גלוקליזציה

בימים האחרונים גיליתי מחדש עמימות מהי. היא לא מדיניות הסתרה של מעצמה גרעינית במזרח התיכון. היא תחושה של רפיון אברים, טעם רע בפה, תשישות נפש וגוף שתקפה מפלגה מובילה המבקשת למשול במעצמת על.

עמימות וקהות חושים הן שנשארו ממסע הבחירות של המועמדים הדמוקרטים בפנסילבניה, שנמשך חודש וחצי. זה כל מה שנותר אחרי שהילרי קלינטון וברק אובמה גלגלו בכיף (רוצה לומר בקושי) כדורי באולינג בקניונים, גמעו בהתלהבות (נו, נגיד) בירות בפאבים, בלסו בתאווה (שיהיה) סנדוויצ'ים בדיינרים, ושפכו בטירוף (או, זה כבר בטוח) עשרים מיליון דולר. כי בפנסילבניה, המדינה בה אבות האומה לחמו על עצמאות ארצות הברית וגם זכו בה, נרשם עוד אירוע היסטורי: הסכום הגדול אי פעם שבוזבז על שימון, דישון וטינוף במהלך פריימריז לנשיאות.

13 מיליון דולר של תורמים ובעלי אינטרסים שונים, תועלו לפרסומות בטלוויזיה. אובמה לכלך על הילרי (בעלות של 9 מיליון דולר) בטענה שהיא מזהמת את הקמפיין הנקי שהוא מנהל. הילרי טינפה את אובמה (במחיר מציאה של 4 מיליון דולר) בתואנה שהוא הרבה יותר מלוכלך ממנה.

חוץ מהמילים המפורשות "קקי" ו"פיפי", הכל נאמר ונרמז והודלף בטלוויזיות מפילדלפיה עד פיטסבורג: שהיא משתמשת בטקטיקות של רפובליקנים. שמאחורי החיוך שלו מסתתרות השמצות איומות. שביטוח בריאות לכל אזרח שהיא מציעה יועיל רק ללוביסטים ולחברות התרופות. שביטוח הבריאות הכמעט-אוניברסלי שלו רק ידפוק את העניים. שהיא בעצם אישה היסטרית. שהוא סוג של בוגד שעוזר לרפובליקנים. שהבלונד שלה לא טבעי. שבעצם הוא עשה פרמננט. העיקר שיצלצל מסריח. או יריח צורמני. או משהו כזה.

והמצביעים? עד כה הם סתמו את האף, ושלשלו פתקים בהמוניהם. לפחות זה. הם לא רצו להישאר צפים, על אף שאינסטינקט הישרדות בריא יאמר לכל אדם לא לצלול אל תוך נהרות הרפש הריחני. 

 מה מכל זה ייזכר? אה, כן. אובמה אמר ש"מרוב מרירות" המובטלים המיואשים מעיירות קטנות (כלומר הלבנים) "נתלים באקדחים ובדת ובאנטיפתיה לאנשים שאינם כמוהם". וואו. אחר כך אמר שלא ניסח את דבריו בצורה ברורה, ושזה לא בסדר. וואו גדול עוד יותר. בעצם לא ממש כדאי להעליב את האלקטורט.

והיה גם הסיפור על הילרי שסיפרה על נחיתה בבוסניה ב-1996 תחת אש צלפים. וואו. אחר כך התברר שקבלת הפנים האמיתית נערכה בפורמט של שיר ופרחים שהוגשו על ידי ילדה בת 8. ואז קלינטון אמרה שסיפרה דברים לא מדויקים, כי כך זכרה אותם. הכי וואו. בעצם לא תמיד משתלם לעבוד על המצביעים.

בכירים במפלגה הדמוקרטית מודאגים. אורגיית ההאשמות וההסתבכויות פוגעת מאד בסיכויים לנצח בסופו של דבר את ג'ון מק'קיין. על פי ההיגיון הזה, הבוחרים והתורמים מאסו בהתקוטטות האינסופית של הדמוקרטים, ובעיקר עייפו ממנה. תחושת הקבס עלולה להתבטא בתשישות, הבחילה תתורגם לישנוניות. אולי אפילו לתרדמת. החשש הוא שהכסף יבוזבז, האנרגיה תדלדל, ואז הקמפיין הדמוקרטי כולו ישותק לחלוטין. זה עדיין לא קרה, אבל גם פחות רחוק מכפי שנראה.

