גלוקליזציה

המישור הירוק-אפור היה צבוע כולו כתום-כחול-סגול-צהוב-טורקיז. בפינה
המערבית של הפארק, נשמעו צלילים המכונים - בעברית ישראלית - "מסיבת טבע". כלומר
טראנס. עשרות רקדו, לרוב בלי חולצות, בשמש ברלינאית חיוורת שהפיקה, במאמץ רב, 8
מעלות.

באמפיתיאטרון שבצד המזרחי, ממש מתחת למקטע נדיר מחומת ברלין ששרד את
תנופת הפיתוח וטירוף הנדל"ן, התנגן פופ סכריני. אלפים שרו ושאגו כל מילה פרי עטו של פיל קולינס, התעלפו מכל חיקוי  סינטרה. הם התענגו על קראוקי באוויר הפתוח ועל מנהל
הטקס, ג'ו האציב'ן, שליח אופניים מאירלנד, שלראשו כבוע מצחיה בצבע פונץ' בננה
ובליבו רצון עז לשמח אנשים. האיש שהתחיל את האופרציה שלו כתחביב נעים לימי א' אחרי
הצהריים, מנהל כעת את הקראוקי הגדול בעולם. הוא לא גובה תשלום ממי שלא רוצה לשים
מטבעות בקופתו הנודדת מרצונו החופשי. בשולי האמפי, פינו שני הודים בני גיל המעבר וגרמנייה
אחת קשישה את בקבוקי הבירה הריקים, מחשבים בלי הרף את הרווח הצפוי להם מאיסוף כך
וכך בקבוקים שהפקדון עליהם שווה חצי אירו, וכך וכך כאלו ששווים עשרים וחמישה סנט.

בצד הדרומי, שוק הפשפשים של יום ראשון, המקום בו מכרו בזול גם הפעם,
כמו תמיד, "אופניים בלי ניירות" (כלומר גנובים), ומערכות ישיבה חומות שהגיעו
מ"אישה נחמדה ממזרח העיר" (כלומר מדירתה הצפופה של קשישה שהלכה לעולמה).

ובמרכז של מה שהייתה פעם רצועת המוות של חומת ברלין, המקום בו נורו
ונרצחו אנשים שביקשו לרוץ אל המערב ולזכות שם בחופש (ובטלוויזיה צבעונית) - פסטיבל.
פסטיבל טכנו, ליתר דיוק. מאות אנשים, מאות מקורות קטנים של שמחה, שיגרו אל האוויר חיוכים,
בועות סבון, ועמודי עשן דקים ומתקתקים. כמו דובוני אכפת לי שיצאו מקטלוג של אמריקן
אפרל, הם נראו טוב, הרגישו טוב. למען האמת, הם גם התנהגו מאד יפה אחד אל השני.
אפילו אל זרים. כמוני למשל.

"בכמה הבירה?" שאלתי את זה שמכר בירות.

"שלם כמה שבא לך", הוא חייך וכבר נתן לי בקבוק ירוק פתוח.

"מה זאת אומרת?", לא העזתי להאמין.

"אם יש לך כסף, שלם, אם לא, לא. זה הקטע".

שני אירו ועוד חיוך אחד אחר כך, והטכנו נשמע, אפילו עבורי, בוגר מודרן טוקינג ואיתן
מסורי, כמו הדבר הכי מקסים בעולם. ניסיתי לרקוד, לא בהצלחה מרובה, אבל בכל זאת נוע נעתי. ג'וינט משוטט עבר לידי, הוצע
לי, בלי שביקשתי. "MANN MUSS GLUCKLICH SEIN", נימק האוחז באש התמיד שבערה ברחבה מול
הדי ג'יי, "בנאדם חייב להיות שמח".

אם האיש לא היה דובר גרמנית, הייתי משוכנע שהגעתי לכינוס של ברלסבים.
אלא שבניגוד לנ-נחים, האנשים מהמאוור פארק ממש לא נראו כאילו יש בהם את הפוטנציאל
לפרק לגורמים נמל תעופה שלם, כפי שקרה כשהשיבה האחרונה מאומן נתקלה בשביתת עובדים
בנתב"ג ובמסועים דוממים. לא. כאן אנשים לא מעוניינים לנחות נחיתת חירום. כאן
צפים.

