הלבן הלבן הזה - פוסט תמונות שלג
"שלג על עירי,
כל הלילה נח"

ובבוקר, כשקמנו, זה מה שראינו:




ומחלון המטבח:




אחרי התקף התלהבות מהיר, ואחרי שביררנו שבחוץ מעלה אחת מעל האפס (כלומר, חמים ונעים, אבל לא מבשר טובות מבחינת הישארות השלג על הקרקע) לבשתי את מעילי וגעטקסיי ויצאתי לסיור תמונות בעיר ובכפר. הדבר המעניין הוא שלאף אחד זה לא ממש מזיז שירד שלג. שוק האיכרים בכיכר הראשית, למשל, מתקיים כתמיד:





אני, בניגוד לאסנת, כבר ראיתי בחיי שלג יורד (שלוש פעמים: בחרמון, בוושינגטון בירת ארה"ב ובאגם טאהו בקליפורניה, שם נתקע הרכב המשפחתי בפקק שיצרה סופת שלגים) , ולבטח ראיתי שלג נח על הקרקע. אבל כל הפעמים האלו היו במסגרת טיול, וחוויית השלג היתה חלק מחוויית הטיול, במיוחד במקומות שלא ראיתי אותם מעולם לא-מושלגים. אבל לראות שלג המקום שבו אני גר מזה מספר חודשים, ולראות את הנופים שאני מכיר מיומיום משתנים למשהו שנראה כמו איזה אתר נופש אלפיני או מרחבי אלסקה במרוץ למיליון - זה כבר ממש משהו אחר.
קחו, למשל, את גשר ביסמארק, שאנחנו עוברים עליו בדרך לעיר:





ואת בניין האופרה והתיאטרון, בו עולה הערב הפקת "רומיאו ויוליה":





וכנראה שאנחנו לא היחידים שמתלהבים מהשלג, כי היה כבר מי שבנה איש שלג אמיתי:





זה כמובן לא יחזיק הרבה זמן - מדובר על שלג קל, שהרבה ממנו כבר נמס והפך לשלוליות - אבל בינתיים, חוויית אירופה מכה בנו בשיאה.

"שלג על עירי,
שלג על פני,
ובתוך הפרי כל געגועיי"
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/1/2007 13:47, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ליןן ב-1/2/2007 19:55

---

in transit
עוד 53 דקות תתחיל העלייה למטוס.
אני כותב לכם באדיבות האינטרנט האלחוטי של נתב"ג, ללא ספק אחד מנמלי התעופה הנאים ביותר שהייתי בהם; איכשהו הצליחו ליצור חלל מספיק גדול כך שלמרות שהוא מלא בישראלים הכל מרגיש רגוע ושקט, עם רוח נעימה ומלטפת. וכך גם מצב הרוח, שהוא בהחלט מרומם, ומרוצה מהשלמת כמעט כל המשימות שהצבתי לעצמי לפני הנסיעה - אמנותיות (סגירה סופית של העריכה על ספר השירים, עבודה קשה ומתישה שנחגגה לבסוף על כוס מיץ תפוזים וכבד עוף במסעדה תל אביבית; פרטים על כך בפוסט המשך), בירוקרטיות (ביצוע כל המהלכים הנדרשים להגשת דו"ח מס אחרון ל-2006 והיפרדות ממערכת המס הישראלית ל-2007 והלאה), מקצועיות (הנחיית שני שיעורים במכללה לאנימציה), משפחתיות, חברתיות ואישיות (כולל אכילת פלאפל סביר, פומלה מצוינת וקונוס סושי טעים, וארוחת בוקר ב'משוגעת', המקום החביב עלינו בתל אביב). זה אמנם דרש את כל הזמן שביליתי בארץ ועוד קצת, ולא הותיר הרבה מקום למנוחה, אבל עשיתי את זה, ועכשיו אני יכול לנוח על זרי הדפנה (לפחות עד שיקראו לי לעלייה לטיסה, עוד כ-46 דקות).
למדתי לא מעט על היכולת שלי להסתדר ועל ההחלטה שלי לעזוב. בימים הראשונים הרגשתי זר למדי, אבל תוך חמישה ימים מצאתי את עצמי מנווט בתל אביב כמו פעם ומשתלב בשיחות החולין של החברים. בקלות אפשר לראות את החיים שלי ממשיכים בארץ, עם אותם קשרים ואותם רעיונות. אם לקחו לי חודשיים להתרגל למצוא את ביתי בזארברוקן, אז לקחו לי בסך הכל חמישה ימים להרגיש שוב בבית בישראל. ובכל זאת, כשאני חושב על הטיסה העומדת כעת לפני, אני בפירוש חושב עליה כ'הטיסה הביתה'. וזה אולי מוזר, אבל די טבעי: הבית הוא מקום בו נמצאת אסנת, בו נמצא החתול שלנו, בו נמצאים אלבומי החתונה, התמונות שקנינו יחד, הספרים. וכן, זה אומר שהבית בהחלט נייד, שאפשר תוך שלושה-ארבעה חודשים להעביר אותו ממקום למקום, כמו הצוענים המפרקים את המחנה ולוקחים אותו למקום אחר, למצוא קהל חדש.
ואם בכלל, הרי שאני תמיד נודד: עד גיל שש עברתי עם הורי חמש או שש דירות, את התיכון ביליתי בשני בתי ספר שונים באמריקה וכסטודנט עברתי בית כל שנה. שלא לדבר על הנדודים המתמידים אליהם לוקחים אותי ספרי הנסיעות שאני מתרגם - השבוע, במקביל לישראל, הייתי בכפרי המאיה הנידחים של דרום מקסיקו, על גבול גואטמלה, ובטיסה עוד אשוב אליהם.
בינתיים אני ממשיך בנדודי (כמו הנווד אוכל הנעליים של צ'פלין) ובעוד 30 דקות אקרא אל הטיסה; אני מקווה שהמזל הטוב שהאיר לי פנים עד כה יימשך גם בהמשך המסע, עד שאגיע מאוחר בערב לזארברוקן, הביתה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/1/2007 13:51, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ב-19/4/2007 15:15