השאלה הגדולה היא מתי קלינטון ואובמה ינערו מעליהם את השינה הגדולה. בהתחשב בעקשנות ובגאווה שלה ובנחישות וביהירות שלו, סביר שזה יקרה יותר מאוחר מאשר מוקדם. כלומר בנובמבר. כלומר אחרי הבחירות לנשיאות. כלומר, כשהמזכיר האישי והיועץ האסטרטגי יטלטלו אחד מהם בארבע לפנות בוקר ויבקשו להתעורר, להרים את הטלפון ולברך את ג'ון מק'קיין על ניצחונו. עד אז, עד הרינג-רינג של הטלפון המודה בתבוסה, או עד שמישהו מבין הצמד ישכיל להניח מאחוריו את הברוגז המשמים, הקמפיין הדמוקרטי ימשיך לייצר הרבה מאד מהצליל הבא:  ZZZZZZZZZ.

הנה סיפור מרתק שסיפרה לי הקוראת  יעל ריסקין –  ביום אוקטובר בהיר לפני 60 שנים, נולדה בפרבר של שיקגו תינוקת. האם המאושרת רצתה להעניק לתינוקת שם לא בורגני, כזה עם אופי, שם שייחד אותה מיתר הילדות. בתקופה ההיא בהיסטוריה ובמקום ההוא בעולם, קוראל ואלמוג לא היו אפשרויות רלבנטיות. גם לא קימברלי ומישל. בכל זאת, אמצע המאה ה-20. האמא בחרה בהילרי.

"מה?" אמרו כולם בשכונה, "היל-מה?". אלא שלאמא הייתה תשובה מוחצת לכל תמיהה, פאנץ' ליין שהשתיק כל שאלה נודניקית. הילדה שלה, הילרי, תהיה נועזת, פייטרית, עשויה ללא חת, ממש כמו מטפס ההרים אדמונד הילרי, האיש הראשון שהצליח להעפיל על פסגת הר אברסט (יחד עם טנזינג נורגאי). וכך באה לעולם הילדה בעלת השם המוזר שהפכה לימים לאישה שנלחמת ללא חת כל הדרך עד לפסגת העולם. או שלא.

סיפור מצוין, אבל לא מדויק. הילרי הפוליטיקאית נולדה ב-1947, הילרי המטפס טיפס על האברסט ב-1953. לא יכול להיות שנקראה על שמו עוד לפני שהשיג את מה שהשיג. אנשי הקמפיין שלה הודו בכך, חצי בחיוך וחצי לא באוקטובר 2006. "זה היה סיפור מקסים של אמא שלה שנועד ליטוע בה את התחושה שנועדה לגדולות", אמרה דוברת של הפוליטיקאית, "לדעתי זה הצליח". או שלא.

ככה זה, בקמפיין הזה, המציאות של הילרי, בניגוד לזו של אובמה, קצת נטולת ברק. משום אפרוריותה, ומשום שרק לאובמה יש את הניצוץ הכריזמטי, המאמץ של הילרי לכבוש את ההר הופך קשה יותר.

אבל הילרי ראויה להיות מועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. לא כי היא אישה, אלא כי היא מנוסה ומוכשרת לתפקיד הרבה יותר מברק אובמה. נכון, יש בה משהו שמזכיר את הילדה הכי חכמה והכי נודניקית בכיתה. חרוצה, דקדקנית, נחושה להצליח בכל מבחן ולפצח כל אתגר. אלה תכונות כל כך לא סקסיות  וכל כך חיוניות במאמץ להפוך ממועמדת אפורה לנשיאה מבריקה. אלא שנשיאים יעילים צריכים להיות קודם מועמדים מנצחים, ובזה היא מתקשה מאוד. לפחות בינתיים.

