גלוקליזציה

מושגים כמו שחיתות, מוסר, חוק ואתיקה הם מאד יחסיים ביקום הפוליטי - לא רק שלנו – אלא בעולם כולו. לא שזה בא להצדיק במשהו את המעטפות התפוחות, אבל יש מקומות בעולם שבהן עוברות מאנשי הון לאנשי שררה גם מזוודות עמוסות. ולא רק בדולרים. ולא, לא מדובר בדודה מאיטליה של שר האוצר הישראלי לשעבר. כלומר לא רק בה.

כך למשל, ראש ממשלת איטליה המכהן, סילביו ברלוסקוני, כבר נחשד ואפילו הואשם בשורה של סעיפים: החל בבעלויות צולבות, דרך רישום כוזב, הונאות מס, ועד מתן שוחד לשוטרים ולשופטים שאותם הוא מכנה "חולי נפש". אפילו נטען שיש לו קשרים עם המאפיה, אבל ברלוסקוני נחלץ מכל זה לעתים מחוסר אשמה, ולפעמים משום שעורכי דינו הצליחו למתוח את הדיונים במשך תקופה כה ארוכה עד שאפילו חוקי ההתיישנות בעצמם עייפו מהדיון, נרדמו משעמום וקברו את התיק. אבל האמצעי הכי יעיל שברלסוקוני יישם במסגרת ההתמודדות עם ההאשמות – פשוט גאוני: לשנות את החוק על פי הצורך. החוק אומר שסילביו חשוד? המפלגה של ברלוסקוני ישנה את החוק. בזמנו קבע חוק שמונע חקירה ותביעה של אישי ציבור בכירים ביותר – כמוהו למשל. החוק פסל, אבל ברלסוקוני מכוון להעבירו עכשיו בשנית.

שיטה דומה נהוגה בצרפת. הנשיאים לשעבר פרנסואה מיטראן וז'אק שיראק חמקו משורה של חקירות וחשדות בשחיתות בזכות חוק שאוסר תביעה של נשיאים ונשיאים לשעבר על פעולות שנעשו בזמן כהונתם. כך שיראק, נחקר בחשד למימון מפלגות בלתי חוקי בתקופה שבה כיהן כראש עיריית פריז (1977-1995) אבל לא על חשדות שקשורים בתקופת נשיאותו (1995-2007). בן בריתו הקרוב ביותר של שיראק, ראש הממשלה לשעבר אלן ז'ופה, דווקא הורשע ב-2004 בפרשת תרומות בלתי חוקיות, והורחק מהחיים הפוליטיים לשנה אחת. אכן עונש כבד. 

הרבה לפני פרשת לווינסקי, הסתבכו בני הזוג קלינטון מארה"ב בחשדות, שכללו, גם אז, גם שם, שמועות על מזוודות מלאות דולרים שהחליפו ידיים. פרשת ווייטווטר התפוצצה ב1993 והתייחסה לפרויקט נדל"ן בשם הזה בארקנסו. על פי החשד בתקופה שבה קלינטון היה מושל ארקנסו בשנות ה-70 לחצו הוא ורעייתו הילרי על יזם מקומי לתת הלוואה בתנאים מועדפים לשותפתם לעסקים. כתבי אישום הוגשו נגד השותפים העסקיים של הזוג, ונגד סגן המושל – שגם ישב בכלא. אחד העדים המרכזיים בפרשה, וינס פוסטר, התאבד. והקלינטונים עצמם? הם מעולם לא הואשמו, והחקירה בעניינם נסגרה. אחר כך קלינטון הואשם כתוצר של פרשת לוויסנקי במתן עדות שקר (לא במתן בסתר של סיגרים), וגם עבר הליך הדחה משפיל, אבל בסופו של דבר זוכה.