מאוור פארק, פארק החומה, כשמו כן הוא. אי אפשר לומר שהוא משתרע למרגלות
מה שנותר מהחומה ההיא, כי הוא קטן, ומאד לא משתרע. אבל הוא משהו, המקום הזה, משהו
אחר. יש מי שמעזים למתג אותו כוודסטוק. אין לדעת, הרי שם לא הייתי. אבל נדמה לי שזהו
אחד המקרים הנדירים שבהם סופרלטיבים מופרכים דווקא תואמים את המציאות. יש כבר סרט
תיעודי מאד צבעוני, כמובן, שהרי העיר הזאת מושתתת על קולנוענים מוכשרים במידה זו או אחרת. אבל הטריילר
נראה הוגן ולא מוגזם. אני יודע שזה נכון, כי זה כאן, שני מטר מהבית שלי. הפארק שמח,
לרוב. וחופשי, כמעט תמיד. ואלים, במקרים נדירים. ובעיקר הוא לא ממוסחר, או מנוצל,
או ציני.

מה שכן, הקהל הנהדר הזה שכל כולו איפה-אתם-אל-תורידו-אותי-אני-עף-עליכם-ואתם-עלי
היה בעל אופי מאד מסויים. הפנים המחייכים היו שייכים בעיקר, כלומר אך ורק,
למה שכונה בשנות השמונים, בשכונה שלי בירושלים, "שיכנוזים" (ובימים ממש
לא טובים "אשכנאצים", אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי).

שנות השמונים כמובן שוב כאן, במיוחד בברלין, בצורת טייטס בצבע טורקיז,
תספורות אה-לה-שפנדאו-בלט, וסמים קשים שמתחזים ללא נורא קשים. כעת, לגרסה הנוכחית
של שיכנוזים קוראים "היפסטרים" והם מושלים בכל האירועים השווים. ההיפסטרים
הם שיכנוזים לא משום שהם יהודים אשכנזים. הרי הם לא. אבל היה משהו מהותי בקהל המעודכן
והמפוייס והמרוצה שהפריע לי: נראו שם מעט מאד פנים של אנשים שלא באים מהמקום
"הנכון".

למה הכוונה? לא רק גרמנים, אלא גם בני עדות אחרות במגוון צבעי עור
וצורות עיניים יכולים להיות אין, בטרנד, במאוור פארק. מספיק שיחבשו משקפיים מביכים
ויואילו – במקרה של גברים – לגדל שפם המרמז על אמיבוולנטיות מינית נונשלנטית. אלא
שיש המון אנשים –  טורקים, לבנונים וגרמנים נתמכי סעד - שחיים בשיכונים של
שכונת וודינג, כמה מאות מטרים מהפארק, ולעולם לא יחצו את גליימשטרסה. הם לעולם לא יצטרפו
למסיבה, וגם אף פעם לא יוזמנו. הם לא שייכים.

בוודאי יאמר האדם הסביר, שאין לי מה להלין. הרי לכולנו יש קהילות
רלבנטיות, בהן אנחנו חשים יותר בנוח מאשר באלו שאנו לא משתייכים אליהן. וזה נכון.

אבל יש משהו נורא מוזר בלראות מסיבה פתוחה, משוחררת, כאילו היפית, שבעצם
יש בה סלקציה. ס-ל-ק-צ-י-ה, כמו ברירה, אבל לא רק טבעית. שהרי אם הסיפור של ברלין
כולה הוא - כמו שלישראלים נורא נחמד לחשוב -  סיפור של פתיחות, וריבוי זהויות, וחירויות
אישיות שמתוכן צומחת קהילה, אז למה וודסטוק 2011 שייך רק למי שכבר שייך? האם יש
משטרת היפסטרים, שבמקום לעצור אנשים, פשוט גורמת להם לשנוא את עצמם ולא לכלכך את הסצינה
הצבעונית באפור וחום?

