בר קבועים  קבע אותי   ספר לחבריך   הפורום
ישר לכאן   דף כניסה   



2/2009

כתיבה נוצרת

הפכתי כזו עלוקת איימים, שחברות הצ'ט שלי מסתתרות בין הביטים ברגע שאני אונליין, ומי יאשים אותן?  חוץ מלתנות את צרותי ולבלגן לכולם את המוח עם ההחלטות שעוד לא החלטתי, וככל הנראה גם לא אחליט בקרוב, אני לא עושה שום דבר מועיל.

 

לפחות החלטתי שלא לענות לאמא שלי על מייל מגעיל וארסי שהיא שלחה לי.  ולמה לטרוח?  מה הטעם?  היחסים עם אמא שלי לעולם יניבו עוגמת נפש וחוסר שלווה, ואני - מזה יש לי מלוא חופניים במקום עבודתי.


במקום עבודתי, או מקום מלגתי, סערת הרוחות טרם שככה.  הכבאי הצליח, תוך שימוש באסטרטגיה פשוטה של "הבא לעוזבך השכם להאשימו", להציג את פני הדברים כאשמתי בלבד.  הדברים עומדים על היותי סוררת ומורדת, שאינה משקיעה די ממירצהּ בתפקידה, באופן הכי רשמי שאפשר.  כתגובה הציב בכבאי תנאים מתנאים שונים שמטרתם להשיג מקסימום שליטה על מעשי.

ואני אומרת - בנאדם, ניצחת.  הסרת מעליך את האשמה והצגת את זה כאילו זו אשמת הסטודנטית.  יופי לך.

אבל מי שניענע את הסירה, איים בעזיבה,  והתחיל את כל המבולקה הזו הוא הסטודנטית.  אז מה יצא לך מזה?  האם פתרת משהו?

כל הבעיות שהטרידו אותי, בעינן עומדות.

כל הסיבות שהיו לי לעזוב, עודן מנצנצות על הקיר כשלטי החוצות בהונג קונג.

אז מה הרווחת?

 

אני מצידי רואה את הדברים באור הבא:

- דוקטורט עם הכבאי הוא בציע, ברם יהיה כרוך במכאובים רבים, חוסר יעילות, איוולת לשמה, ונזקים חמורים לבטחוני העצמי.

- דוקטורט עם התומכת הוא נטול הכנסה, ולכן יהיה כרוך בעבודה במשרה חלקית, שחזקה עליה שתביא לי ייסורים מסוג שעוד לא ידועים לי.

- דוקטורט באונ' אחרת (שאולי תיתן לי מלגה) מציע את הלא-נודע, שאותו אפשר לאפיין במילים "לא-נודע".  אמנם קשה לדמיין משהו יותר עלוקתי מהכבאי, פחות מהנה מחבר מרעיו, ובאופן כללי מעצבן באותה הרמה, אבל ידוע לכולנו שהיקום אוהב לתעתע בי ולהדגים לי, הדגם ושוב, את המונח "מהפח אל הפחת".

 

וישנם עוד שיקולים כאלה ואחרים, כגון סיכויי למצוא לי עבודה בתום בדוקטורט כאן באוניברסיטה הממוקמת מטר מהבית (ליטרלי) אם אנטוש את הכבאי לאנחות, היות ובין שאר תכונותיו הוא חנפן איימים שמלקק לבעלי השררה משל היו שלגון ביום שרב.  

בנוסף יש את שאלת ההכנסה, שמה לעשות - אנחנו אנשים חומרניים (לפחות חלקית) ואוהבים לראות את חשבון הבנק שלנו תופח למימדים המאפשרים לנו לממן תפנוקים שונים, כמו לחם (נטול גלוטן) וחשבון חשמל. 

 

ויש עוד עניין קטן. 

אישה אחת שגרה פה במורד הרחוב היא במקרה אחת מראשי האוניברסיטה בסידני, שמציעה מלגות לכל דורש.  כמובן שעד שהנעתי את ישבני הקט והתארגני על להגיש בקשה, כבר עבר מועד הסגירה.  אבל האישה, שזכתה בכבוד המפוקפק של עבודה עם הכבאי, הפעילה את קשריה והכניסה את בקשתי.  ועכשיו יש סיכוי סביר שבקשתי תאושר.

כלומר, תהיה לי מלגה מאוניבסיטה שאינה במרחק חמש דקות הליכה, אלא שעתיים נסיעה, עם מנחה שאינני מכירה מטוב ועד רע.

