במוצאי שבת, בחמש מעלות מתחת לאפס,זונן-אלה, הרחוב הראשי של שכונת נויקלן, הוא לא המקום הכי רווי להט מהפכני בעולם. די חשוך, ודי ריק ודי מדכא, בגדול. אבל נשבענו, חבר עיתונאי ואני, לראות איך מרגישה הפזורה המצרית בברלין. כלומר הוא נשבע ואני נגררתי. היינו בטוחים שנמצא כזו, ושלחבריה יהיה מה לומר, ושנויקלן היא המקום הנכון. למרות שהשכונה ידועה כמעוז פלשתיני ולבנוני, תודעתנו הצרובה במאות שנות מחשבה אוריינטלסיטית-קולוניאליסטית, לא ידעה מורא: אנחנו נמצא מצרים! והם יגידו משהו על מובארק, ועוד לתוך המצלמה!
לא מצאנו. והיה נורא נורא קר.
ברור שיכולנו לקושש כאן שווארמיה טורקית, ושם קשישה-בר פלשתיני, כלומר בר נרגילות, כזה שבכלל מקרינים בו כדורגל מהבונדסליגה. אפילו ניסינו את מסעדת מרוש בקוטבוסר-טור. למרוש שתי תכונות מיוחדות: היא ממוקמת מתחת לבנין המכוער ביותר בברלין, שלא לומר בעולם, שפעם כמעט שכרתי בו דירה ענקית ב-300 אירו לחודש. שנית, במרוש מגישים מרק עדשים צהובים מעולה. אבל המלצרים התעקשו שהם בכלל שיעים לבנונים ושנחפש דרומה משם. וגם כשכבר מצאנו מקום שבו צופים באל ג'זירה, והלהבות בערו על המסך כשנדרש, קיבלנו תשובה מעט מאכזבת: "אנחנו חיזבאללה, פה כולנו נגד ישראל!"
"כן, כן, ברור", ניסיתי לזרום, "אבל אתם עוקבים אחרי מה שקורה במצרים?"
מבט אחד מהיר, ודי: "הכי טוב חיזבאללה".
גורשנו מרצון מתוך המסעדה הלבנונית. צריבה קלה בקצות תנוכי האוזניים רמזה על כוויות קור מתהוות. גם בלחיים, על פי מקורות זרים.
בצר לי, כבר התחלתי לגלגל תסריט מעודכן אה-לה יואב טוקר בגרסת החמישייה הקאמרית: "ניחוח הכורכום והסומק התערבב בריח הצמיגים הבוערים עת מאות גולים מצריים נחושים יצאו ממסעדות הפועלים ומועדוני השש בש לעבר השגרירות המבוצרת שבמרכז העיר. היה זה סכר אסוואן רגשי שנפרץ היום".
כלום לא נפרץ. רק השיניים נקשו. קרקשו. חרקו. ואז – נס משמים. קול אדוני קורא לי, בצורת הוראה שננבחה בעליצות מהנייד.
"מותק, אתה יכול להגיע מחר ללונדון? אומרים שגמאל מובארק ברח לשם", הכריז הקול הסמכותי בטלפון, "לא סביר שתמצא אותו, אבל כדאי שתחפש. ותצלם, אם לא אותו, את עצמך!"
ראשון בבוקר. פינה – קפואה, איך לא – של בלגרביה, שכונה לונדונית מאד ויוקרתית מאד ושונה מאד מזו של אתמול. האנשים חיוורי עד ורודי עור, המרצדסים שחורים. מסביב קוביות מבוצרות של שגרירויות, טורים של בוטיקים. מטריקס שעשוי מהרבה מאד כסף ישן ובטוח בעצמו. אבל גם נובו רישים יש כאן, בכל זאת.
למשל גמאל (אני קורא לו ג'ימי) מובארק, שרכש את הבית הנאה בוילטון פלייס מס' 28 לפני כמה שנים. בפינת הרחוב שלושה פפראצי מקומיים.
"תגיד", אומר הבריטי הראשון מהחבורה שמוכן להכיר בקיומה של ישראל, בדמותי, "מובארק הזה, איך הוא נראה? אפשר לומר שיש לו מראה מזרח תיכוני כזה, קצת ערבי?"
"אהממ..", אני מנסה לעקוף את המוקש הגזעני קמעא שהניח לפני הדובר, בעצמו שחום עור, כפי שנהוג לומר. "אפשר לומר שיש לו מראה מצרי", אני מנסה.