ובכל זאת, שוב מילת הסיום ליעל ריסקין. אברסט או לא, היא זיהתה בהילרי משהו חשוב הרבה יותר. "שים לב איך הילרי מחזיקה את הראש שלה למעלה תמיד", אומרת יעל, "היא זקופה, גאה, כל הזמן. ממש מרימה מבט מעל הכל". צודקת. הילדה עם השם המוזר שלא נקראה על שם אדמונד הילרי, מתנהגת משל היא בעצמה אדמונד הילרי – בשלב זה של המרוץ היא ממשיכה לטפס על ההר פשוט כי הוא שם.

אז נו, נכון. היא עושה את זה גם בגלל האגו העצום שלה, כמו כל פוליטיקאי. אבל למה להרוס סיפור נהדר?

"ביחד ננצח!"

ססמת הבחירות של ולדימיר פוטין ודמיטרי מדבדב

כמה מערכות בחירות חשובות מתרגשות עלינו בקרוב, בצרפת (אזוריות), בספרד (כלליות) וברוסיה (לנשיאות המדינה). בפעמים הבאות נטפל גם בסרקוזי הסובל ובזפאטרו השרוי במצוקה, אבל קודם כל רוסיה. בכל זאת, המדינה בעלת השטח הגדול בעולם, 140 מיליון תושבים, מאגר של נשק גרעיני, וודקה, דוסטוייבסקי, וכל מה שהופך את רוסיה לרוסיה.

אז איך נראתה מערכת הבחירות שלהם? לשנייה נדמה למשקיף החיצוני שסוף סוף אפשר ליהנות ממסע בחירות שאינו תלוי במאור הגדול ובמאור הקטן, לא באובמה ולא בקלינטון. לרגע נדמה שיש חיים מעבר לסיסמאות האמריקניות שמסתכמות - במקרה הטוב - בשלוש מילים. אולי אפשר לנשום, לשמוע קצת טיעונים מפולפלים ועמוקים ברוסית. כמו שצריך.

אז זהו, שלא. לא טיעונים ולא דיון ולא ויכוח. המקסימום שאזרחי רוסיה מקבלים הם סלוגנים נבובים לא פחות מאלה האמריקניים, בתוספת איומים, השמצות ואווירה פוליטית עכורה עד מזוהמת. ביום ראשון הזה, ה-2 במרס, רוסיה בוחרת נשיא. כלומר, לא ממש בוחרת. מכתירה את היורש יהיה תיאור מדויק הרבה יותר.

הרשו לי לקחת סיכון מחושב, ממש ממש מחושב – זה יהיה דמיטרי מדבדב, האיש שולדימיר פוטין סימן, קבע, משח והמליך כיורש. יש לו כל מה שצריך. כמו מורו ורבו, הוא שייך לחבורת ה"סילוביקי" SILOVIKI)), כולם ילידי סנט פטרבורג, כולם למדו באותה אוניברסיטה, רובם בוגרי הק.ג.ב (מדבדב דווקא לא, אבל הוא בחבר'ה). והכי חשוב, כמו כל יתר החבורה, הוא לא מאד מאמין בדמוקרטיה בגרסתה המערבית, אבל מאד מאמין בולדימיר ולדימירוביץ' פוטין כשליט חזק ויחיד.

לא משנה אם פוטין כבר לא יוגדר רשמית "נשיא". לא חשוב אם יקרא מעכשיו "ראש ממשלה", או "אלוף ג'ודו" משום שיש לו חגורה שחורה, או "צלף מעולה" כי הוא אוהב לירות במטווחים בזמנו הפנוי. ולצוד. ולדוג. בעיקר את יריביו הפוליטיים המתמעטים והולכים.

לא מעניין את הסילוביקי אם האמריקנים מזהירים מפני העברת דלק גרעיני לאיראן, או אם האופוזיציה המסורסת בראשות גארי קספרוב מתריעה מפני גלישה לדיקטטורה. העיקר שקספרוב, לשעבר אלוף עולם בשחמט, הבין את מצבו במשחק אחרי שנעצר, ופרש מהמרוץ לנשיאות. העיקר שמדבדב זכה לפי 17 יותר אזכורים תקשורתיים מיריביו הפוליטיים במהלך החודש האחרון. העיקר שהרוב קובע ושהמיעוט ממש לא.

