יומן מעבר (1): פותחים את הסתימה

 

הזמן: ארבעה ימים למעבר.

 

זה אמור היה להיות פשוט יותר. עם כל הכבוד, ברלין לא נמצאת בארץ אחרת ובתיאורייה היינו אמורים להיות הרבה פחות עמוסים אחרי ארבע שנים כאן מאשר אחרי X שנות חיים בארץ. היה אמור לפעול כאן כלל 'קל וחומר', והמעבר הזה היה אמור להיראות הרבה פחות כקפיצה מעל צוק אל הלא-נודע.

אבל מסתבר ששוכחים. ששוכחים כמה קשה או כמה קל היה, שלא עושים השוואות, שכל אתגר לגופו. אמנם יש הפעם כמה הקלות יחסית לפעם הקודמת (למשל: אנחנו נוסעים למקום שבו אנחנו יודעים את השפה. או: המטען שלנו ייפרד מאתנו ללילה אחד, לא לחודשיים וחצי), אבל יש גם קשיים שלא התמודדנו אתם. למשל, העובדה שכל המעבר הזה נעשה במהירות הבזק, בשיטת 'הגש ורוץ לרשת': פרק הזמן בין הפעם הראשונה שהרעיון צף ועלה לבין הנחיתה שלנו בדירתנו בברלין היה פחות מחודשיים (לעומת יותר מחצי שנה בפעם הקודמת). או למשל, זה שקיבלנו את הדירה שלנו ריקה (ואני מתכוון ריקה לגמרי: בלי ארונות מטבח או אפילו כיור), ולכן עלינו להחזיר אותה באותו מצב, מה שאומר לפרק חזרה את כל מה שחיברנו לקירות/קדחנו/הברגנו במשך כמה חודשים טובית של התמקמות, ולעשות הכל תוך שבועיים בערך.הבדל נוסף לרעת המעבר הנוכחי הוא המחסור במערכת תמיכה/אחסון מקומית: כשעברנו לגרמניה, כל מיני חפצים נשארו בדירה, אחרים הועברו לאחסון אצל ההורים וכן הלאה. הפעם, הכל בא אתנו או מוצא את מקומו באשפה. אין פתרונות ביניים.

גודלו של האתגר איים להכריע אותי; אני מתקשה הרבה פעמים לראות איך מסעות בני אלף צעדים מתחילים בפסיעה אחת. אני מוצא את עצמי מוכן להתגייס למאמץ חד-פעמי של 'לארוז הכל-הכל-הכל', לא משנה כמה אתעייף וכמה זמן זה ייקח, ואז יאללה, לעבור כבר, להשאיר את זה מאחור. אבל לצערנו, יש לנו כבר יותר מדי דברים מכדי לאפשר אריזה יעילה ביום אחד; ולכן מתפרש הפרויקט על פני שבוע שלם (שבו אנחנו צריכים גם לגור בדירה, לאכול, להתקלח, לגלוש באינטרנט ולשמור על שפיות) ומתמלא במיליארד שיקולים קטנים של 'טוב, זה אמנם נורא מתאים לסגור לי את הפינה בקרטון, אבל האמת שיש סיכוי שנצטרך את זה בימים הקרובים, אז נשאיר את זה לרגע האחרון'. כל שיקול כזה גם מאט את האריזה וגם מוסיף עוד נדבך לפחד מאותו 'רגע אחרון'; זאת מכיוון שרגע אחרון יש רק אחד, ולא משנה כמה מתכננים, הוא לא מכפיל את עצמו. וכך, כשיש כל-כך הרבה דברים שמחכים 'לרגע האחרון', ברור שאותו רגע יהיה מלחיץ עד אימה - וזה משליך אחורה, על הפרויקט כולו. כל הלחצים האלה גורמים לכך שהיה לי קשה מאוד להיכנס לפרויקט האריזה הנוכחי מתוך ציפייה להצליח בו- אלא רק מתוך חשש מכישלון.

