפס ההרים אדמונד הילרי, האיש הראשון שהצליח להעפיל על פסגת הר אברסט (יחד עם טנזינג נורגאי). וכך באה לעולם הילדה בעלת השם המוזר שהפכה לימים לאישה שנלחמת ללא חת כל הדרך עד לפסגת העולם. או שלא.

סיפור מצוין, אבל לא מדויק. הילרי הפוליטיקאית נולדה ב-1947, הילרי המטפס טיפס על האברסט ב-1953. לא יכול להיות שנקראה על שמו עוד לפני שהשיג את מה שהשיג. אנשי הקמפיין שלה הודו בכך, חצי בחיוך וחצי לא באוקטובר 2006. "זה היה סיפור מקסים של אמא שלה שנועד ליטוע בה את התחושה שנועדה לגדולות", אמרה דוברת של הפוליטיקאית, "לדעתי זה הצליח". או שלא.

ככה זה, בקמפיין הזה, המציאות של הילרי, בניגוד לזו של אובמה, קצת נטולת ברק. משום אפרוריותה, ומשום שרק לאובמה יש את הניצוץ הכריזמטי, המאמץ של הילרי לכבוש את ההר הופך קשה יותר.

אבל הילרי ראויה להיות מועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. לא כי היא אישה, אלא כי היא מנוסה ומוכשרת לתפקיד הרבה יותר מברק אובמה. נכון, יש בה משהו שמזכיר את הילדה הכי חכמה והכי נודניקית בכיתה. חרוצה, דקדקנית, נחושה להצליח בכל מבחן ולפצח כל אתגר. אלה תכונות כל כך לא סקסיות  וכל כך חיוניות במאמץ להפוך ממועמדת אפורה לנשיאה מבריקה. אלא שנשיאים יעילים צריכים להיות קודם מועמדים מנצחים, ובזה היא מתקשה מאוד. לפחות בינתיים.

ובכל זאת, שוב מילת הסיום ליעל ריסקין. אברסט או לא, היא זיהתה בהילרי משהו חשוב הרבה יותר. "שים לב איך הילרי מחזיקה את הראש שלה למעלה תמיד", אומרת יעל, "היא זקופה, גאה, כל הזמן. ממש מרימה מבט מעל הכל". צודקת. הילדה עם השם המוזר שלא נקראה על שם אדמונד הילרי, מתנהגת משל היא בעצמה אדמונד הילרי – בשלב זה של המרוץ היא ממשיכה לטפס על ההר פשוט כי הוא שם.

אז נו, נכון. היא עושה את זה גם בגלל האגו העצום שלה, כמו כל פוליטיקאי. אבל למה להרוס סיפור נהדר?

זיכרון ילדות משונה שנצרב בגיל עשר: שער המגזין "טיים". על העמוד הראשון של גיליון 12 במרס 1984 הופיע איור של מרוץ כרכרות בסגנון רומאי. זו הייתה מטאפורה למצב המועמדים הדמוקרטים לנשיאות. בקריקטורה ההיא, הסוס החום משך את הכרכרה של המועמד הוותיק והמכובד וולטר מונדייל.  הסוס השחור נשא בעול הגרירה של גארי הארט הפרוע והצעיר, שחיבתו היתרה לחשפניות גרמה בהמשך לפרישה מבישה אך צבעונית.

בחירות 1984 היו אמורות לספק שיעור מצוין ומכאיב עבור הדמוקרטים במה לא עושים. המועמדים התישו אחד את השני, בזבזו משאבים יקרים ועייפו את הפעילים בריצה מדלת לדלת בפריימריז. בסוף, בנובמבר, הקאובוי הרפובליקני רונלד רייגן גירש את כל החבורה הדמוקרטית מהעיירה, וזכה בנשיאות.

ב-2008 הסוסים הדמוקרטים שוב ראש בראש, שוב צמודים, שוב מתישים אחד את השני ואת המנגנון המפלגתי, שוב על השער של טיים. בזמן שהילרי קלינטון מחליפה מנהלת קמפיין באמצע המירוץ, ברק אובמה דוהר. הוא כבר מזמן לא סייח שחור. גם לא סוס שחור. (ואין שום קשר לצבע עורו, שממילא לא ממש כהה, משום שאביו היה אפריקני מקניה ואמו לבנה מקנזס). סוס שחור קוראים למועמד משני, שכל הישג שלו מפתיע. זה לא המצב של אובמה. להיפך.

הוא פתח פער קטן אבל משמעותי במספר הצירים לועידת המפלגה, ופער משמעותי יותר במומנטום, במצב הרוח. והילרי? היא אוכלת אבק שהוא משאיר מאחוריו. כעת הכל עניין של אורך נשימה – האם הספרינט שלו עכשיו יחסל את הריצה שלה בהמשך. האם אפשר לשים הימור בטוח על זהות הסוס שיופיע במרס 2008 על שער הטיים? לא. מוקדם מדי לצעוק YES HE CAN.