האם כל זה עוזר להבין מי ומה הוא בעצם מדבדב והאם יהיה לו תפקיד של ממש במדיניות החוץ והביטחון של רוסיה, כפי שהחוקה קובעת? לא ממש. מי שיצטרכו איכשהו לעבוד איתו בסופו של דבר, ואני מתנצל שחזרתי אליהם, יהיו האמריקנים. והם, מסתבר, לא בדיוק יודעים איך לאכול אותו. גם לא את השם שלו.

הנה, תראו מה הילרי קלינטון אמרה בעימות האחרון שלה עם ברק אובמה. "מה שלא יהיה, היחיד שיקבע יהיה פוטין" הצהירה. מנחה העימות, טים ראסרט מאן-בי-סי, התעקש: "ואיך קוראים לנשיא רוסיה הבא?" הילרי: "מדבייב? מדבדיוב? Whatever?", היא צחקה. הילרי יכולה להפסיק לחייך. אפילו אם יתחולל נס (ואני דווקא מאמין שהוא אפשרי), והילרי תגיע לבית הלבן, היא תגלה שבכיכר האדומה מחכה לה יריב ראוי מאד. כך גם יגלה בקרוב ג'ורג' בוש, שגם הוא מודה בלי מבוכה שאין לו מושג מי או מה זה המדבדב הזה. בוש עוד יידע.

ובסוף, ושוב סליחה על החזרה לאובמניה ולהיל-ביל, סיפור הבחירות ברוסיה הוא גם סיפור אמריקני. מה לעשות שבכל זאת, באופן יחסי, ארצות הברית נראית כמו פרסומת לדמוקרטיה למתקדמים. ורוסיה? רוסיה כרגע היא תשדיר שירות של המכון לרודנות מודרנית. 

זיכרון ילדות משונה שנצרב בגיל עשר: שער המגזין "טיים". על העמוד הראשון של גיליון 12 במרס 1984 הופיע איור של מרוץ כרכרות בסגנון רומאי. זו הייתה מטאפורה למצב המועמדים הדמוקרטים לנשיאות. בקריקטורה ההיא, הסוס החום משך את הכרכרה של המועמד הוותיק והמכובד וולטר מונדייל.  הסוס השחור נשא בעול הגרירה של גארי הארט הפרוע והצעיר, שחיבתו היתרה לחשפניות גרמה בהמשך לפרישה מבישה אך צבעונית.

בחירות 1984 היו אמורות לספק שיעור מצוין ומכאיב עבור הדמוקרטים במה לא עושים. המועמדים התישו אחד את השני, בזבזו משאבים יקרים ועייפו את הפעילים בריצה מדלת לדלת בפריימריז. בסוף, בנובמבר, הקאובוי הרפובליקני רונלד רייגן גירש את כל החבורה הדמוקרטית מהעיירה, וזכה בנשיאות.

ב-2008 הסוסים הדמוקרטים שוב ראש בראש, שוב צמודים, שוב מתישים אחד את השני ואת המנגנון המפלגתי, שוב על השער של טיים. בזמן שהילרי קלינטון מחליפה מנהלת קמפיין באמצע המירוץ, ברק אובמה דוהר. הוא כבר מזמן לא סייח שחור. גם לא סוס שחור. (ואין שום קשר לצבע עורו, שממילא לא ממש כהה, משום שאביו היה אפריקני מקניה ואמו לבנה מקנזס). סוס שחור קוראים למועמד משני, שכל הישג שלו מפתיע. זה לא המצב של אובמה. להיפך.

הוא פתח פער קטן אבל משמעותי במספר הצירים לועידת המפלגה, ופער משמעותי יותר במומנטום, במצב הרוח. והילרי? היא אוכלת אבק שהוא משאיר מאחוריו. כעת הכל עניין של אורך נשימה – האם הספרינט שלו עכשיו יחסל את הריצה שלה בהמשך. האם אפשר לשים הימור בטוח על זהות הסוס שיופיע במרס 2008 על שער הטיים? לא. מוקדם מדי לצעוק YES HE CAN.

