20 בדצמבר 2007, מחזה משונה: חיילים פולנים מסירים את מחסום הגבול בין פולין לגרמניה. פולנים מרוצים, מחויכים, מתכוננים לכניסה רבת משתתפים וחוקית לתוך גרמניה. וגם הלאה משם, מערבה. מתכוננים לשטוף את אירופה כולה. הגרמנים עומדים חמוצים מעט, מברכים בחיוכים מאולצים את הפולשים ממזרח.
איפה הם ואיפה 1 בספטמבר 1939, היום בו הגרמנים הסיטו בקלילות את מחסום הגבול בין גרמניה לפולין והחלו בדהירה מזרחה, לורשה, וגם הלאה משם, רחוק רחוק, עד אין קץ כמעט. עד שכמה שיותר יהודים, וצוענים, והומואים, וקומוניסטים, יושמדו ויימחקו וייעלמו ויידרסו.
61 שנה אחרי, בסוף השבוע הזה, יושמה הרחבת הסכמי שנגן. זה השם הרשמי למהלך שמאפשר לאזרחי תשע מדינות, כולן חברות חדשות יחסית באיחוד האירופי, רובן קומוניסטיות לשעבר, לנוע בחופשיות מוחלטת ברחבי האיחוד. בלי צורך בהצגת דרכון, בלי בדיקות בגבולות. אפשר לתפוס מונית בטאלין שבאסטוניה וליסוע עד ליסבון. וכמובן, מורשה אפשר לדהור עד ברלין. בקלות. בפולין אפילו מציגים בקולנוע קומדיה מטורפת על היטלר של דני לוי, במאי יהודי שפועל בגרמניה. במו עיני ראיתי.
לקנא בהם? ברור. גם אנחנו רוצים, מתחננים, תובעים להיות חלק מזה. באלפינו. שישי בערב, אישה צעירה יושבת ליד שולחן בארוחת טרום חג המולד של עולים ומהגרים פולנים בישראל. היא מטפלת בבקשות של ישראלים שמנסים להשיג דרכונים פולנים. היא אומרת: "יש כאלה שאבא של סבא שלהם עבר בפולין בדרך לאנשהו, והם מנצלים איזה סעיף טכני, ומצליחים להשיג דרכון. ויש כאלה" היא עוברת לטון כמעט מתנצל "ניצולי שואה, שמדברים רק פולנית, בקושי יודעים עברית, ואין להם סיכוי". "למה?" "כי במלחמה נשרפו המון ארכיונים" היא מסבירה, "ובלי ארכיון, אין רישום, ובלי רישום, אין סיכוי לדרכון".
גם לי לא מגיע דרכון פולני. סבא שלי היה פולני, אבל ציוני. בגיל 15, שבו לא היה רשום בשום מקום, נסע לפלשתינה. חלק מהאחים והאחיות של סבא, נשארו ברחוב סטווקי 6 בוורשה. גם ההורים שלהם, והילדים שלהם, והחברים שלהם, כולם חשבו שעדיף להישאר. אם היו שורדים את המלחמה, צאצאיהם היו מקבלים דרכון. אבל דבר לא נותר מהם. רק שמות בספר טלפונים פולני מ-1939 שעלעלתי בו לאחרונה.
אז אני לא זכאי ליסוע בלי לחשוב על כלום מוורשה לברלין. האמת, קצת חבל. נשארתי תקוע עם דרכון ישראלי, כחול כזה, קצת עולם שלישי כזה. ובכל זאת, כמובן, תודה לסבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