אבל לא על המעצורים רציתי לספר, אלא על הדרך שבה הזדמן לי לדלג מעליהם, ולהשלים בסופו של דבר סופ"ש אריזה יעיל ומלא חוויות. זה החל - כמו כל הזדמנות - באסון פוטנציאלי: בשבת בבוקר גילינו שהמים בכיור המטבח, שהיו יורדים באיטיות סבירה עד עכשיו, החלו לרדת באיטיות מעצבנת, שהלכה והתקרבה לעצירה של ממש. היה משהו מייאש בסיטואציה: חמישה ימים לפני שאנחנו מעבירים את הדירה לשוכרים הבאים וזורקים את הכיור הישן לאשפתות, אנו נתקלים בסתימה, שמונעת מאתנו שימוש יעיל במטבח (ללא ספק אחד החדרים האהובים עלינו). לא היו יכולים לחכות שבוע שם בדוכן הגרלת הקלקולים?

כל ניסיונותינו לפרוץ את הסתימה באמצעים כימיים (חומר פותח סתימות שקנינו פעם לאמבטיה) ו'סבתאיים' (שפיכת מים רותחים לתוך הכיור. האינסטלטור שלנו בתל אביב טען בתוקף שזה יעיל) עלו בתוהו. כמקובל בלוחות הזמנים של התקלקלויות, הגענו למסקנה סופית שלפנינו סתימה סתומה במיוחד ביום שבת אחר הצהריים (המקבילה האירופית ליום ו' אחר הצהריים) ומיד אחרי ששוחחנו עם גידו (ההנדימן הגבוה, האמין והאיטי להפליא שלנו) והסתבר שהוא עסוק כל השבוע בהכנת התפאורה להמלט (להיות..... או.... לא.... להיות....נרדמנו). כלומר, נראה שנדפקנו, וזאת משום שאף אחד מאתנו לא באמת יודע לפתוח סתימות ולא עשה משהו כזה מעולם.

טוב, אמרתי לעצמי, זה הדרקון וזה מה יש. וכשאסנת הלכה לעשות חימום נזכרתי איך הייתי צופה בעזרא האינסטלטור, שהיה פותח חדשות לבקרים סתימות בדירתנו בתל אביב (בבניין שלנו האינסטלציה היתה משנות ה-40 בערך), ואיך הוא היה מפרק שלב-שלב את הצינורות, שם את הגומיות בזהירות בצד ובודק איפה הסתימה. וכך עשיתי.

אדלג - ברשותכם - על הפרטים הטכניים (מה התפרק ממה ומתי) והמגעילים (מה שיצא מתוך הצינורות והיווה כנראה את הסתימה היה אחד הדברים המסריחים ביותר שפגשתי בחיי והראויים ביותר להתכנות במילה האונומטופיאית 'סְחְלֶה'), ואומר רק שלאחר  כרבע שעה של עבודה לא נעימה, לא רק שפתחתי את הסתימה אלא גם חיברתי הכל חזרה יחדיו מבלי שטיפה אחת תדלוף. ושוב זרמו המים, תסכולנו נגוז כלא היה, והיינו מוכנים להתמודד עם כל מה שהיקום יזרוק לעברנו. אחרי שמתגברים על דרקון כזה, מה זו כבר אריזת בית בין חברים?

 

נותר רק לקוות שהאופטימיות תמשיך אתנו בימים שנותרו.

 

(המשך יבוא)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2010 18:58, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אופטימי
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-26/9/2010 05:44

