יש אינטרנט!
ולצורך העניין, השיר הראשון שהציעה לי תחנת הרדיו האינטרנטית last.fm כששבתי אליה אחרי ניתוק של חמישה ימים, שמבטא באורח מרשים את התחושה שלי לגבי האינטרנט (למרות שאצלי לא נדרשו לכך 15 יום ומספר שעות, אלא רק חמישה ימים בערך):



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/2/2008 17:06, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, דברים שמצאתי ביוטיוב, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של יעלה@ ב-23/2/2008 19:33

---

מה למדת בגן היום, פרק 4
אל יאוש
אולי זו העובדה שהגעתי ל'נך אובן' אחרי ארבעה וחצי חודשים. או שאולי זו אווירת תחנת-הרכבת בשיעורים, שנראים כמו תקציר של כל השיטות לשהות כמה שפחות זמן בכיתה אבל להיות רשומים כמי שבא לקורס (יש מי שמאחרים מאוד, יש מי שחותכים מוקדם, יש מי שעושים גם את זה וגם את זה ויש את מי שדואגים שמוחמד יחתום במקומם גם כשהם בכלל לא שם). בין אם זו השחיקה או הזלזול, דבר אחד ברור: פראו שמידט בקורס למטה מזכירה מורה בכיתה א' שרק יצאה מהסמינר - אנרגטית, נלהבת, מנסה להגיע לכל אחד ולהשקיע בכולם. ואילו פראו אמיני (ככל הנראה טורקיה במקור) שמלמדת למעלה נראית קצת כמו מורה במערכת החינוך הישראלית - עייפה, מיואשת, לא תמיד שולטת בכיתה, לא תמיד יודעת להסביר מה בדיוק היא רוצה.
אז נכון, מתקפות זעם כמו של אקואה מגאנה הן בהחלט דבר שאף מורה לא אמור להתמודד אתו בשמחה, אבל אחרי ארבעה ימי לימודים הבנתי שלא רק מאקואה המורה כבר התייאשה. קחו למשל את תרזה, אישה מבוגרת עם פרצוף סבתאי, שהגיעה מסרדיניה וכל חייה דיברה רק איטלקית. תרזה גרה בגרמניה חמש שנים, ויודעת לתקשר באופן בסיסי ('איך קוראים לך?', 'מאיפה אתה?') אבל איכשהו מרחפת לחלוטין כשמדובר בנושא השיעור, ולעולם לא מצליחה להבין איזה תרגיל בדיוק אנחנו עושים ומה אנחנו עושים אתו. זה כשלעצמו לא נדיר - לחצי מהתלמידים 'למטה' היתה בעיה דומה - אבל מה שמעניין הוא שפראו אמיני לא מתעקשת, ומייד עוברת לתלמיד הבא. 'על זאתי ויתרנו', נראה שהיא חושבת, 'חבל על הזמן של האחרים'. ולמרות שההיגיון בהחלט מובן לי, איזו נימה עצובה של ייאוש מתגנבת איכשהו לדברים.