היו גם אלה שנענשו על שחיתות עמוקה בגירוש מן ההיכל - קרלוס מנם, נשיא ארגנטינה לשעבר, נחשד ב-2001 שגרף לכיסו 10 מיליון דולר מעסקאות נשק עם קרואטיה ואקוודור, והפקיד אותם בחשבונות סודיים בשוויץ. הוא נמלט לצ'ילה, ואחרי שבוטלו סעיפי האישום בפרשה הזו ובפרשת מעילה (בסך 60 מיליון דולר), מנם שב הביתה. בסופו של דבר הציבור בארגנטינה מאס בו והוא הובס בבחירות.

ואילו תקסין שינווטרה, ראש ממשלת תאילנד נחשד במהלך דומה אבל רווחי הרבה יותר - מכירת חברת טלפוניה תאילנדית לסינגפור וגריפת רווחים במיליארדי דולרים בלי לשלם את המס הדרוש. תקסין רשם לעצמו מכה יפה, אבל גם ספג אחת, כשמצא את עצמו מול טורי טנקים שנכנסו לבנגקוק, והודח בהפיכה צבאית. היום הוא מתמקד בבנייה מחדש של בסיס כוחו בתאילנד (באמצעות המפלגה בעלת השם המנצח PPP) ובמינוי מאמנים למנצ'סטר סיטי. וכך כשסוון גוראן אריקסון הולך, כדאי לאברם גרנט לשקול טוב טוב אם הוא באמת רוצה לשרת את ראש הממשלה התאילנדי המודח – לא נעים לראות נציג רשמי (או לא ממש) מחבורת הגנרלים האויבים של בעלי המועדון מפציע לביקור באמצע הלילה. תקסין עצמו שב לתאילנד לא מזמן, נעצר לכמה דקות, ואז הועמד לדין באשמת שחיתות, אבל בתנאים מאד נוחים. השופט מגלה הבנה לחיבה של הנאשם המיליארדר לכדורגל ומאפשר לו ליסוע לביקורים באנגליה.

מצד שני, יש גם כאלו שנופלים בגלל פשעים ועבירות קלות. שר החוץ של קנדה מקסים ברנייה התפטר בשבוע שעבר. הוא בחר בעיתוי מושלם, כמה שעות לפני שנודע שהשאיר מסמכים מסווגים של נאט"ו בביתה של חברתו לשעבר. בחורה יפה, וגם קצת פרחה. בגיליון ההישגים שלה אפשר לציין קשר לא מחייב עם חבר במאפיה הקנדית (יש דבר כזה!?) ועם האופנוענים של "הל'ס איינג'לס". אלה עם מעילי העור. והניטים. והאופנועים הכבדים. כך (בתמונה למטה) היא הופיעה לטקס ההשבעה של השר הבויפרינד. לגבי הלוק שעטתה עליה כשהתפטר - זה כנראה עניין לאתרים מסוג אחר.  

ולקינוח שוודיה.  שם, שרת התרבות ושרת החינוך התפטרו שתיהן בשנה שעברה. הסיבה לשערורייה, כלומר למבוכה, כלומר למשבר הקואליציוני שפרץ: אי תשלום אגרת הטלוויזיה השנתית בסך 200 דולר. אומר שנית: 650 שקל שלא הועברו במעטפה המתאימה ובזמן הנכון גרמו לשתי שרות ללכת הביתה. בשוודיה.

אז איפה כל זה שם אותנו, את ישראל? בסופו של דבר ישראל יוצאת דופן ביחס לדמוקרטיות המערביות. מצד אחד, מגוון ומספר עצום ומביך של אישי ציבור שעומדים לחקירה. ראש ממשלה. נשיא. שר בכיר לשעבר. ראשי ערים לרוב, לא מעט חברי כנסת (ולא תמיד בדימוס). מצד שני, סיבה לגאווה: באיזו מדינה דמוקרטית בעולם מישהו בכלל מעז לחקור הרכב כזה של פוליטיקאים בהווה ובעבר? טוב, כל זה נאמר בהנחה שישראל היא מדינה דמוקרטיה מתפקדת, כמובן.
שמור   בטל