---

קואליציה
כשהקמנו קואליציה, היא קיבלה את משרד החוץ. הרי היא אוהבת את אור השמש, לטייל ולפגוש אנשים, ואילו אני מעולם לא הייתי טוב בדיפלומטיה. בתמורה לקחתי את האוצר: תמיד ידעתי לחשב אילו כספים להעביר ולאן. הייתי רק צריך ללמוד להגיד 'אין לי', וגם על זה השתלטתי עם הזמן.
כבת לרופא וחובשת-לשעבר, היה ברור מאליו שהיא תזכה למשרד הבריאות ותנהל ביד רמה את מנהל התרופות הביתי. משרד התקשורת, לעומת זאת, הוא הממלכה שלי - גם אם יש חברים בקואליציה שמרימים קול צעקה כשנדמה שהוא משקיע יותר משאבים בטכנולוגיה מאשר בתקשורת בין-אישית. לחברים הממורמרים אני מזכיר תמיד שהם (כלומר היא) קיבלו את משרד התעשייה (הבישולית) והמסחר (ה-e-bayיי).
צימאון בלתי נדלה לידע הוביל אותי למשרד החינוך, אבל אחרי מו"מ ארוך הוחלט על רוטציה במשרד התרבות והספורט. מה שכן, לא התקשיתי לוותר על משרד החקלאות (המפתח זנים מפלצתיים של פלפלי צ'ילי על אדנית החלון במטבח), על המשרד לאיכות הסביבה (ששואב את תוכניותיו מהמשרד הגרמני המקביל) ועל משרד התחבורה (לא משרד רלוונטי למי שעובד מהבית). במקביל, לקחתי על עצמי מחוסר ברירה את משרד הדואר (פתיחה וקריאה של מכתבים רשמיים בגרמנית משפטית) ואת משרד המשפטים (הניסיון הנואש להבין את המסמכים לעיל).
משרד האנרגיה עובר בינינו כמו כדור פינג-פונג - לפעמים האנרגיה היא אחריותי, לפעמים אחריותה. את התשתיות השארנו לגידו (שר מקצועי מן החוץ) ואת משרד הפנים ביטלנו: אנחנו יודעים בדיוק מה אוכלוסיית הבית (שני אנשים, חתול ואי-אלו זבובונים מציקים) וממש לא מעוניינים לערוך בחירות.
משרד העבודה שמור אצלי כפיקדון, ממתין ליום שיעבור אליה כמובטח. בינתיים זה אולי המשרד שגורם הכי הרבה משברים קואליציוניים, ולו בגלל שמשרד הרווחה אצלנו כל-כך קטן, ומלא בעיקר באנחות.
מצד שני, מה שמחזיק את הקואליציה יציבה כל-כך הרבה שנים, הוא משרד הביטחון, שבו אנחנו חולקים בלב שלם: הביטחון שאנחנו מושלים בעצמנו, שאנחנו יכולים לדבר על הכל - גם במליאה וגם בוועדות - ושלא באמת חשוב מי ראש הממשלה.

(בגעגועים לאשתי, שנסעה לה לעשרה ימים בניסיון נוסף להשתלטות אוהבת על משרד העבודה. החזיקו לה אצבעות)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/4/2010 19:58, ושייך לקטגוריות אסנת, בחירות וכן להיות, אופטימי
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-16/5/2010 15:09

---

דו-מי-סול (וגם סי)
אחרי יותר מעשר שנים שאנחנו יחד, אסנת הצליחה היום סוף סוף להגשים את אחד החלומות הגדולים ביותר שלה - להושיב אותי מול פסנתר ולתת לי שיעור בסיסי במוזיקה. למעשה, על הבסיס המתמטי של המוזיקה כבר דיברנו בעבר, וכבר אז תפסתי את הדברים באופן תיאורטי, אבל איכשהו רק אתמול בערב (והיום בצהריים) השתחרר לי משהו בראש, והבנתי איך מתקשרים המבנים המתמטיים והחוקים המשונים שאסנת הסבירה לי עליהם עם הרגש והתחושה שאני חש בהם כשאני שומע מוזיקה. איך בתוך המגבלות של הסולם, הדומיננטה והסובדומיננטה מסתתרות אינספור אפשרויות לשחק עם מנגינות ועם צלילים, ואיך המשחק הזה נעשה בפועל בכמה יצירות וכמה שירים שאני מכיר.
מעולם לא ניגנתי על שום כלי, בין השאר בגלל שהקואורדינציה שלי אף פעם לא הייתה מושלמת, וזה יצר מכשול שלם שגרם לי להחליט שאני גם לא מוזיקלי. אסנת טוענת שזה שטויות. והאמת שאני מתחיל להאמין לה... אחרי שלמדתי ממנה על סולמות וספטאקורדים וכל מיני דברים משעשעים כאלה, כל מה שאני רוצה הוא לשבת ליד הפסנתר ולהמציא מנגינות (האמת שגם כילד אהבתי לשבת ליד הפסנתר ולהמציא מנגינות, אבל אז הן היו צורמות ואיומות כי לא הבנתי כלום).
בקיצור - נפתח משהו בצ'קרת המוזיקה. וזה משמח אותי.
(וזאת כשבזמן האחרון קצת יותר יבש בתחום הכתיבה. אולי תחום אחד בא במקום האחר?)