בינתיים לפחות בדבר אחד אובמה מנצח את כולם – הוא חתום על המילה האחת ששולטת בשיח של הקמפיין כולו. CHANGE. כלומר "שינוי". הסוקרים וכותבי הנאומים שלו זיהו את הצורך, ונתנו לו מענה. CHANGE CHANGE CHANGE אובמה קורא בקול גדול. CHANGE CHANGE CHANGE רוטנים אחריו כל יתר המועמדים. והיכן שמתרחשת פארסה, יש מקום גם לסאטירה. הנה, מה ששלחה לי נטע דרור: חיבור מופרע ומצוין בין "CHANGES" של דייויד בואי ל-CHANGE של חבורת המועמדים:

 ובזמן שאובמה & CO חוגגים במפלגה הדמוקרטית, שוב יש רפובליקני קשוח שמחכה לרגע בו יידרש לקלקל להם את המסיבה. קוראים לו ג'ון מק'קיין. AND HE CAN. הוא בהחלט יכול לגרש אותם לכל הרוחות. כמו אז, ב-1984.

בימים האחרונים, עיתונאים שמכסים חדשות חוץ, ובמיוחד את ארצות הברית, מלהגים עד אין קץ מעל כל במה, קודחים במוח בכל ערוץ, ומקרקרים בכל דקה פנויה: העניין הוא שכל הרעש – מציק ככל שיהיה - מוצדק. סופר טיוזדיי, היום בו נערכות בחירות מקדימות לנשיאות ארצות הברית ב-22 מדינות, כשמו כן הוא. ענק. עצום. קולוסאלי. 

הנה למה:

1. בגלל השואו ההיסטרי: האלמנט הזה בולט במיוחד בביצועים של מחנה ברק אובמה. יש הטוענים שזה כל הסיפור שלו, אבל שיהיה. ממש כיף איתו. הנה, תראו מה שלח לי עמנואל ילין -  ביצוע של שיר שנקרא YES WE CAN  ומבוסס כולו על המוטיב החוזר בנאום חוצב להבות ועוקר הרים שברק אובמה נשא בניו המפשייר. השראה: מרתין לותר קינג. לחן: וויל אי אם, מבלק אייד פיז. בימוי: ג'סי דילן, הבן של. משתתפים: סקרלט ג'והנסון,  קרים עבדול ג'אבר, הרבי הנקוק וחברים. שפות: אנגלית ועברית (רמז, צריך להמתין דקה ארבעים ומשהו שניות כדי לשמוע את שפת אבותינו). נתוני צפייה ביו טיוב: מיליון (!) תוך יומיים וקצת. תגובות אופייניות: או, יס. או, יה. או, מיי גוד. או, במה.

2. בגלל הרעב לשינוי היסטורי: בפעם הראשונה אי פעם גבר שחור או אישה הם מועמדים לגיטימיים, מאד לגיטימיים, להיבחר לנשיאות על ידי המוני העם האמריקנים. במובן הזה, לא באמת חשוב מי ינצח במפלגה הדמוקרטית, הילרי או ברק, קלינטון או אובמה. יום שלישי הזה פעמיים כי טוב.

3. בגלל שצעירים מתלהבים סוף סוף: הם חוזרים להצביע. בהמוניהם. באחוזים שלא נראו כמותם עשרות שנים. הם גם מצטלמים טוב.

4. בגלל מפגן תאוות הכוח: קל ואפילו נכון להאשים את הרפובליקנים בשמרנות חשוכה, אבל הם לפחות רואים אור מסוג מסוים הרבה לפני הדמוקרטים. במפלגה הרפובליקנית בוחרים מועמד לנשיאות מהר ויעיל. זו מפלגה שמעניקה קורס בסיסי בפוליטיקה, כלומר בתאווה טהורה לכוח. סמסטר א', כלומר הפריימריס, מוקדש להכרעת המועמדות לנשיאות. בסמסטר ב', בבחירות לנשיאות עצמן, ממצים יתרונות ומנצלים חולשות. הדמוקרטים יכולים להתווכח במשך חודשים מה עדיף - מלכה לבנה או נסיך שחור. הרפובליקנים כבר מתמקדים באיך לקרוע את יריביהם לגזרים. והם יעשו את זה לכל מי שיפריע להם לשמור על הבית הלבן. 

5. כי זה חשוב. מאד. ממש ממש. בכל זאת, ארצות הברית, אתם יודעים. משם מגיעים F-15 , מקד'ונלד'ס, ועוד כמה דברים באקסטרה לארג' וסופר סייז. כמו בחירות דמוקרטיות המוניות, למשל.