"נכון שאשתו בלונדינית? הוא אוהב בלונדיניות?", אומר הפפראצי השני ומיד ממשיך, "הייתי מעדיף לצלם את אשתו ולא אותו. מה זה לא מתאים המארב הזה. לחשוב שרק בשבוע שעבר עוד צילמתי נערת עמוד 3 בשביל ה"סאן". רק לפני יומיים אני מצלם אותה, ועכשיו זה".
השלישי שתק. וחיפש משבצת שמש. כמוני. כנראה שהבין את האמת הפשוטה: ג'ימי לא בבית.
שכנה יודעת דבר פתרה הכל: "חפשו בשוויץ, שם האנשים האלו תמיד שמים את הכסף. גם את הכסף של כמאל תמצאו שם".
"ג'מאל", תיקן אותה הצלם שאוהב בלונדיניות.
"גמאל", פצה פיו סוף סוף השלישי.
"לא חשוב", היא נפנפה את עיתונאי הצהובונים המקפידים בכבודו של המצולם. "הכסף בשוויץ, או בקאריביים. תמיד צריך לעבוד בקטעים האלו על משולשים – שלוש מדינות, שהמיליונים מדלגים ביניהן. בחיים לא יתפסו אותו ככה. הרי רק פה בנניין הזה הוא השקיע איזה 20 מיליון. בטח יש לו עוד המון בתים", הכריזה והפליגה לעבר הפטיסרי המקומי (קרואסון בחמש לירות שטרלינג, בדקתי).
די. חייב לשמוע את קול העם, גם אם רק באירופה. צעדתי לכיוון השגרירות המצרית, לא רחוק מהייד פארק. ואז, סוף סוף, אקשן! דגלים ירוקים וצהובים, זעקות שבר, אלפי מוסלמים, המון שוטרים. ומכות על החזה. מכות על החזה? למה בעצם? אה כן, אלו שיעים, מציינים את העשורה בפארק ליין. מילא פלג הגוף העליון החשוף בשתי מעלות בצל, אבל לא חבל שהמצרים סונים? זה היה מצטלם נהדר.
ואז מצאתי אותם. מול השגרירות המצרית, סאות' סטריט מס' 26, מרכז המרכז של העיר. הם היו בערך עשרים, אולי שלושים מפגינים. הצעיר, המנהיג, כל הזמן התעסק בנייד שלו, סימס גם כששימש כמנהל הטקס והוביל קריאות קצובות של "ואן טו ת'רי – אג'יפט ויל בי פרי". הייתה קצת אווירה של מסיבה, ולא גרעה ממנה הנוכחות של ראווי וראמי.
רמי וראווי, מול השגרירות המצרית בלונדון, דצמבר 2010
האחד נראה כמו די ג'יי. השני כמו ראפר. ושניהם התבטאו, חשבו והתנסחו כמו מרצים למדע המדינה. או לפחות הרבה יותר טוב מרוב בני גילם מישראל. "אנחנו לא רוצים מהפיכה או אלימות לשם עצמם, אנחנו רוצים שהעם יזכה בביטוי עצמי וממשל עצמי", הם אמרו שוב ושוב ושוב, "אנחנו תנועה שפועלת בדרכי שלום, לא נשתמש בכוח כי אנחנו יודעים שהתקשורת תעצים כל אקט הכי קטן שיתפרש כאלימות", הבטיח ראווי. או שמא זה היה ראמי.
"ישראל לא צריכה להתרגש מהפחדות על האחים המוסלמים, אף אחד לא באמת סופר אותם", הם התעקשו שוב ושוב ושוב. וגם הקפידו להזכיר: "אבל ישראל צריכה לדעת שעכשיו כבר לא נגיד כן לכל מה שהאמריקנים אומרים. יהיה שלום, אבל הוגן. והוא ייקח בחשבון את התנאים והצרכים שלנו, לא של אמריקה".
שני עובדי השגרירות המצרית יצאו מהבניין. איש לא התייחס אליהם, איש לא הציק להם, חוץ ממני, שצילמתי, למורת רוחם. הם הלכו במורד הרחוב, חליפות אפורות שמתרחקות לאיטן מדגלי השחור לבן אדום שאחז הקהל, שכבר היה גדול יותר עכשיו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