זוגות זוגות אל התיבה
ביום רביעי (היום השלישי בקורס השני, אחד אלוהינו...) חיכתה לנו הפתעה בכיתה. פראו פֶּטו, שמחליפה בד"כ את פראו אמיני ביום רביעי, היתה - כך מתברר - חולה, ולמילוי המקום הכפול הוזעקה מנהלת בית-הספר, פראו פּרוֹץ, ועשתה לה יום של תרגול לקראת הבחינה בעל פה. שהרי - כך נתברר לי באותו יום - קורס ההתמצאות אמור להיות מסלול המוביל אל 'בחינת הסרטיפיקט', שמאיימת על רוב התלמידים כמו איזו מפלצת-גודזילה מעל ניו יורק. ובבחינה, מסתבר, יש חלק כתוב וחלק בעל-פה, שמתבצע משום מה בזוגות - שני נבחנים יושבים מול המנחה וצריכים לנהל שיחה בנושא נתון.
בהתחלה חשתי קצת לא-שייך - שהרי אני לא אמור לעשות את הבחינה עם הקורס הזה אלא לחזור לחברי למטה עם סיומו - אבל הגעתי למסקנה שתרגול אף פעם לא מזיק. השאלה היתה רק למי להצטרף כזוג. פראו פרוץ הדגישה ששני הנבחנים צריכים להיות 'אן איינם ניבוֹ' - כלומר, באותה רמה פחות או יותר - וזה צמצם מאוד את האפשרויות. רוּבּי, הקולומביאנית הגדולה והחייכנית שיושבת לידי, כבר בחרה לה בת זוג קבועה, אקואה (לא זו מגאנה אלא בחורה מחוף השנהב, שבגרמנית זה אגב 'די אֶלפֶנבַּיינקוּסטֶה', מה שנשמע כמו קללה בטורקית); שאדי (כהרגלו בקודש) הגיע מאוד מאוחר, אחרי החלוקה לזוגות; וגוצ'אן, נער טורקי מוכשר שחולם להיות גנן-נוף וחגג את יום הולדתו ה-18 בדיוק בראשון לראשון, כבר סגר עם סולימאן, טורקי מבוגר שהגדיר את מקצועו כ'שמוּקמַייסטֶר' (זה אולי נשמע סוטה, אבל בגרמנית זה פשוט 'אמן תכשיטים'. מצד שני, פראו פרוץ הרסה לכולנו את החגיגה כשציינה שעדיף להגיד 'גולדשמיד', כלומר צורף).
כך יצא שמכל החבורה נשארו לי שלוש אופציות: אלכסיי, רוסי ייצוגי שלמד שש שנים וקיבל הסמכה כרופא - אבל חייב ללמוד גרמנית ואז עוד שנתיים הסבה כדי לעסוק במקצועו בגרמניה. לרוע המזל, אף כי אלכסיי באמת נראה כמי שרוצה ללמוד, הוא עוד רחוק מאוד מהיכולת לנהל שיחה של ממש עם פציינטים, וכל הזמן מסתבך עם התחביר ועם מבנה המשפטים. גרמנית שפה קשה לרוסים. האופציה השנייה הייתה אַנוּשאבאן האיראני, שמדבר לאט, משחק פינג פונג וביקר בישראל כילד בשנת 1977 - מתישהו בעבר הרחוק כשהיו קשרי ידידות בין ישראל לאיראן (הוא זוכר בעיקר את הלונה פארק בתל אביב ואת חופי נתניה). אבל הבחירה נפלה על גָ'אולין הסינית, שעושה את כל התרגילים מושלם אבל מתקשה קצת עם ההגייה (ההבדל בין סינית לגרמנית רחב יותר מההבדל שלה משפות אחרות). ג'אולין תפסה את עיני כבר בשנייה הראשונה של הקורס, ביום ב', כשהגיעה לכיתה עם היקי ענק ועצבני על הצוואר; אחר-כך ההיקי החל להיעלם וגם גיליתי שהיא בת 24 ושבסין עבדה כמנהלת רכש בחברת אלקטרוניקה (וגם למדה שיווק).
הבחירה התחוורה כמוצלחת כשהתיישבנו מול הכיתה לסמלץ בחינה. השיחה בינינו קלחה, גלשה למחוזות בלתי צפויים (כמו מזג האוויר בבייג'ינג ומספר המתורגמנים לאנגלית בחברות סיניות) ועברה בלי בעיה את הזמן הנדרש. פראו פרוץ לא רק שהחמיאה לנו, אלא גם רמזה שברמה הנוכחית שלי אני יכול לעבור את הבחינה עם הקורס 'למעלה', כלומר במרץ, כלומר לחסוך ארבעה חודשים. השאלה המיידית שלי היתה אם מותר לי, והיא חייכה ואמרה שכן. אמנם מרגע שאעבור את הבחינה אאבד את זכותי לקורס גרמנית מסובסד, אבל הזמן היקר, שבמהלכו אצליח לעשות 80 אלף דברים אחרים, חשוב יותר. וכך, בחטף, התקצר הקורס מאופרת סבון של שישה חודשים למיני-סדרה בת חודשיים בלבד.

(המשך יבוא)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/1/2008 19:24, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., אופטימי, מה למדתי בגן היום
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/1/2008 09:13

---

מה למדתי בגן היום, חלק ב'