---

צווי טאוזנד אונט זיבן!
שנה טובה לכולם! אצלנו היא נפתחה במסיבת סילבסטר מופלאה עד הזויה, שהגענו אליה דרך ליליאנה (לילי), הזמרת הקרואטית שאנחנו הולכים ומתיידדים אתה ועם החבר הגרמני שלה אנדריאס (אנדי). לילי תכננה במקור מפגש של שלושה זוגות (יחד עם עוד ידידה צרפתית שלה) שבו כל אחד יביא אוכל ומוזיקה מארצו (ישראל, קרואטיה, צרפת, גרמניה). אלא שהידידה הזמינה גם עוד חברים ובסוף הכינה פיצה וסלט תפו"א (טעימים אך לא צרפתיים) ובתור מחאה החליטה לילי להזמין רק אותנו אליהם לטרום-מסיבה שבה נאכל יחד קצת מהדברים שהבאנו, ולכן המסיבה שלנו אתמול החלה בשמונה בערב והסתיימה (כמובטח) רק הרבה אחרי חצות. להלן כמה נקודות שיא:

* המאכל הקרואטי (למעשה בוסני) שהביאה לילי מתברר כמעין פשטידת תפוחי-אדמה ובצל נימוחה בפה, שנקראת, כך מתברר 'פיתה'; כולנו משועשעים כשמתגלה שגם אנחנו הבאנו פיתות, אבל זה משהו אחר לגמרי.

* בעוד אני ואסנת לוגמים 'רקיה' (ליקר שזיפים קרואטי, מזכיר סליבוביץ'), דוגמים לילי ואנדי מהBaerenJaeger שהבאנו (מה שמכונה בארץ 'יגר דבש') ואנדי מחליט משום מה שזה ליקר ישראלי, רק שמיוצר אי שם בגרמניה; הוא יחזור על הבדיחה הזאת עוד כמה פעמים במסיבה ואנחנו נידהם שנראה שאף אחד מהגרמנים המקומיים לא מכיר את המשקה מקודם.

* אנדי מרים כוסית ומאחל לנו שמיים נטולי עננים וגשם הערב - Klare Himmel. אלא שהשאר מבינים זאת כעוד סוג של ברכה להרמת כוסית, חוזרים על השם בכל המבטאים האפשריים (כולל 'קלרה חימל') והדבר הופך לבדיחה מתגלגלת ולקריאה הקבועה בהרמת כוסיות בהמשך הערב.

* כל באי המסיבה (לילי מקרואטיה, סלין מצרפת ושישה גרמנים) זוללים פיתות עם חומוס, מטבוחה וחצילים תוצרת בית, תוך שהם מבקשים ממני להסביר את המלים של 'מעמק לגבעה' המתנגן מסביב בלחן מזרחי.

* לילי, סלין ואנדי מרקדים בסלון הקטנטן של סלין לצלילי קולה של מרגלית צנעני, בעוד שאר הגרמנים מביטים בהם במבט תוהה.

* אחת מבאות המסיבה מביא כיכר לחם קטנה שמעוצבת בצורת חזיר; מסתבר שזה מאכל מסורתי לראש השנה מאזור בוואריה (משם היא באה). היא גם מתעקשת לציין שעיר מולדתה, אאוגסבורג, היא גם מקום מוצאו המקורי של מוצרט.

* הרמת כוסית רב-לשונית, כשכולם מתנסים בכל השפות. אנדי התעקש מאוחר יותר לשבור את השיניים על 'לחיים, חבר'.

* אני מפתח שיחה הזויה עם סבינה (אחת הגרמנית) שמורכבת בעיקר מחזרה על המשפטים "Wirklich' ('באמת?') ו-Das kann nicht sein ('זה לא יכול להיות') בנימת פליאה הולכת וגוברת.