Die Welt zu Gast bei Freunden

("זמן להכיר חברים חדשים")

הסיסמה הרשמית של גביע העולם בגרמניה, 2006

"משהו בה מעצבן אותי", אמרה הישראלית לנוכח תמונותיה של הגרמנייה, מחלקת כדורי רגל לילדים בקיבוץ שדה בוקר. הישראלית היא נכדה ובת של ניצולי שואה, בחורה די בוטחת בעצמה וקצת פחות בגרמנים. הגרמנייה היא קאנצלרית, מקפידה להפגין מבוכה כראוי (ואולי זו מבוכה אותנטית) כשהיא נדרשת להשתובב עם ילדי קיבוץ. הישראלית היא דור שני ושלישי, לא סולחת ולא שוכחת. הגרמנייה נולדה אחרי המלחמה, היא אמורה להיות הסמל של "גרמניה האחרת".

אני, שאחים ואחיות ואחיינים ואחייניות של סבי וסבתי לא שבו מהמחנות במזרח, דווקא שמח לראות את הקאנצלרית מבקרת בדרום. היא מעוררת בי חיבה, מרקל, בדרכה הנבוכה והביישנית. לכן תגובתי לטרוניה הנ"ל היא: "מה יש, כולה מחלקת כדורי רגל תוצרת אדידס לילדים. אז נכון, אדידס זו חברה גרמנית. אז מה".

הישראלית לא מוותרת: "ילדים יהודים עומדים כמו פושטי יד, מתחננים לאנגלה מרקל. וכל זה בקיבוץ של בן גוריון, שלקח מהגרמנים את הכסף של הפיצויים".

ואני מנסה להתעקש: "זה שילומים, זה לא פיצויים. הרי על שואה אי אפשר לפצות באמת. אפילו הגרמנים מודים בזה".

והיא בשלה: "או-הו, כמה שהם בטוחים שיש פיצוי. ועכשיו כל התקשורת הגרמנית תראה ילדים יהודים חמודים מבקשים מהגרמני הטוב מתנה. כאילו לא עזבנו את הגיטו. והכל על מה? על כדורגל שעולה שני שקל".

ואני: "אפשר לחשוב שישראלים לא מחלקים צעצועים או ממתקים בהודו. כולה מבוגר נותן מתנה לילד, הכי נורמלי, הכי נחמד שיש".

היא: "אם זה היה סרקוזי או קלינטון, אין בעיה. אבל מרקל מנסה להשתיק ילדים במתנות? זה מגעיל אותי. לא רוצה שהגרמנים ירגישו טוב כשהם יראו בטלוויזיה ילדים יהודים מושיטים ידיים".

אני: "ישראלים, ילדים ישראלים".

היא: "הם יהודים, תמיד יהיו יהודים. גרתי בגרמניה, והגרמנים יודעים אך ורק מה זה יהודים. כל מי שפותח עיתון באיזה כפר בבוואריה שוב בטוח שיהודים נעים בקבוצות צפופות".

אני: "את באמת חושבת שיש קו ישיר בין תעמולה נאצית נוסח "היהודי הנצחי" לילדים ישראלים עם כדורגל?"

היא: "כן. כי זה מתכתב ישירות עם תמונות מאז. בא לי להקיא. פעם הם קנו סליחה במיליארדים, עכשיו בגרושים. לא אכפת לי שבן גוריון אמר שאין מחיר לשואה, כי הגרמנים דווקא קנו סליחה. אבל נניח שבכל זאת, אז לא הייתה ברירה, ולא הייתה פה מדינה בלי השילומים. אבל אם משלמים, שיהיה בכבוד, בשקט. אם היא הייתה נותנת כדורגל בלי צלמים, אין בעיה".