חולם בגרמנית
בלילה בין שלשום לאתמול היה לי חלום מוזר, שבמהלכו חרשנות את הארץ בחיפוש אחר משהן. מה שהיה משעשע היה שבסוף הגענו לנמל התעופה, ושם נתקלתי בשני אחים ישראליים שהתחתנו (בהתאמה) עם שתי אחיות גרמניות, והאחיות דיברו ביניהן גרמנית.
נדמה לי שזו נקודת ציון: הפעם הראשונה שדמות בחלום שלי מדברת גרמנית, ואני מבין מה היא אומרת. איכשהו, אני חושב שזה לא מקרי שזה קרה דווקא אחרי השבוע הראשון של הקורס: גם אם ה'חומר' של הקורס הוא ברמה נמוכה עד אימה (ב-21 שעות כיסינו בקושי את השיעור וחצי הראשונים בקורס של מכון גתה), הרי שיש כנראה איזו השפעה לעצם העובדה שחלק ניכר מהזמן שלי מוקדש לעיסוק בשפה. בגלל הקורס, אני עוסק שוב בבסיס של הדקדוק, מכיר מחדש בעובדה שאין לי מושג מה זכר, מה נקבה ומה נייטרלי, מפטפט בהפסקות בגרמנית וקורא את אריך קסטנר כדי לא להשתעמם. אז פלא שהגרמנית נוזלת לי מהחורים?
קסטנר זה, שמסתבר שאוהבים אותו בעיקר בגרמניה ובישראל (לסרגיי לא היה שום מושג מה זה ומי זה), גם אחרי לטעות היחידה שלי באחת המטלות. זו למעשה לא ממש טעות, כפי שהתעקשה המורה לציין, אלא פשוט גרמנית ישנה; היום, מתסבר, את המילה 'איין ביסשן' (קצת) כותבים ein bisschen ולא ein bißchen כמו שהיו כותבים פעם. החיסרון השני אצל קסטנר הוא שהלה אוסטרי, כך שהספרים שלו מלמדים אותי בעיקר גרמנית אוסטרית. מצד שני, מדובר בשפה מאוד עשירה, זורמת ומלאה רבדים, ביטויים וצירופי מלים, שמקדמת אותי בהבנת השפה הרבה יותר מהמלכים המובנים של הקורס עצמו.

שעת אפס
כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, הקורס מתרחש בשעות 'בית ספריות', שמונה ורבע עד אחת ורבע. מה שהופך את העניין להזוי יותר הוא שעכשיו אמצע החורף וכאן בזארברוקן פירוש הדבר הוא שהשמש זורחת ב-8:22, שבע דקות בדיוק אחרי שאנחנו כבר עמוק בכיתה. התוצאה מזכירה מאוד את סיוט הילדות המכונה 'שעת אפס' - לקום כשבחוץ עדיין חושך, לשתות קפה כשאור השחר מתבהר וללכת לבית הספר בערך בשעה שבה מכבים סוף סוף את פנסי הרחובות.
החלק הסוריאליסטי בחוויה הוא שכאן לא מדובר בשש בבוקר אלא בשעה כולם יוצאים לעבודה, כך שהחושך היחסי משתלב עם תנועה ערה עד מטורפת באוטוסטרדה שאני חוצה בדרך ללימודים. יש בזה משהו הזוי. עם זאת, אני מתעקש ללכת ברגל את המרחק ולא לקחת אוטובוס, כי ההליכה המהירה ממריצה את המחשבות ומעוררת אותי; ועם הזמן, כשהיום יתארך, אני צפוי גם להתחיל לראות את הזריחה בדרך - חוויה שאני מצפה לה כבר בכליון עיניים. אולי אתחיל לקחת אתי מצלמה.

מאריצה נכנסת
כשחשבתי מראש על הקורס דימיתי לעצמי שאולי אמצא שם כמה חברים חדשים. אלא שבין הרוסים הסגורים-על-עצמם, הסיניות שלא מדברות מילה גרמנית והאיש המשונה מסרי לנקה, לא נראה שיש הרבה פוטנציאל. למזלי, אווירת בית הספר לא הכזיבה, וכמו בכל הסדרות הטובות (נניח: הפרק הראשון-ראשון של באפי) מצאתי ישר על היום הראשון את האדם היחיד בקורס שהשתעמם ממנו (לפחות בהתחלה) בדיוק כמוני.
קבלו את מאריצָה, במקור מקרואטיה, שהגיע לזארברוקן לפני חודש, אבל ביקרה פה כבר פעמיים לשלושה חודשים. אימא של מאריצה התחתנה עם איטלקי ובזכותו רשאית לגור בגרמניה, וגם מדברת (איכשהון) גרמנית; מאריצה למדה את השפה ממנה ובגלל שהיא פקחית ולומדת מהר היא אולי התלמידה היחידה בקורס (חוץ ממני) שיכולה לנהל שיחה סבירה בגרמנית. הבעיה היחידה היא שאמא של מאריצה לא למדה את השפה בצורה מסודרת, ואת הבלגן הזה הנחילה לבתה; וכך יש למאריצה אוצר מלים לא רע בכלל, אבל התחביר שלה, כפי שציינה, "נשאר בקרואטיה".
ביום הראשון של הקורס, כנראה לצורך אוריינטציה, לקחו אותנו לסיבוב בעיר והראו לנו את כל המקומות החשובים. היתרון היחיד מבחינתי, פרט לחילוץ עצמות, היתה שיכולתי לבלות את הזמן בשיחות ארוכות עם מאריצה, ששבתה את לבי בהומור הקליל שלה ובסיפור שבא אתה. היא, כך מתברר, נרשמה לקורס כדי שתוכל לקבל ויזת סטודנט ולהישאר בגרמניה עוד קצת זמן; בינתיים היא עובדת בניקיון בתים, אבל היא היתה רוצה ללמוד מספיק גרמנית כדי להירשם כאן ללימודי פסיכולוגיה. על רקע כל אלה שבאו לקורס רק כדי לסמן וי למשרד העבודה, היתה זו קרן אור מלבבת (וביום חמישי הסינית שיושבת לידה לא הגיעה ויכולנו אפילו לשבת ביחד ולשוחח תוך כדי השתעממות).