 

וכאן מתווסף לו "לא נעים" משורשי הפולניים.

הרי לא נעים להטריח אישה בכירה שתהפוך סדרי עולם למעני, ובסוף לנטוש אותה לאנחות ולהישאר עם הכבאי!  ועוד הרבה פחות נעים גם להישאר עם הכבאי וגם להיות אומללה.

 

וכל הסמטוחה הזו בראשי הולכת לה סחור סחור הלוך ושוב, ומה הפלא שאף אחת מחברותי לא רוצה לשמוע ממני עוד?

אפילו את עצמי אני מתישה.


לעזיז היה מבחן באנגלית.

והנה חידה: מה היה מקבל עזיז אילו עבר את הבחינה?

 

א. רכב חדיש ומנצנץ שיחסום לנו את החניה

ב. באר נפט קטנה ומבריקה לתדלק בה את הרכב

ג. חופשה בת חודש וחצי בסעודיה, במהלכה הוא משלם לנו שכירות כדי לשמר את זכותו לדור איתנו בכפיפה אחת

ד. כל התשובות נכונות.

 

אבל עזיז, מסכן שכמותו, לא עבר את הבחינה, ולאות מחאה נסע למלבורן לפוש עם חבריו.

מסתבר שלא רק אלי, גם אל עזיז החיים מתאכזרים.

המלונות במלבורן משום מה חנוקים היו עד אפס מקום, ולכן פנו עזיז וחבריו צפונה, אל ניו-קאסל הרחוקה, ושם טיילו להם בינות לנחלים ומפלים, כשהם משתאים אל הפלא הזה הקרוי "מים".

 

עזיז, אגב, בהיותו יצור מדברי למוד חול ואבק, סובל מאלרגיה למים.

בי נשבעתי.

לאחר מגע ממושך עם מים, סובל עזיז מפריחה וגרד עזים.  לפיכך נמנע עזיז מטבילות בים, בבריכה, ובזיעת עצמו - מה שנותן לו הצדקה לפתח סגנון חיים עצל ועטור רביצה.

 

אבל הוא דייר מלאכי.  הוא שקט, הוא מסייע בתחזוקת הבית (קרי, מחליף שקיות זבל בפח הקומפוסט), והכי מרשים - הוא רוב הזמן סגור בחדרו ואין לדעת כי בקרבנו הוא.  ולפעמים באמת אינו בקרבנו - הוא יוצא לו למועדוני הלילה המקומיים עד לשעות הקטנות של הלילה, שם הוא מבלה זמנו בתגרות עם יוצאי ירדן השונים.

 

מזרח תיכון חדש!


ולסיכום, לארגן חתונה זה לא פיקניק.

 

פיקניק!

 

זה מה שאנחנו צריכים לעשות, פיקניק חתונה!

 

ידעתי שאפשר לסמוך עליכם.

 

שבת שלום,

פארה.

 

נכתב על ידי פארה ווי, 21/11/2008 22:19, בקטגוריות דע את עצמך, לעולם טוב יותר, מטה לחמי שיחייה, סתם יום של חול
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-29/11/2008 23:27


אלף כבאים

זהירות, פוסט בענייני עבודה.

לקח לי הרבה זמן להבין כל מני דברים במקום הזה. הגעתי בראש קצת נפוח מחשיבות עצמית, קצת מתעלם מכללי המשחק, וקצת תלוש מהמציאות המקומית.

עכשיו מנחים אותי כמה עקרונות.

1. להיות אינטילגנטי זה נקודת פתיחה, אבל ההישגים האמיתיים בתחום הזה הם של מי שמצליח לעבוד בצוות. כלומר, האקדמיה מלאה אנשים אינטילגנטיים, וזה טיפשי להניח שאת יותר אינטילגנטית מכולם. סביר להניח שאת לא. סביר להניח שיש לך חוזקים מסויימים שלאחרים אין, אבל באותה מידה גם יש לך חולשות שלאחרים אין. נכון, יהיו כאלה שבממוצע מתחתיך, ויהיו כאלה שבממוצע מעלייך. אבל בסופו של דבר, זה לא מה שעושה את ההבדל בתחום שלנו.