* קצת לפני חצות, אנחנו יוצאים מהדירה אל הגשם היורד בחוץ, וטסים במהירות לאזור בית האופרה, שם מלאים השמיים *מכל הכיוונים* זיקוקים שלא מפסיקים לרגע, מתפוצצים בעוצמה כל עשר שניות בערך, בלי שאפשר יהיה לדעת מאיפה יבוא הבא. ובדיוק כשאני תוהה איך נדע מתי חצות (השעונים שלי ושל אנדי לא מסונכרנים) מצטרפים להמולה פעמוני כל הכנסיות באזור ומבהירים: עכשיו.

* כמה דקות אחר-כך, בגשם הולך ומתחזק ומול מטר זיקוקים שלא נח לרגע ומאיר את השמיים כאילו צהריים, ארבעתנו (אני ואסנת ולילי ואנדי) מחזיקים כל אחד זיקוק, חולקים sekt (יין נתזים גרמני) בכוסות פלסטיק, מאחלים איחולים מטורפים לשנה הבאה (ונמלטים מהגשם מהר ככל האפשר, לדירה של אנדי). [בדרך איבדנו, די בכוונה, את שאר המשתתפים במסיבה]

* לילי (פצצת אנרגיה קרואטית) ממשיכה לקפץ גם באחת בלילה, לא משנה עם איזו מוזיקה - להיטי פופ איטלקי, שנסונים ספרדיים או הביצוע של "הזבובים" ל"למה לא אמרת לי" - בעוד השאר נחים על ספות נוחות ומצטרפים אליה כשהיא מצליחה לשכנע (לא מעט).

* איכשהו (למרות שסילבסטר) אנחנו מצליחים להשיג מונית הביתה ולא נאלצים ללכת בגשם.

עדכון - תמונות:
כמה תמונות ממצלמת הסלולרי השיכורה שלנו בסביבות חצות:









מפחיד, לא?שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/1/2007 11:26, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, אופטימי, תמונות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ע ב-3/1/2007 09:49

---

הגיחה
היום כבר לא יכולנו יותר. מאז חג המולד לא חל שינוי במזג האוויר. הוא נותר, בפרפרזה על האמרה הידועה, "עננים וקור ושלג אין". הטמפרטורה לא עלתה מעל האפס כל השבוע, והנוף בחוץ היה כמו להסתכל אל תוך כוס חלב - לבן ומעורפל מאופק עד אופק. באתרי מזג=האוויר השונים יש שמות שונים למצב הזה, מ-Mist ועד Freezing fog, אבל לי היתה רק מילה אחת טובה לתאר אותו - איחס. ובעוד אתם, או לפחות הירושלמים שבכם, קיבלו קצת מ"הלבן הלבן הזה", אצלנו גם זה לא נראה באופק.

אבל לא היתה ברירה. אחרי שדחינו מיום ליום את ההליכה לסופר לקניות, וחיסלנו בינתיים כמעט את כל מה שהיה בפריזר, היינו היום חייבים לצאת. חוצמזה, שלושה ימים היינו תקועים בבית, רק אנחנו והחיידקים, והגיע הזמן להתאוורר. אז מה אם מינוס שלוש מעלות בחוץ. התלבשנו חם, אספנו את כל הפחים, הבקבוקים למחזור והשקיות למצרכים, ויצאנו. וברגע שיצאנו ידענו שטוב עשינו. אמנם הקור צרב כל פיסה מהגוף שלא היתה מכוסה (בעיקר את האפים המסכנים), אבל ההליכה עשתה לנו טוב. ואז, כשעמדנו לעקוף את הפינה לרחוב של הסופר, התפתח הדיאלוג הבא:

אני: תגידי, גם את רואה דברים לבנים קטנים שנופלים מהשמיים?
אסנת: כן, נדמה לי.
אני: אני חושב שזה שלג.

ואכן, מתוך הלבנבנות-אפרוריות המשונה, בקצב איטי ביותר, התערבלו באוויר פתיתים קטנטנים של שלג . זה היה מה שקוראים לו כאן snow flurry, שאפשר אולי לתרגם לעברית כ'טפטוף שלג' או 'אבקת שלג' או 'שלג קל ביותר'. זה גם הספיק להיגמר עוד לפני שהגענו לסופר. אבל זה היה שלג, וזה הספיק כדי לשבור את הבצורת העגמומית בה היינו שרויים עד אז. שלא לדבר על כך שכשיצאנו מהסופר, החל החלב אט-אט להתבהר, ועד שחזרנו הביתה כבר שבו אלינו השמש והשמיים הכחולים.

(אסנת , אגב, טוענת שהמיני-שלג הזה ממש לא מספק מבחינת החסך שלה - היא מעולם לא ראתה שלג - ואני נוטה להסכים אתה)



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/12/2006 01:33, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, אופטימי
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קרואלה דה קוויר ב-30/12/2006 23:02

---