נאך אובן
אני לא מרחם על המורה שלנו. מסכנה. היא לא רק צריכה להתמודד עם מי שלא יודעים ללמוד (ההוא מסרי לנקה) או לא רוצים ללמוד (סרגיי את סרגיי (ע"ר)), אלא גם לדאוג שמי שמכירים כבר את השיעורים הראשונים (אני ומאריצה) לא ישתעממו עד אימה. אז הזכרתי שאני כבר די דאגתי לעצמי, וסיפרתי שהיא הביאה לנו דפי עבודה קצת יותר מתקדמים; אבל כל זה לא הכין אותי למה שקרה ביום חמישי, היום האחרון של הקורס השבוע.
זה התחיל יום קודם, כשבחצי השעה הראשונה עשינו מבחן - מבחן לא קל, שלא בשביל ציון אלא כדי לבחון באיזה רמה הגענו לקורס. אולי כתוצאה מאותו מבחן ואולי בכלל מההתרשמות שלה בקורס, היא נגשה אלי למחרת ושאלה אם הייתי רוצה לעבור 'נאך אובן', כלומר למעלה, כלומר לקורס השני הנערך במקביל והחל לפני ארבעה חודשים. הרעיון הוא שאבלה אתם את ששת השבועות הקרובים, האחרונים של הקורס שלהם, וכך אחסוך לעצמי ישיבה בכיתה של ה'מתחילים' בששת השבועות הראשונים. בגלל הדייקנות הגרמנית אין אפשרות לפטור אותי מלשבת בקורס כלל, אבל אפשר לדאוג שאלמד דברים קצת יותר מעניינים - לפחות זמנית.
החיסרון היחיד הוא שאצטרך להיפרד ממאריצה, ולחפש חברים חדשים במקום ההוא, נאך אובן. אבל לפחות ניפגש בהפסקות, ובעוד שישה שבועות אשוב אל הקורס המקורי שלי. דיווחים מלמעלה - בשבוע הבא.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/1/2008 21:45, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., אופטימי, מה למדתי בגן היום
48 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-17/1/2008 11:27

---

טווסים לבנים, מזון איטי והאצבע של דליה
תוך פחות משבוע קרו שני דברים קצת משונים, ולמעשה אותו דבר פעמיים: משהו ששמעתי עליו לראשונה מתוך עבודתי בתרגום הגיע אלי שוב, תוך שבוע, דרך הבלוגייה. ראשית באו הטווסים הלבנים: לאחר שתרגמתי פסקה על איזו וילה באיטליה שבגנים שלה מטיילים white peacocks, הייתי חייב לראות בעצמי איך הם נראים. וראיתי. מרהיב, נכון? הוא מככב מאז בדסקטופ שלי.
והנה, הבוקר, דילגתי לבלוג המאוד מוצלח של ידידתי יעל ישראל ושם הם חיכו לי שוב, אפילו ברלוזוציה טובה יותר. צירוף מקרים? יו בט.
הצטרפות המקרים השנייה אירעה כמעט במקביל: במסגרת העבודה שעל האינדקס של איטליה, נתקלתי במושג Slow food. מאחר שלא שמעתי על זה מעולם, עשיתי מחקר קצר באינטרנט כדי לתרגם כמו שצריך והגעתי לכאן ואפילו ל כאן. בקצרה (למי שלא קוראים לינקים) מדובר בארגון בינלאומי שמעודד מתן תשומת לב לאוכל שאנחנו אוכלים, מהווה מעין תנועת נגד לרעיון הפאסט פוד ומחובר לכל הדברים ה'נכונים' - אקולוגיה, זכויות בע"ח וייצור הוגן. לא הייתי מתעסק בזה יותר מדי אלמלא נתקלתי במהלך סבב הבלוגים השבועי, בפוסט המצוין הזה של אסתי, ושם בסוף שוב התחבאה הפניה ל-slow food. צירוף מקרים? למה לא.