בתחום שלנו, צריך לדעת לעבוד עם קולגות, עם שותפי תעשיה, עם סטודנטים. בדרך כלל מערכות היחסים הם המטבע שעליו סוחרים. לטוב, ולרע. אז מה שחשוב זה ללמוד לעבוד בנעים עם כמה שיותר אנשים.

2. עדיף להיות חביבה מאשר להיות צודקת. במיוחד כשמדובר בגברים עם אגו שביר. אבל גם אם לא. לא כולם רוצים שיתקנו אותם. או לפחות לאיזה כמה זמן, אנשים רוצים להרגיש שהם חכמים ועלו על משהו טוב. זה בדרך כלל לא נעים לקבל המלצות לשיפור. לפחות לא ברגע הראשון, ולא לפני כולם. עדיף לחייך ולהנהן, ובהזדמנות אחרת לעשות עם זה משהו.

3. במקום הזה שאני חיה בו, אנשים הם כמו חתולים. צריך לתת להם להכיר אותך לאט לאט. הם צריכים לראות אותך פעם, פעמיים, שלוש, בלי שתשאירי עליהם רושם יותר חזק מ"נייטרלי". להסתפק בשיחה בטלה, חביבה, מינורית. אחרי כמה זמן הם מתרגלים לאפשרות שאת בסביבה, ואפשר להעיז ולהתלוצץ איתם. בזהירות. ואולי גם לדבר על דברים אישיים. אם יוצא.

4. במקום הזה שאני חיה בו, צריך להתייחס לאנשים במקום העבודה ברשמיות. להיות מנומסת כאילו אני בת דודה שלהם מאנגליה שלא פגשה אותם מעולם. כל דבר אחר נתפס אצלם כסימן לחוסר כבוד. כולל, למשל, נסיון להתבדח.

5. הסיבה שמשלמים לי את המלגה הזו, היא שכדי לעשות דוקטורט בתנאים האלו צריך לאכול הרבה קש. (כתבתי קש, אבל אתם יודעים למה התכוונתי באמת). צריך להתמקד על נושא שלאו-דווקא משאת חיי. צריך לסבול את הנוכחות של שותף התעשייה. צריך להיות נחמדים לשותף התעשייה. צריך להסתדר עם המנחה.

לעשות מחקר חופשי כלבבי - יום אחד אולי. בטח לא עכשיו. עכשיו צריך לשרוד בחתיכה אחת, בלי מריבות, ועם דוקטורט אחד ביד.

זה היה מצבי עת נפגשתי עם המנחה שלי, הכבאי, לשיחה שיגרתית. כנועה וצייתנית מתמיד, נכונה לפשרה, נכונה לקבל בברכה כל אמירה שלו במילים "נשמע מצויין. תן לי לראות איך אני משלבת את זה במה שעשיתי עד עכשיו. אני אחזור אליך".

הכבאי, לעומתי, היה במצב אחר לגמרי.

ראשית, הוא לא ידע מה מצבי, ובהיותו אדם עם אינטילגנציה רגשית שאינה מן הגבוהות, גם לא ידע לקרוא את הסימנים. הוא כנראה היה תחת הרושם שעוד נכונו לנו מאבקים רבים.

שנית, אחד הסטודנטים האחרים שלו הבריז לו אנושות, והוא מתחיל להבין (לדעתי), שהסטודנט הזה לא ישלים את הדוקטורט שלו לעולם. בתור מנחה, אם סטודנט שלך לא משלים דוקטורט, זה כתם די בלתי נעים.

במיוחד אם אתה מנחה והאגו שלך שברירי משהו.

מסיבות מובנות.

שלישית, שלחתי לו כמה עבודות שלי, שעבדתי עליהן בהיעדרו. העבודות היו ברמה של עבודה ראשונית, שהייתי שולחת לגרג הזכור לטוב. גרג היה עובר עליהן ברפרוף, מתקן פה ושם, ובעיקר אומר על מה להרחיב, מה להוסיף, איפה לצטט.

הכבאי, לעומתו, ציפה לעבודה מלוטשת היטב, כדי שיוכל לקרוע אותה לגזרים ולהעיר הערות שאינן מועילות. (עליהן כאמור תיכננתי להשיב: "נשמע מצויין, תן לי לבדוק איך לשלב את זה בעבודה הנוכחית. אני אחזור אליך").

 

כמיטב ספרי ההדרכה למנהלים, הוא פתח במילים "מה את חושבת על ההתקדמות שלך? האם את מרוצה?"

שזה, בתרגום, "אני לא מרוצה מההתקדמות שלך".