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/12/2009 18:28, ושייך לקטגוריות אסנת, סטיות אישיות, אופטימי
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-16/12/2009 14:40

---

דם ואש ותמרות עשן
בין הפילוסופיה לסטטיסטיקה, הבלוג הזה קצת איבד מתחושת הכיף ששרתה עליו לפעמים, וזו ההזדמנות לתקן זאת. ממתק-הטראש הנוכחי שלנו הוא הסדרה 'דם אמיתי', שעברנו במהירות דרך עונתה הראשונה ועכשיו אנו צופים בהנאה רבה בשנייה. הסדרה, אותה יצר אלן בול ('עמוק באדמה'), מבוססת על רעיון מגניב: אי-שם בעתיד או במציאות חלופית פיתחו היפנים (אלא מי?) תחליף מושלם לדם אנושי, המכיל את כל החומרים הדרושים לערפדים לשרוד מבלי לתקוף בני אדם. כתוצאה החליטו הערפדים 'לצאת מארון הקבורה' (משחק המלים הראשון ובפירוש לא האחרון שמרמז להקבלה בין הקהילה הערפדית להומוסקסואלית) ולהשתלב - לפחות באופן חלקי - בחברה האנושית. הסדרה עוקבת אחרי עיירה קטנה בלואיזיאנה, שם פוגשת סוקי סטקהאוס (אנה פאקווין, שיש לה כבר אוסקר בארון), שגם לה יש יכולת מיוחדת המבדילה אותי משאר בני האדם הרגילים, את ביל קומפטון הערפד, ומתפתח ביניהם רומן girl meets vampire קלאסי, שנראה מוכר מאוד למי שפגש את באפי ואנג'ל.
יש לסדרה כמה חסרונות - למשל הדמויות הראשיות, שנוטות לטמטום קל, או ספירות הגופות הגבוהה, שלא היתה מביישת סדרות כמו 'הסמויה' או '24' והפכה כמעט לעניין קומי בעונה הראשונה - אבל על אלה מחפים הרבה יתרונות מרשימים. למשל העובדה שיש מה לראות בגזרת החתיכים והחתיכות (ובגלל שמדובר ב-HBO, גם רואים לא מעט); וגם סדרה של דמויות-משנה מטורללות-במידה-מקסימה; ומעל הכל, שיר פתיחה שמשלב באורח מושלם - הן במלים והן במנגינה - את הקאנטרי של הדרום העמוק עם הקינקיות, הסקסיות ותחושת הסכנה המאפיינים את הסדרה. גאון מי שחפר במעמקי אלבום די שכוח מ-2005 ומצא:



מה שכן, הפתיח הזה הזכיר לי עוד פתיח שראינו ממש לא מזמן, שגם הוא:
1. משלב אווירה קינקית ומאיימת במוסיקה בעלת אלמנט 'עממי'
2. כולל דימויים מעוררי-אימה מהטבע הפראי באזור שבו מצולמת הסדרה
3. לא מכיל תמונות מובהקות של הדמויות בסדרה עצמה.

למעשה, אפילו הקצב בהתחלה מאוד מאוד דומה:



מעניין לדעת מי הושפע ממי (ואולי מקורות ההשראה רחוקים יותר ומוקדמים יותר)... אבל בינתיים, אנחנו נהנים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/11/2009 11:54, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות, אופטימי
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-7/11/2009 00:45

---