ואם יש שני צירופי מקרים כאלה, חשבתי לעצמי, אולי בכל זאת הקוסמוס מנסה להגיד לי משהו. טווסים לבנים, פריקים של הטבע, יוצאי דופן שראוי לתת בהם מבט שני; ואוכל איטי, ובכלל ההנאה שבאיטיות, ודברים שחולפים על פניהם יותר מדי מהר. אז הקשבתי, ואתמול והיום לקחנו את היום לאט, באיזי. היה גשם בחוץ כל היום וכל הלילה ולאסנת איכשהו לא היו חזרות ליום וחצי שלמים, ואנחנו פשוט היינו בתוך האיטיות הזו. אפילו קראתי עוד כמה פרקים בספר בגרמנית. והיום בבוקר קמנו ובישלנו ביחד, אוכל איטי מאוד מאוד (מרק אפונה שישב שלוש שעות על הכיריים ועוף שישב שעה ורבע בתנור).
אז נכון, מעל הכתפיים יושבת לי גרסה אישית של ד"ר האוס ומזכירה לי שלא שינינו כלום בעולם היום. שלא כתבתי מילה ברומן המונומנטלי שיקנה לי את פרס נובל בספרות וישנה את חייהם של מיליונים. ולא עשינו כלום כדי לקדם את קריירת השירה הפורחת של אסנת או את הספר שלי או מה לא. זה אותו שטן-בתחפושת-רציונל שמזכיר לי שתמיד עשיתי אידיאליזציה לאנשים הגדולים, לפורצי הדרך ולמגלי הארצות (ואחריהם לאמנים המיוסרים, לסופרים ולמשוררים, לג'ים מוריסון, ואן גוך והנרי מילר). זה הוא שכשאנחנו מכינים את העוף בתנור לארוחת צהריים עם חברים ובודקים מרכיבים חדשים לרוטב הברביקיו (סויה, יין אדום, רסק עגבניות דבש וכמון. יוצא פיצוץ) נזכר רק בסצינה מהפרק הראשון של 'הבורגנים', אז נחתכת לדליה האצבע בזמן שהיא מכינה את הצלי והיא מדממת לתוך הרוטב, וכולם מפארים ומהללים את הצלי שלה ואיך יצא לה מצוין הפעם. האם גם אנחנו מדממים לתוך הרוטב וקוראים לזה 'גורמה'? האם לא צריך לצאת לעולם, לעשות מהפכות, להניף דגלים, לכתוב, לשנות?
אבל אולי בגלל זה הפנה אותי הקוסמוס דווקא ל'סלואו פוד' ולפוסט של אסתי. סוג של תזכורת שעשייה אישית היא-היא העשייה הפוליטית. שבישול איטי בבית הוא בעצם פעולה אמיתית בשדה הפוליטי, ושאפילו כתיבת מחשבות לא-מסודרות בבלוג יכולה להיות פעולה בעלת-השפעה לא פחות משיר מלוטש שעבדתי עליו שעות במחשכים. ואתם יודעים מה, אפילו שימור של זוגיות בעולם מלא פיתויים ומטורף שכזה הוא פעולה פוליטית-חברתית עם מסר של ממש. ולקחת את עצמך ולעבור לארץ אחרת אבל להמשיך לכתוב ולערוך ולחיות בשפה שלך זו פעולה שיש שלה אפקט וממש בעולם, אולי לא כמו כיבוש האברסט (ואולי דווקא כן, כי מה כבר הרוויחה האנושות מכך שאיזה אנגלי ואיזה מקומי שמו את כף רגלם על איזה הר גבוה בנפאל).

אז אל תשכחו להאט לפעמים, ולהסתכל מסביב. ולקחת 5:16 דקות להקשיב לראש-רדיו והתייר שלהם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/12/2007 22:56, ושייך לקטגוריות אסנת, דברים שמצאתי ביוטיוב, מטאבלוגיקה, מעברים 10-20-30, אופטימי
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-14/12/2007 21:04

---