בכל פעם שאני זוכה לביקור, כאן, בברלין, אני גם מרוויח את המחמאה, כלומר ההאשמה, הבאה: "ברלין שלך, מה זה לעוף עליה! אף אחד לא עושה כלום, חוץ מלשבת בבתי קפה וללכת למועדונים. אין דברים כאלה. אבל כמה שהעיר הזויה, היא גם מדליקה, אש. הכי לייק".
ובכן, כמה הערות.
לכל מי שחשים שאני מצטט עגה עברית באותה רמת עדכניות ורעננות של יורדת ותיקה לאל-איי, אומר בפשטות: אתם צודקים. אני חי רק שנה בגרמניה, וכבר מרגיש פאתט ומתחזה בכל פעם שאני מנסה להתחבר למה שקורה בשפה העברית ובתרבות הישראלית העכשווית. מצד שני, אשמתכם שאתם באמת מדברים כך, לפחות בבואכם לכאן.
"הזוי", ה-מילה של 2008, עדיין משמשת לתיאור כל מה שהכי מציאותי ואמיתי ("איזה הזוי שאריק שרון עדיין לא התעורר"; "זה מה זה הזוי שאלירז רק ניצח באח הגדול, וכבר שכחו אותו". אבל זה לא הזוי, זה מציאותי והגיוני). אחר כך באו יחד אתכם לביקור ה"אש" וה"מדליק", שמריחות כמו אודים מוצלים משנות השמונים, חלק מטרנד החזרה לאייטיז (וגם "טרנד" היא סוג של טרנד). עכשיו, עם שוך 2010, אחרי שכולם גמרו לעשות לייק במקום לשאול מה נשמע, כולם עפים על הכל. עפים על הסופר טנקר בכרמל, עפים על המיליון בטלוויזיה, עפים על החיים. ורק על דבר אחד אי אפשר לעוף: ניתוח מחובר לקרקע, שיטתי, של מגמות בשפה, ובמיוחד בעגה. בישראל, חוץ מרוביק רוזנטל, כמעט אין מי שייצר מחקר מסודר – ומגניב – של סלנג.
ה"אגודה הגרמנית לשפה" (GfdS) בוחרת בכל שנה את מצעד עשר המילים שהגדירו את השיח הציבורי, החברתי, התרבותי, התקשורתי.
בעזרתו אוכיח כאן באופן מדעי (!) שברלין אולי מדליקה, אש, אבל היא – כמו יתר גרמניה - לא נינוחה ורגועה וסאחית וסטלנית וזולאיסטית.
בראש העשירייה של 2010 עומדת Wutbürger. מילולית, "אזרח זועם", נרעש, כעוס. וגרמני. הווטבורגר לא יכול לשאת החלטות ממשלה ועירייה שנראות שרירותיות, גם אם הוא בחר בהן. וכך, בשטוטגרט התייצבו בכל שבוע אלפי אזרחים זועמים (ובשיא, מאה אלף זועמים), כדי להיאבק בפרוייקט בניית תחנת רכבת חדשה שיחריב חלקים מבניין היסטורי ויביא לעקירת מאות עצים. אלפי מפגינים - כועסים אש - קשרו את עצמם לפסי רכבת כדי לחסום משלוח פסולת גרעינית מצרפת לגרמניה. הם גם ניסו לרוקן את אבני החצץ הקטנות המשמשות לייצוב המסילה, פעולת חבלה אזרחית שמכונה shottern ונכנסה היישר למקום ה-6 במצעד. אלפים עפו על המאבק נגד נתיבי הטיסה המתוכננים לנמל התעופה החדש של ברלין. נגד הפרטת חברת המים של העיר. נגד (ובעד) ספר שכתב תילו סראזין, פוליטקיאי סוציאל-דמוקרט וחבר מועצת המצנהלים של דויטשה בנק. סראזין קבע בלי להתבלבל שיש "הבדלי DNA" בין גרמנים לטורקים (וליהודים) והם אלו שחורצים את גורל ההגירה לכישלון, וחמור מזה, מאיימים לחסל את גרמניה עצמה. וואו. הביטוי "גן סראזין", מככב במקום ה-3 במצעד.