עניתי שלדעתי הכל כצפוי. אני אחרי חצי שנה בתוכנית, וזה שלב מעיק שבו אין הרבה מיקוד, יש הרבה טעויות, והרבה למידה.

הכבאי נאלץ להתמודד עם תשובה שאינה לרוחו, אבל גם אינה בלתי הגיונית, ולכן עבר נושא.

אחרי כמה דיונים, הוא איבד את הסבלנות. בהרמת קול הוא איים עלי שיפסיק לי את המלגה ויעיף אותי מהפרוייקט.

בכנות - במהלך החודשים האחרונים, בערך אחת לשבוע, שקלתי לעזוב. די, סעמק, אמרתי לעצמי, ולכל מי שרצה לשמוע. מה אני צריכה את הקישקוש הזה. עדיף לי כבר לעבוד במשרה חלקית חצי שבוע, ולעשות דוקטורט על נושא שמעניין אותי, עם מנחה שאפשר לדבר איתו. הכבאי הוא מנחה חובבן אם לא למטה מזה. יש לו סטודנטית אחרת, נחמדה וסימפטית, שסבלה אותו ואת מעלליו שנים. לה לא היה מעולם מנחה סימפטי כמו גרג ולכן היא לא ידעה שהרבה מהחרא שהיא אוכלת, מקורו בכבאי ולא בה. אבל ההתיחסות שלו אליה היתה חסרת רגישות, בלשון המעטה, וגבלה בחוסר התאמה גמור לכל תפקיד ההנחיה. למשל, היא עברה תקופה של כמה חודשים של חשד כבד לזאבת. בחורה בת עשרים ושבע. כאבי תופת, התנפחות של הפרקים, הקאות, כאבים. זוועת עולם. והכבאי? "צריך להתעלות מעל לגורמים האישיים בחיינו ולהמשיך הלאה עם המחקר".

לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. המנחה הבריטי החליט, מסיבות סמויות לי, להתרחק ממני ומהמחקר שלי ת"ק פרסה. הסקתי שזה מפני שלא הייתי האדם הכי נוח לעבוד איתו, מפני שהתעקשתי על דברים מצידי ולא הייתי מוכנה להתפשר הרבה. המנחה התומכת שלי היתה קצת בחו"ל, ואחר כך בעלה עבר שבץ והיא נגוזה מעל פני האדמה. אני נשארתי לבד עם הנחיתו של הכבאי, שגם מבחינה אקדמית הוא לא מי יודע מה מוצלח. איך להגיד - הוא פשוט לא מנחה.

אז מזה חודשים ששקלתי ללכת לחדרו של הבריטי ולהגיד - בריטי יקר. טעינו. לא הייתי האדם הנכון למשימה. אולי כדאי שניפרד כידידים. היה סביר להניח שהבריטי יגיד - תשמעי. הכבאי זה מה שיש. אם לא מתאים לך: חבל מאד, אבל סעי לשלום, המפתחות בפנים.

אלא מאי, ההכנסה בכל זאת אילצה אותי לחשוב אם אולי בכל זאת יש דרך לצאת מזה בשלום. אז הגעתי לכל התובנות שלמעלה. נכון, ההמלצות של הכבאי דביליות. אבל המנחה התומכת עוד תחזור יום אחד והיא מצויינת. יש אקדמאים אחרים בשטח שהם חביבים ונכונים לעזור, ותמיד אפשר להתייעץ איתם. נכון, הכבאי מעביר ביקורת בצורה מעליבה והרסנית. אבל אני יודעת מה אני שווה, ואני צריכה להתחיל להתעלות מעל אנשים כאלה.

וחוץ מזה, מה הלאה? הרי לכל דוקטורט יש את הבעיות שלו. או שהמנחה בעייתי, או שהנושא בעייתי, או שהגישה לאיסוף הנתונים בעייתית. תמיד יש משהו. לפחות הכבאי עובר על המסמכים שלי מילה במילה והוא בטוח יעלה על שגיאות הקלדה.

מה גם שהעבודה באסטרטגיה בזמנו היתה נוראית ועזבתי, אבל היום אני חושבת שהייתי מתמודדת איתה יותר טוב. עדיין היה מדובר באנשים מעפנים, אבל אני הייתי שורדת את זה בשלום. אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח מקשיים, ולהתחיל ללמוד להתמודד. די. עברתי את השלושים. הגיעה השעה להתבגר.

