"הלו, בוא לפה, רוצה להציל את העולם?", אומרת דובת הקוטב במבטא קוריאני כבד. "בוא הנה לצלם אותנו". מפצירה בי הדובה הלבנה. לא, עידן קרח לא הפציע בבאלי, אינדונזיה. להיפך, חם. נורא. כל הזמן.
הדובה, כלומר ילדה בתלבושת פרווה לבנה מדרום קוריאה, כולה בת 15, שעומדת בשמש מחוץ לאולם בו מכונסת ועידת האקלים בבאלי, אינדונזיה, רצינית לגמרי. היא רוצה שהפוליטיקאים שבפנים, במזגן, יעשו משהו רציני כדי לעצור את התלהטות הכדור. אם לא, הקרח שבו תלויים דובי הקוטב, יימס ויתפורר מתחתם והם ייעלמו. שליש מהקרחונים באזור הארקטי, מסביב לקוטב הצפוני, התאדו בשלושים השנים האחרונות
גם הפינגווינים האינדונזים עצבניים. שניים מהם השתזפו אתמול על כסאות נוח ממש מחוץ לאולם הועידה. כל מה שהיה שם כדי להקל על הפעילים הירוקים המחופשים לציפורים מאנטרקטיקה, היו מניפות ומים מינרלים. הפינגווינים שבאו לוועידה רוקדים ושרים לצלילי FEELING HOT HOT HOT, אבל על פניהם הבעה כעוסה. הם מבקשים שראשי המדינות והשרים שבפנים, בקוקטיילים המפנקים, יזיזו כבר עניינים. אם לא, גם קיומם של הפינגווינים האמיתיים שבחוג הקוטב הדרומי, בסכנה. הטמפרטורה באנטרקטיקה עולה בקצב מהיר פי חמישה מאשר בשאר העולם.
בינתיים הפוליטיקאים לא מספקים את הסחורה. הם עסוקים בהתגוששות בינגושית: סין והודו נגד אירופה, ארצות הברית נגד כל העולם. הדובים מצטלמים, הפינגווינים רוקדים, והשיירה עוברת. הסכם חתום על הפחתת פליטת גזי החממה אין כרגע. ממש אין. אבל זה היה צפוי. אבל אפילו מסמך כללי, הצהרתי, לא מצליחים לגבש כאן. מסמך כזה אמור לבטא הסכמה כלל עולמית לגבי הדרך שתוביל להסכם שיחליף את אמנת קיוטו. ההסכם הבא אמור לקבוע מדדים ברורים ומחייבים של הפחתה כלל עולמית בפליטת גזי החממה, שמרתיחים את הימים בקוטב הצפוני והדרומי ובכל האזור שביניהם.
אבל לא כולם רוצים הסכם כזה, ויש גם כאלה שחשוב להם מאד לטרפד אותו. השטן הגדול בעיני הפעילים הירוקים בוועידה הזאת היא ארצות הברית. ארצות הברית, שחולקת יחד עם סין את התואר המפוקפק של המזהמות הגדולות בעולם, מבקשת לעצור כל תקנה שתחייב אותה לפעול בצורה דרמטית החל ב-2012. מהדלפות מתוך דיונים סגורים עולה התמונה הבאה – האמריקנים מזלזלים בנציגות האחרות, מתנשאים, מגיבים בגסות על ניסיונות לרתום אותם להסכם. הם מפוצצים דיונים על סעיפים טכניים, לא מקבלים עדויות מדעיות שכל העולם רואה כתורה מסיני.
האמריקנים רוצים להמשיך לייצר חשמל בזול. ולצרוך דלק בכמויות. ולפלוט גזים, כמו CO2, שמלהיטים את האטמוספירה בדיוק בהיקף שמתאים להם. ואם הם כבר מדברים על קיצוץ, הם רוצים שהיקפו יעמוד – ניחשתם נכון – בדיוק על מה שמתאים לארצות הברית של אמריקה. ולערב הסעודית. ובעניין הזה גם ונצואלה ואיראן, בשגרה אויבות של ממשל בוש, הן בנות ברית לרגע. כולן מכורות למכירה ולרכישה של נפט, וכמה שיותר, יותר טוב. ובראשן משפחת בוש הטקסנית. על הקשת שבין אנרגיה ירוקה לזהב שחור, ההעדפה של בוש ברורה.
אלא שלמשלחת של בוש לוועידה יש אויב מסוכן יותר מדובי קוטב קוריאנים ופינגווינים אינדונזים. קוראים לו אל גור. חתן פרס נובל, זוכה פרס האוסקר, מנהיג המשלחת האמריקנית האלטרנטיבית לבאלי, אמור לייצר בהופעה שלו כאן מספיק חשמל באוויר כדי להלחיץ את ארצות הברית הרשמית. תפקידו בעיני עצמו ובעיני מאמיניו – למנוע מהסיפור כולו להסתיים בתיקו אפס מעצבן בין הבית הלבן לשאר העולם, ההולך ומשחיר מרוב זיהום אוויר ושריפות. עם זאת, גור חוזר ואומר שלא ירוץ לנשיאות ב-2008 ולא יתיישב במקום בוש בלשכת הנשיא. לפחות לא כרגע.
אבל כל המועמדים הדמוקרטים וגם כמה רפובליקנים בכירים נשמעים יותר ויותר כמוהו. השקעה בטכנולוגיות ירוקות? כן. אנרגיה סולרית? למה לא. בורסה שבה נמכרים רישיונות וזכויות לפלוט גזים? בהחלט כן. "הרבה אמריקנים חוששים מטרור איסלאמי מתודלק בנפט", אומרת ציפי איסר-איציק, מנכ"ל "אדם טבע ודין", שנמצאת כאן. "הרבה אמריקנים לא רוצים לשלם המון על הבנזין במכונית שלהם. הרבה אמריקנים חושבים על מחיר פוליסות הביטוח שלהם. אם יהיו עוד 50 קתרינות, הם יתחילו לשלם הרבה יותר".
אז לא, זה עדיין לא השלב שבו במערכת הבחירות בארצות הברית אומרים "זו הסביבה, טמבל" במקום "זו הכלכלה, טיפש" – הסיסמא שהביאה את ביל קלינטון למשרת הנשיא. אבל כשהכול מתחבר- הסביבה, והכלכלה, ודעת הקהל, גם ארצות הברית כנראה מרגישה את השינוי. החברים של בוש מתעשיית הנפט כבר לא יכולים לחלום על קידוחים בלתי מוגבלים בלב הטבע הפראי של אלסקה. הפינגווינים והדובים יכולים להרשות לעצמם לחייך קצת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