אני: "לשיטתך, מותר לתת ולקחת רק בסתר. ככה דווקא מתחזק הסטריאוטיפ על היהודי שמוכן לעשות קומבינה עם גרמני בשקט, במחשכים, בלי שיידעו. מה שמרקל מנסה לעשות זה לחשוף לעולם כולו את מה שכואב וגם את מה שנורמלי. לתת מתנות בפומבי זה סימן לבריאות, לא לחולי".

היא: "לצופף 300 ילדים בפריים עם קאנצלרית וכדורגל זה מזעזע. זו הנצחה של זוועה מוכרת מדי, כזו שראיתי כבר אלף פעם בתמונות. זה חולני".

אני: "זה בריא. כי הילדים האלה לא זקוקים לשום חסדים, הם חיים בקיבוץ, בישראל, ולא צריכים הצלה מאף אחד. הם בסך הכל שמחים לקבל מתנה ממבוגר, כמו כל ילד, אפילו אם המבוגר הוא גרמני".

היא: "זה לא נורמלי, לא מול המצלמות".

אני: "80 אחוז מהישראלים חושבים שזה כן נורמלי. שהדרך היחידה היא לקדם יחסים פומביים, בלי בושה ובלי פחד".

היא: "מישהו אמר שכל היהודים חכמים?".

אתם, כולכם: תחליטו בעצמכם.

עם תום חגיגות כיבוש לוס אנג'לס על ידי בחורינו המצוינים מהבופור – ואכן יש מה לחגוג והם אכן מצוינים וגו' -  מגיע הרגע לבחון גם את הסביבה הפחות מיידית. כלומר לא רק את קטגוריית הסרט הזר הטוב של השנה או השחקן או השחקנית או עריכת הסאונד או האפקטים המיוחדים.

הבה ונרחיק עד למחוזות מרוחקים – שם בקטגורית סרט האנימציה המצטיין של השנה, יש מועמד בולט, בולט מאד. "פרספוליס" המצוין והמצויר בצבעי שחור ולבן  מוכיח שיש המון גוונים של אפור. אפילו באיראן של אחרי המהפכה האסלאמית. אפילו מאחורי הרעלות השחורות. אפילו בינות לחרך של הצ'אדור, אותה גלימה שהמולות ציוו על כל נשות איראן ללבוש. כי ילדה בת 4 יכולה לצעוק בשמחה "לעזאזל עם השאה!". אחר כך היא תבכה כשאנשי משטרת הצניעות ומשמרות המהפכה מתחילים להעניש ולהעלים אנשים טובים, חילונים, קומוניסטים או סתם אלה שמרשים לעצמם לחשוב באופן עצמאי. 

גם גיבורי המהפכה יכולים להפוך לאויבי המדינה. בשנייה. בקלות. בגלל תקליט מערבי. בגלל שהלכו למסיבה. זהו סיפור המהפכה באיראן דרך עיניה של ילדה קטנה. ויש עוד: "פרספוליס" גם מלמד על מלחמת איראן-עיראק הרבה מאוד דברים שלא ידענו. הרבה מאוד.

סרט האנימציה הזה מצרפת מבוסס על ספר קומיקס של מרג'אן סטרפי. סטרפי היא איראנית גולה. גולה קצת מרצון וקצת לא. צריך לקרוא את הספר או לפחות לראות את הסרט כדי להבין למה.

פרספוליס ממשיך את המגמה החשובה והמעניינת של העפלת הקומיקס למעמד של אמנות נעלה וחשובה לא פחות מאחרות – מגמה שאחד המסמנים הבולטים שלה הוא MAUS, ספרו של ארט שפיגלמן על שואת יהודי אירופה. שם אנחנו היהודים עכברים והנאצים חתולים. וזה קשה. ומעניין. ומפחיד. ומעצבן. ובעיקר מרגש.