מה גם שיש לי כאן בעיר אחרת חברה מישראל, והיא עובדת במקום שונה לחלוטין, והיא מתארת צרות שהן קצת דומות, אבל נשמעות לי עוד יותר גרועות. אז כנראה שאין מה לעשות. פוליטיקה היא חלק מכל עבודה וחייבים ללמוד להתמודד איתה.

אז אני אשאר, החלטתי.

והנה פתאום, איומים מהכבאי.

לשיבחי ייאמר, שהרגעתי אותו. למראית עין, לא התרגשתי ממנו (למרות שהבטן שלי הרגישה את האיומים שלו טוב-טוב). יצרתי אצלו הרגשה שאני מסכימה איתו וכו' ורק הנסיבות מונעות ממני להשיג את מה שהוא רוצה. לסיום שאלתי: "בהנחה שאנחנו רוצים לפתור את זה, בהנחה שאנחנו רוצים שזה יצליח, מה היית רוצה לראות?", והכבאי היה קצת המום ונאלץ לחשוב. הוא דווקא ביקש משהו סביר תוך פרק זמן סביר. ובאמת, לשבחו ייאמר שמרגע שהוא נרגע, הוא הפך סביר. נפרדנו כידידים. נכנסתי לחדר שלי וקבעתי פגישה עם הבריטי.

למחרת נפגשתי עם התומכת. היא הנחתה אותי איך להשיג את הדברים שהוא רצה (הצעת מחקר), נתנה לי עצות מעשיות איך לכתוב, והציעה לעבור על החומר הכתוב ולתקן. היא נתנה לי כמה טיפים מועילים. הכבאי, היא אמרה, הוא לא אינטילקטואל גדול. סביר להניח שהדברים שמדאיגים אותך בדוקטורט, כמו ההצדקה הלוגית לבעיה, וההקשרים בין התפיסות, הם מעל לרמת ההבנה שלו ממילא. תתרכזי בדברים פשוטים וברורים. תתרכזי במילים החלטיות, ורצוי שתשתמשי במילים הגדולות שהוא משתמש בהן כשהוא מדבר. ככה זה גברים,  היא אמרה. לא צריך להעמיס עליהם יותר מדי. לכי איתם ישר ופשוט. את יודעת איך זה, לא? כנראה שלא, עניתי לה. אני הייתי קצת מפונקת בכל העניין הזה של גברים. רוב אלו שהייתי איתם היו די טובים בהתמודדות עם מורכבות. יותר ממני. אבל נו. כל כאלב ביז'י יומו.

התומכת הבינה את המשפט האחרון, כי היא נשואה לפליט פלסטיני מירדן. נפרדנו לשלום, ואני יצאתי משם להתחיל לכתוב. אחרי ההנחיה של התומכת, המילים פשוט זרמו על המקלדת ובערב כבר היתה לי טיוטה מוכנה של שלב א'. התומכת עברה עליה ותיקנה, ואני המשכתי לזרום עם שלב ב'. ואז הלכתי לדבר עם הבריטי.

במשך היומיים האלו, עד השיחה עם הבריטי, חוויתי רמות מתח וחרדה כמו שלא חוויתי מאז ימי הזוועתיים באסטרטגיה. התעוררתי בשלוש בבוקר בשני הלילות, מבלי להירדם שוב. הנשימות שלי היו שטוחות ומהירות. המחשבות - מעגלים אינסופיים של השיחה שהיתה, השיחות שהיו, שיחות שיהיו. הייתי רגועה למראה, אבל מבפנים הכל געש. כמה שלא ניסיתי להרגיע את עצמי, ולהזכיר לעצמי שסעמק, די, אם באמת יעיפו אותי מהפרוייקט - ברוך שפטרני, זה לא שאנחנו חייבם את ההכנסה שלי, מה גם שלפי כללי האוניברסיטה אי אפשר להעיף אותי כל כך מהר. אבל זה לא עזר מי יודע מה. לא ידעתי להגיד למה.

נכנסתי לחדרו של הבריטי, ובנימוס אנגלי הוא שאל מה נשמע. אמרתי שטוב (זו התשובה הסטנדרטית במחוזותינו). הבריטי שאל אם אני בטוחה, כי לרוב אני באה לראות אותו כשיש בעיות. זו הערה הוגנת, אמרתי, ואז פרצתי בבכי.