אולי אני אשם. כלומר לא אני ספציפית. אני, כתייר, כמבקר, כזר שמייצג תופעה
רחבה יותר: פלישת הזרים המבקשים להתבשם מהפתיחות של ברלין ובכך דווקא מייצרים סגירות
והסתגרות. מבקרים שמבקשים לחגוג את הצבעוניות של העיר, וגורמים לה להפוך למונוכרומטית.
שפולשים לחצרות האחוריות והופכים אותן לחלונות ראווה דהויים, לגלויות. שבכל
פעם שהם מלטפים ספל פלסטיק של הדרדסים בשוק הפשפשים, משתחרר ממנו עוד שד פיתוח ונדל"ן.
והג'יני הנדל"ניסט – במקרים רבים ישראלי - לא יעצור עד שיכסה את העיר כולה בשלמת
פרקט וקניונים. והתושבים המקומיים, המקוריים, העניים יותר? הם נשארים תקועים מאחורי
חומות ברלין חדשות, שעשויות מכסף חדש, נדחקים החוצה על ידי זרים שמוכנים לשלם כדי להתחבר
לסצינה. זו של מאוור פארק עדיין לא מבויימת, עדיין לא מלאכותית, אבל היא יכולה
להפוך לכזו מהר מאד. תוכניות הפיתוח כבר מונחות בעירייה.

קוראים לזה ג'נטריפיקציה. לפחות מזיז לי שההתפעמות הבורגנית שלי עלולה
להביא חורבן על שמורת הטבע ההיפית. לפחות אני חושב מה כדאי לעשות כדי לא להחמיר את
המצב, כדי שהמולטי קולטי לא יהפוך לחד ממדי. אולי ללמוד לרקוד טכנו?

דיאן ליין קפאה על המסך הזעיר. לידה נכנס ג'ון מלקוביץ' למצב קטטוני. זה קרה בדיוק בשנייה שהסוס השחור שלהם עמד לנצח במירוץ. "סקרטריאט", שמו של הדוהר, סטליון מוירג'יניה שמטרתו הייתה קו הסיום של מרוץ מאד מאד חשוב בארצות הברית. זה קרה בסרט, במטוס, באוויר, בדרך מתל אביב לברלין.

אחרי כמה שניות הם זזו מעט. ושוב נתקעו. סקרטריאט רצה מאד לגמוא את כל 2 וחצי השניות שנותרו לו אל הניצחון ההכרחי. אחריו יבואו בוודאי כותרות הסיום של הסרט, ובטח גם השכחה שנגזרת על גיבורי גרסאות טיסה של יצירות הוליוודיות זניחות. אבל הוא נשאר. תקוע, באוויר, מדלג במקום, דווקא באמצע דהירת חייו.

ואז נסגרו המסכים במטוס. פשוט עשו קליק, ועלו למעלה לתוך הכיסים מהם נולדו לפני שעתיים, כשעדייו היינו בבן-גוריון. "או-או", אמרה בשקט מימי, מנהלת מסעדה בהמבורג בשגרה ואוהבת ישראל במהלך החורף. מימי היא ללא ספק גרמנייה היפסטרית, מגניבה, צעירה, חכמה ומצחיקה. אבל היא לא אוהבת, כמו כל הגרמנים, שדברים משתבשים. ועוד פחות מזה היא אוהבת לראות שיבוש ישראלי. זה מלחיץ אותה. "מה נראה לך שקורה פה עם המסכים?", שאלה חצי בחיוך ושלושת רבעי בבעתה.

שניה לפני שהספקתי לומר "בטח אל קאעידה", הסביר הקברניט מאל-על מה אירע לסייח השחור:

"ליידיז אנד ג'נטלמן, וי אפולוג'י פור דה אלקטרוניק פרובלמז", הודה באשמה הקפטן הקוסמופוליטי, "סורי, איי מין וי אפולו-ג'ייז". פאוזה להעצמת אפקט תיקון השגיאה באנגלית ואז, "וי קנט שואו דה פילם אגאיין. מייבי וי קאן שואו יו סאם ניוז".