כתב העת הכה-טרנדי "ניאון" הגיש בדצמבר לקוראיו הכה-מגניבים שאלון מיוחד שבחן את מידת הזעם האזרחי שלהם. אחת השאלות מרובות הבחירה מציעה ש"ישראל היא...":
א. מדינה שבשל ההיסטוריה שלנו, אנחנו הגרמנים חשים - בצדק - קשר מיוחד כלפיה.
ב. מקום שבחלק הדרומי שלו יש חוף ים אדום, מגניב אש (Geil)
ג. ארץ שמותר לאדם לגמרי לבקר אותה בחריפות!!! אבל ממש!!
מי שבוחר באפשרות ג' נחשב Wut (בעיצומו של התקף זעם אזרחי) אבל לא verrückt (בהתקף ג'ננה וטירוף). לתשומת לב נוסעי טיסות אל על וישראייר לברלין.
חזרה למצעד. גם מילים שלא קשורות ישירות לזעם ברחובות, לא נולדו בשנגרילה.
הו, לא!
"סייבר-קריג" במקום ה-4 ו"ויקיליקס" במקום ה-5, הן עמודי התווך של המלחמה המלוכלכת באינטרנט.
Aschewolke הזכיר לכולם כמה חמוד היה ענן האפר הוולקני האיסלנדי ששיתק את התחבורה האווירית באירופה במשך שבוע שלם במהלך חודש אפריל. מזל שסופת השלג ששיתקה את התחבורה האווירית באירופה במשך שבוע שלם התרחשה בסוף דצמבר. אחרת הייתה פולשת למצעד תחת הכותרת העיתונאית המחייבת Schnee Chaos ("תוהו ובוהו בלבן", נניח, בהתאמה למעריב-ידיעות-ישראל היום). זו אולי אפילו הייתה מדיחה, חלילה, את "ווווזלה", חצוצרת הפלסטיק הסאחית ששיתקה את אוזני העולם כולו במהלך גביע העולם בכדורגל.
נרגעתם לשניה? לא כל כך מהר. המקום העשירי הוא כבר מקרה מכעיס במיוחד.
unter den Eurorettungsschirm schlüpfen
אומר זאת כך: "לנמנם מתחת למטריית ההצלה האירופית". כלומר לנחור ולהתבטל בפריפריה של האיחוד האירופי, בידיעה שגרמניה וצרפת הפראייריות עמלות על הזרמת עשרות מיליארדים כדי להציל את האירו. ואת יוון. ואת אירלנד. ואולי גם את פורטוגל וספרד ואפילו איטליה.
בעיני המוני גרמנים, התהליך הזה איטי יותר מהעברת משלוח של פסולת גרעינית, אבל מסריח לא פחות.
ואם כבר עסקינן בניחוחות מבעסים, המצעד הנ"ל הוא לא היחיד, כמובן. פעם מאד חיבבתי את מצעד "מילים של צעירים" שמפיק Langenscheidt , בית ההוצאה לאור של מילונים. אפשר ללמוד ממנו הרבה וגם לצחוק. למשל ש"שיזוף חום-מסך" ( („Bildschirmbräune“הוא צבע העור הדוחה-משהו של אנשים המבלים יותר מדי מול מסכי מחשב. כמוני, למשל.
מאז 2008 פחתה חיבתי למצעד הנוער. לפני שנתיים, כיכב בו הביטוי המעליב Gammelfleisch Party – "מסיבת בשר רקוב". ממש כך.
החלק הבשרי במונח נולד כציון נכשל לאיכות השווארמה והודנר שנמכרים בברלין. אחר כך נוספה גם המסיבה. הכוונה היא למסיבה שמיועדת לבני 30+. מה שנקרא פעם בישראל פו"פ. מיותר לציין ש- Gammelfleisch Party מתגלגל בעיקר על לשון העגל הרעננה של בני פחות משלושים. אלו מרשים לעצמם להשליך גם אותי, בקרוב בן 37, אל תוך סל האשפה של חגיגות למתפוררים בלבד.
נשמע איכסה? זו גם הרגשה די מגעילה, לחיות תחת הכותרת הזאת. בואו נשנה אותה ל"פארטיית פיגולים" וננסה להסכים: לטעון שהברלינאים נינוחים ואפתים, תקף כמו לקבוע שניו-יורקים אוהבים לחיות לאט, פאריזאים שונאים קרואסונים, וישראלים עפים על אליעזר בן-יהודה. כלומר עושים לייק לעברית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