נו באמת. יומיים החזקתי את עצמי מצויין, ודווקא עם הבריטי זה היה חייב לצאת? ניסיתי להשתלט על הדמעות, אבל זה לא עזר הרבה. הבריטי הגיש לי טישיו וניסה להבין מה קרה. היתה לי פגישה לא טובה עם הכבאי, חילצתי בין הדמעות, הסכמתי עם התוכן של הדברים שלו, אבל לא עם הצורה. לדעתי, כשאדם אחר נוכח בחדר, הוא מתנהג יותר יפה. בבקשה תצטרף לפגישות שלנו מעכשיו. אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בזה אחרת.

הבריטי ביקש קצת יותר פרטים, והסברתי שהכבאי היה עצבני ומרוגז, וכשהוא מרוגז הוא נוטה להרים קול, להיות אגרסיבי, ולאיים. לצעוק ולאיים? שאל הבריטי בזעזוע. זה מאד לא מקצועי ולא הולם. אני זה לא משנה מה עשית או לא עשית, ככה לא מתנהגים. אני מודה, אמרתי לבריטי, שלא הייתי הסטודנטית הכי נוחה עד עכשיו. לא הבנתי הרבה מכללי המשחק, אבל נדמה לי שעכשיו אני מבינה קצת יותר טוב. לדעתי, הנוכחות שלך לבדה תספיק כדי לאזן את ההתפרצויות שלו.

הבריטי הסכים, והסביר שהוא נמנע עד עכשיו מלהתערב במחקר שלי מפני שהוא הרגיש שהוא מציע הצעות שאינן מועילות ואף מזיקות. חבל שלא דיברת איתי על זה, אמרתי לו. אני כבר מזמן רציתי את הנוכחות שלך, והייתי צריכה לריב עם הכבאי כדי שתבוא לפגישות שלנו, כדי למנוע מריבה...

כן, אמר הבריטי. זה נשמע נורא ואיום! זה ממש לא טוב מה שעובר עלייך!

עד שנרגעתי, שוב פרצתי בבכי. הבריטי הגיש לי עוד טישיו.

תראי, את אולי לא היית תמיד קלה, אמר הבריטי, אבל אני לא חושב שאת מתכוונת להיות קשה להתמודדות. אני חושב שאת פשוט מאמינה באמת בדברים, וקצת נסחפת בגלל זה. יש איזו הנחה בסיסית שבגלל שמישהו שמדבר אנגלית ומתלבש באופן מערבי, הרי הוא שייך לתרבות המקומית. גם לי קשה עם זה הרבה פעמים. אני חושב שהרבה מהתאקלים בינך ובין הכבאי היו בגלל שאני דחפתי אותך לכיוונים שונים משהוא רצה, והוא הוציא את זה עלייך.

אני לא חושבת שאתה יכול לקחת אחריות על התאקלים שלי עם הכבאי, אמרתי. אני חושבת שהרבה מזה זה מעשה ידי שלי.

אם זה נכון, ענה הבריטי, הרי שזו הכרה טובה. מה עושים הלאה?

אני אמורה להיפגש איתו שוב, אמרתי, ולעבור על הצעת המחקר שוב.

אני אצטרף, אמר הבריטי. וכדאי גם שהתומכת תצטרף. אני אמתן את הכבאי. תראי, כבר השקעת בזה כמה חודשים, הוא השקיע בזה כמה חודשים - חבל לזרוק את זה לפח. בואי נדאג שזה יצליח.

כן, אמרתי, אני רוצה שזה יצליח. אני מודה שחודשים אני כבר חושבת לעזוב. אבל החוויה הזו בטח תעשה ממני אדם טוב יותר, אז אני רוצה שזה יצליח.

אבל לא כל כך כיף להפוך להיות אדם טוב יותר, זה חד משמעי.

 

היתה לנו שיחה ארוכה הרבה יותר מהזמן שהוקצב לי, ובסופה יצאתי משם שמחה ומאוששת, מלאה אמון בעצמי ובכוחותי, ועם הבטחה נאמנה של הבריטי שהוא ידבר עם הכבאי, ויצטרף לפגישות שלנו בעתיד. כל הלחץ פיזית התמוסס. אולי הספיק לי לדעת שדעתו של הכבאי עלי לא בהכרח מייצגת את זו של כל הסובבים אותי. אולי הספיק לי לדעת שהבריטי מבין שהבעיה לא בהכרח בי, ולכן לא בהכרח יצא לי שם של אחת שקשה לעבוד אותה.