SOME NEWS. סם חדשות. זה אמור להרגיע את מימי? או אותי? מסתבר שכן. החרדה הכרוכה בהופעת תקלות חשמליות במטוס, שככה מיד כשהופיעו כותרות המהדורה מאתמול. אלו הכריזו על דם במדינות ערב, אש ברכבת ישראל ותמרות עשן בטקס האוסקר. מימי חזרה לקרוא בשקט את ספרה THE LAST JEW, בנימוק ש"ככה אני מעבירה את הזמן. בכלל, אין לך מה לדאוג. זה על ספרד לא על השואה". ואילו אני, שבתי לתהות על חוסר השקט שמלווה אותי במהלך ביקורים בארץ, מהנחיתה בישראל ועד ההמראה בחזרה לברלין. האם זו ההתרגשות על כך שאני ב"ביקור מולדת", כפי שכינו זאת כל מי שפגשתי השבוע? האם זה מתח שנובע מכך שאני מרגיש, לראושנה בחיי, זר ומוזר בישראל? האם זה מגוחך שאני מרגיש כך? בסך הכל עברה שנה וקצת מאז שנסעתי לברלין, ועוד לתקופה קצובה מראש.

ובכלל, האם זה משונה שאני מתקשה לעכל פתאום את הסירנות הבלתי פוסקות בתל-אביב? הרי הייתה תקופה בחיי, במיוחד בירושלים, שבה סירנות היו, באופן מעוות ועצוב, הדבר הכי טבעי בעולם. אבל זה היה בכיכר המלכים, בירושלים, באינתיפאדה. בכיכר המדינה, בתל אביב, הסירנות מבלבלות אותי פתאום. אמבולנסים לאיכילוב, ניידות סיור לאנשהו, כבאיות להרצליה. כולם צווחים כאן, גם האנשים וגם כלי הרכב שלהם. ואני פתאום מתבייש שאני מתבעס מזה. מה נהיה ממני, יורד-פוץ, עוזב-פיינשמקר, נוטש-מתנשא?

אני מתכוון לחזור לארץ, אני בטוח בזה. וזאת על אף שכיכר המדינה מזכירה קצת את כיכר תחריר שבקהיר. הן נראות, הכיכרות, כמו אחיות תאומות אבל לא זהות. לזו תלויים על קולביה תווי מחיר באלפי שקלים, וזו מתהדרת במאות אלפי מפגינים. אבל בשתיהן באמצע עיגול מצהיב. ובשתיהן, בשוליהן, כלי רכב של שרותי הביטחון.

כיכר המדינה, תל אביב, פברואר 2011, צילום:אילן גורן 
 

פעם כל זה היה לי טבעי. פעם נערה ישראלית שיושבת וקוראת את "עפיפונים" של רומן גארי ברכבת, בדרך מתל אביב לנתב"ג, לא הייתה מושכת את תשומת הלב שלי. פתאום, בתוך ים המאבטחים הלבושים בז' והחיילים בירוק, היא צפה כמו אי של חיקוי-שפיות. היא קוראת בשקט, מתעקשת לא להבחין במהומה שבקרון שסביבה. היא כבר באירופה. אפילו מטרייה שעונה בקוקטיות על משענת המושב שלידה. אלא שהמטרייה מסגירה את הסוד: היא ענקית, בוהקת בצבעי ירוק-לבן חזקים מדי, והיא נלקחה למסע דווקא ביום שמש נטולת עכבות. מהלך לא אלגנטי בכלל. בכל מקרה, המאמץ ברור. הנערה רוצה להמריא, לשוטט במחוזות קרירים ומתוחכמים ורגועים מאלו שהיא שייכת להם באופן טבעי.

בקיצור, היא בורחת.

הנערה מהרכבת שבדרך לבן-גוריון מנסה להפחית את הזמזום הבלתי פוסק, החיצוני והפנימי, שהוא מנת חלקו של כל ישראלי. אלא שאי אפשר. אני כבר יודע. את זה הבנתי גם בלי שחדשות מעוררות אימה יחליקו בטבעיות למסלול הנטוש שהותיר סוס אופטימי.

מימי מוציאה במבה משקית הדיוטי פרי שלה. "חברות ישראליות מהמבורג השביעו אותי שאביא להם מתל-אביב", היא מסבירה, "הן אומרות שהן חייבות לאכול קצת במבה כל כמה זמן. זה עוזר להן להירגע".

על המסך הקטן אמבולנס דוהר ומתחתיו הכותרת "ארכיון".