בינתיים לפחות בדבר אחד אובמה מנצח את כולם – הוא חתום על המילה האחת ששולטת בשיח של הקמפיין כולו. CHANGE. כלומר "שינוי". הסוקרים וכותבי הנאומים שלו זיהו את הצורך, ונתנו לו מענה. CHANGE CHANGE CHANGE אובמה קורא בקול גדול. CHANGE CHANGE CHANGE רוטנים אחריו כל יתר המועמדים. והיכן שמתרחשת פארסה, יש מקום גם לסאטירה. הנה, מה ששלחה לי נטע דרור: חיבור מופרע ומצוין בין "CHANGES" של דייויד בואי ל-CHANGE של חבורת המועמדים:

 ובזמן שאובמה & CO חוגגים במפלגה הדמוקרטית, שוב יש רפובליקני קשוח שמחכה לרגע בו יידרש לקלקל להם את המסיבה. קוראים לו ג'ון מק'קיין. AND HE CAN. הוא בהחלט יכול לגרש אותם לכל הרוחות. כמו אז, ב-1984.

בימים האחרונים, עיתונאים שמכסים חדשות חוץ, ובמיוחד את ארצות הברית, מלהגים עד אין קץ מעל כל במה, קודחים במוח בכל ערוץ, ומקרקרים בכל דקה פנויה: העניין הוא שכל הרעש – מציק ככל שיהיה - מוצדק. סופר טיוזדיי, היום בו נערכות בחירות מקדימות לנשיאות ארצות הברית ב-22 מדינות, כשמו כן הוא. ענק. עצום. קולוסאלי. 

הנה למה:

1. בגלל השואו ההיסטרי: האלמנט הזה בולט במיוחד בביצועים של מחנה ברק אובמה. יש הטוענים שזה כל הסיפור שלו, אבל שיהיה. ממש כיף איתו. הנה, תראו מה שלח לי עמנואל ילין -  ביצוע של שיר שנקרא YES WE CAN  ומבוסס כולו על המוטיב החוזר בנאום חוצב להבות ועוקר הרים שברק אובמה נשא בניו המפשייר. השראה: מרתין לותר קינג. לחן: וויל אי אם, מבלק אייד פיז. בימוי: ג'סי דילן, הבן של. משתתפים: סקרלט ג'והנסון,  קרים עבדול ג'אבר, הרבי הנקוק וחברים. שפות: אנגלית ועברית (רמז, צריך להמתין דקה ארבעים ומשהו שניות כדי לשמוע את שפת אבותינו). נתוני צפייה ביו טיוב: מיליון (!) תוך יומיים וקצת. תגובות אופייניות: או, יס. או, יה. או, מיי גוד. או, במה.

2. בגלל הרעב לשינוי היסטורי: בפעם הראשונה אי פעם גבר שחור או אישה הם מועמדים לגיטימיים, מאד לגיטימיים, להיבחר לנשיאות על ידי המוני העם האמריקנים. במובן הזה, לא באמת חשוב מי ינצח במפלגה הדמוקרטית, הילרי או ברק, קלינטון או אובמה. יום שלישי הזה פעמיים כי טוב.

3. בגלל שצעירים מתלהבים סוף סוף: הם חוזרים להצביע. בהמוניהם. באחוזים שלא נראו כמותם עשרות שנים. הם גם מצטלמים טוב.

4. בגלל מפגן תאוות הכוח: קל ואפילו נכון להאשים את הרפובליקנים בשמרנות חשוכה, אבל הם לפחות רואים אור מסוג מסוים הרבה לפני הדמוקרטים. במפלגה הרפובליקנית בוחרים מועמד לנשיאות מהר ויעיל. זו מפלגה שמעניקה קורס בסיסי בפוליטיקה, כלומר בתאווה טהורה לכוח. סמסטר א', כלומר הפריימריס, מוקדש להכרעת המועמדות לנשיאות. בסמסטר ב', בבחירות לנשיאות עצמן, ממצים יתרונות ומנצלים חולשות. הדמוקרטים יכולים להתווכח במשך חודשים מה עדיף - מלכה לבנה או נסיך שחור. הרפובליקנים כבר מתמקדים באיך לקרוע את יריביהם לגזרים. והם יעשו את זה לכל מי שיפריע להם לשמור על הבית הלבן. 

5. כי זה חשוב. מאד. ממש ממש. בכל זאת, ארצות הברית, אתם יודעים. משם מגיעים F-15 , מקד'ונלד'ס, ועוד כמה דברים באקסטרה לארג' וסופר סייז. כמו בחירות דמוקרטיות המוניות, למשל.