 

יש לבריטי תכונה מדהימה. הוא לא שופט אנשים. הוא קורא סוגים של אישיות, אבל זה לא מטריד אותו. זו הדרך שלו להסתדר עם כולם. מן אישיות ניטרלית וגמישה כזו. מעניין אם ככה הוא נולד או שזה נרכש, כי אם זה נרכש, נראה לי שווה להשיג לי אישיות כזו.


חוץ מזה קורה המון ולא משהו מיוחד. חגגנו את טו' בשבט, שתלנו עצים ואכלנו פירות יבשים כדבעי, אצל חברים מהקהילה. אמא של מייקל חזרה מהביקור שלה בקווינזלנד. הקטנה חזרה לבית הספר, ככה שרוב היום היא לא כאן. התחלנו לרוץ באופן סדיר ואני כבר רצה ארבעה קילומטר בלי הרבה עצירות. קראתי את "שואה שלנו" תוך שלושה ימים והחזרתי חזרה לחברה, כי חשבתי שכבר שמעתי הכל ומסתבר שלא כן הוא. חברים מהקהילה הציעו שנעביר את הסוסים לשטח שלהם, כדי שיאכלו את העשב והם לא יצטרכו לקצור אותו. יצא לי לרכב קצת (הגדולה מלמדת אותי). מייקל סידר לי עבודה (הכבאי עוד לא יודע) בתור מתרגלת באחד הקורסים שלו. דווקא המארגנת של הקורס ביקשה אותי, ולא הוא. רכבנו על האופנוע הביתה ונתפסנו בסופה - נרטבנו לגמרי. מצאנו עכביש ארסי, "רד-באק", באוטו. הקישואים מבשילים וכבר קטפנו כמה. עגבניות יש הרבה יותר מדי והן לא משהו, אז אנחנו נותנים אותן לשרקנים. חצילים בדרך. הדוקטורט של מייקל חזר מבדיקה וכנראה שלא יהיו יותר מדי שינויים, ככה שבקרוב הוא יהיה דוקטור. היה בית למכירה באיזה שכונה שמצאה חן בעינינו, אבל יקר מדי ומכוער מדי. בתים חדשים שבונים היום מבזבזים המון מרחב, עם איזה שלושה "מרחבי מחיה". לשכנים יש גור כלבים חמוד נורא, ומשבוע הבא אני אמורה לבלות יום בשבוע באירגון הפסיכוטי הזה שאני עושה איתו מחקר.

מה יש להגיד. החיים הם עניין מרתק.

נכתב על ידי פארה ווי, 1/2/2008 06:23, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה, כאבי גדילה, סתם יום של חול
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-23/2/2008 00:25


הנה חזרתי

אני מתנצלת בפני כל מי ששלח לי אימייל לשאול אם אני בחיים, ולא עניתי, וגם סליחה לכל מי שלא עניתי לתגובתו לפוסט הקודם.

 

קודם לא היה לי חשק לכתוב, אחר כך קרס לי מהחשב ולא היה לי חשק לכלום, ואז התחילו הכנסים והעבודה הציפה לי את החיים. קודם בהכנות לכנס, אחר בכנס ואחרי זה במאמרים לכנס הבא.

 

בשבוע הבא יוצאים לחופש. עלק.

 

כנראה זה מה שממכר בוורקוהוליזם - עסוקים מכדי לשים לב אם מרגישים טוב או לא.

 


אז מה היה לנו? עכשיו כבר קשה לי לזכור.

 

הייתי בכנס אחד בעיירה ליד, וביליתי את רוב הזמן עם מייקל ואשתו. הם התארחו אצלנו בסופשבוע. כנראה שמייקל ואני דומים משחשבנו, כי גם בני הזוג שלנו, גבי וואלרי, התיידדו מאד תוך זמן קצר, מה שהשאיר לנו שפע של זמן לעבור על המאמר שלנו בלי ייסורי מצפון על בני זוגנו המשועממים.

 

אחר כך הייתי בכנס במלבורן. מלבורן מתוקה, ומציעה מגוון ושפע, אבל עדיין אני אוהבת את העיירה יותר. פגשתי כמה מחברי הישראלים, וישבנו לרכל על ימים עברו תוך כדי תקיעת פלאפל וקבב כבש אלוהי.