אבל בחזרה לאוסקר. אנחנו, ששמחים, באמת שמחים, על ההצלחה של בופור, צריכים לזכור שני דברים: ראשית, בכל הכבוד לתמונות נעות, הציור והאיור עדיין לא מתו. דבר שני, ולא פחות חשוב: בזמן שאנחנו מספקים אור לגויים, גם הגויים יכולים להאיר לנו קצת. במיוחד את החשיכה שאופפת את איראן כבר כמעט 30 שנה. "פרספוליס" הוא הסרט המועמד לאוסקר הכי חשוב השנה.

"היה זה עידן האור, היה זה עידן החושך; היה זה אביב התוחלת, היה זה חורף היאוש; הכל היה לפנינו ומאום לא היה לפנינו; כולנו הרקענו שחקים, כולנו ירדנו לשאול תחתיות".

מתוך "בין שתי ערים", מאת צ'ארלס דיקנס

הגדרה: "מחוז מנהלי במדינה, ובהשאלה – עיר שדה, מקום מרוחק מהמרכז התרבותי. ברומא העתיקה, הפרובינציות היו האזורים שנכבשו על ידי הרומאים ונשלטו על ידם.

המילה פרובינציאלי (קרתני) מתארת מישהו בור וצר אופקים, שאינו בקי בגינונים ובתרבות כמו בני העיר".

(מתוך האתר "השפה העברית", בעריכת רוני הפנר)

למה התרגשנו כל כך? כלומר, למה אני – ציניקן וכו' – חייכתי כמו דביל כשג'ורג' בוש חייך אלי במשכן הנשיא? וממתי אדם כמוני מנופף בהתרגשות, משל הייתי חבר כבוד בהורה אפרוחים, ברגע שהוא חצי קורץ לכיוון הכללי בו ניצבתי? ומה פתאום עיר שלמה, סליחה, מדינה שלמה, נעצרת, נבלמת, משתתקת ומתחרפנת? האם זה משום שגבר עם מבטא טקסני שבמקרה גם מנהיג את המעצמה הגדולה בעולם הואיל בטובו לבוא לכאן ולקבל מאיתנו 2 מנורות שמן, קמע עתיק, וחולצת אופניים עם הכיתוב "ג'ורג' וו בוש"? מה הקשר בין הגשמת חזון ועידת אנאפוליס על השגת שלום עד סוף 2008 לבין חשיפת נשיא ארצות הברית לצלילי "הבה נגילה" בגרסת הדאנס? התשובה לכל השאלות במילה אחת: פרובינציה.

***

סיפור יפה רשם לזכותו אבירם זינו מ-YNET. הוא דיווח על הצנעת פסלו של הנשיא לשעבר משה קצב לכבוד בואו של הנשיא בוש. לפי הדיווח, אנשי המשכן דחקו את הפסל לקצה הרחבה החיצונית, רחוק מהעין ורחוק מהמצלמות.

ובכן, כאמור, הייתי שם במשכנו של הנשיא הנוכחי מר פרס, והריני להודיע: מוצנע מוצנע, אבל קיים. הכוונה לקצב. כלומר, לפסל שלו.

בוש לא ראה אותו ככל הנראה, אולי בכלל לא ידע מיהו, בניגוד לולדימיר פוטין שהחמיא בגסות ובבוטות לקצב בתקופה בה דובר על עשר מתלוננות (מה שהפך לבטל ומבוטל על ידי המשטרה והפרקליטות, כמובן).

בכל אופן, קצב הישיר מבט. אבל לא הישיר מספיק כדי שעדשות המצלמות שלנו, ערוץ 10, ושל ערוץ 2 ושל ערוץ 1 ושל כולם יראו אותו. גם הרשתות הבינלאומיות הצליחו להחמיץ את נוכחותו במקום. איש לא שאל איך הוא הגיע לפינה השמאלית בשורת הפסלים. חוץ מאבירם זינו. יפה. אבל לי יש עוד שאלה: מה הוא עושה שם בכלל? התשובה, במילה אחת: פרובינציה.