עברנו סוף סוף לבניין בית המשפט, וכרצוי החדר שלי קטן, חמים ונעים.

אבל במקביל אני אמורה לעבוד בבניינו של הדיקאן, עם צוותו הסנובי.

ובשבוע הבא יוצאים לחופש. הקיץ כבר בשיאו והמזגן נכנס לשימוש.

 

גבי סיים את עבודתו בבית הספר התיכון. הצוות נפרד ממנו בדמעות שליש והבטחה כנה שאילו היה להם תקן, הוא היה נשאר.

 

לא קיבלתי את המלגה לדוקטורט. לא כל כך אכפת לי, לא היה שווה לי להתפטר מהעבודה בשבילה. זה לא מאד נעים לאגו, אבל לא באמת משנה.

 

והיום בערב - ארוחה אצל ויקי הפיליפינית, אליה מזומנים גם הנין הבורמזית, אשווה ההודי ואנחנו, ייצרני החומוס.

 

אני אלך לנזול לי בחום.

נכתב על ידי פארה ווי, 16/12/2006 06:04, בקטגוריות סתם יום של חול
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ממחשב שלא קורס ב-24/12/2006 02:22



הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  7  8  
31,185
מי אני: פארה ווי
שנות שמש: 47
ככה תדעו שכתבתי:

רוצה לדעת
כבר לא
שלח
סמס לי
חדל סמסת

RSS (הסבר)

 << פברואר 2009 >> 
א ב ג ד ה ו ש
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28

מה היה פה קודם:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


מוטבעת:
« ישראלים בחו"ל » ±
« נשים חזקות » ±





איפה הייתי ומה עשיתי
איטליה - התחלה וסיוט
אנגליה - זמן אבא
גרמניה אחרת
ארץ הפלאות


זו ילדותי
סליחה, ש"ע
גיל חמש
בחלומי חזרתי
פוסטלגיה


משפחה לא בוחרים
אבות
אמא (1)
אמא (2)
חותנת
סבים


גבי ואני - מההתחלה
גבי ואני מההתחלה
מכתב אהבה
הסוף
סידני


אוסטרליה שלי
ויזה
שופינג אוסטרלי
רגישות חברתית
בדיחה
ביקורת דירה
ראיון עבודה
קרוקודילים
מורשת
על חוף הים


טוב מראה עיניים
יריד חקלאי
דלעות
בית וגן (1)
קאקדו שחורים
קיבוץ תרבויות
בית וגן (2)
בית וגן (3)
ציפורים פה
פרוק רגליים
כן כך נראית
חנוכריסמס
חמשת הסלעים
פוסטונה
עוד מבט
קיבוץ תרבויות


מי אני בשיר
הנזקים הסמויים
החרדה
אני בראי עדי
עדשה


הקרואים שלי (מתעדכן מדי פעם)
עדי - בחזרה מן הקור
סשינקה - מתבגרת לתפארת
חבצלת - שפיות מבדרת
בימבילבוסטון - אור לגויים
שרה הקודמת - מהממת
שרה צלמת העמק (שצ"ה)
קוראת מחשבות - ספרים וסימפטיה
דודינקא - אביר על דוב לבן
ערן - כנות והצלחה
מרגלית צמרת
חתולה במגפיים - אירוח חתולי
ארילו - רואים, ומכאן
CatMan - אוכל, קדימה אוכל
סנורקה - חקלאית מעוצבת
רון - אהבה ולמידה
שארלי - כנות וחוכמה
אמהוּת טובה דיה
אמלש - בעולם אחר, בזמן הזה
בן האין - מעניין
אדם פשוט וירא שמיים
סטימפי - ונדמה שישוב...


ספרים רבותי
מיכאל שלי
נחל קופר
וכי נחש ממית
סיפור על אהבה וחושך


תהליך שיקום אמא
מחשבות
אמא ומשמעות
מכתב שאמא לא תקרא
מזמן לא כתבתי


שמחות וחגים
חנוכה באיטליה
סדר פסח באוז
תכלה שנה וקללותיה
רוששנה
חנוקריסמס
יום אוסטרליה


דברים שאוכלים בחו"ל
פיתות עושים ככה
וככה מלוואח
הרוב לא צריכים, אבל אני כן - מיונז
חומוס אגדי (די די די)
ועוד ממרוקו - דגים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפארה ווי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פארה ווי ועליו/ה בלבד
2005-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze
עיצוב: איה וגם:שצה