הליכה לאורך הנהר
"אלי, אלי,
שלא ייגמר לעולם
החול והים
רשרוש של המים
ברק השמיים
תפילת האדם"
(ח. סנש, הליכה לקיסריה)

אחד החסרונות בלהיות מתרגם הוא שאין שום סיבה לצאת מהבית. ובהתחשב בכמה שהיום קצר, עד שאני כבר מרים את העיניים מהמחשב וחושב על מנוחה - וכבר השמש שקעה ונעלמה. כך קורה שעוברים ימים שלמים בלי שאני יוצא מהבית.
אבל כשאני יוצא, בכל פעם שאני יוצא, התרוממות הלב שמציפה אותי פשוט מדהימה. בעיקר כשאנחנו הולכים לעיר בשביל שלאורך הנהר, שבכל שעה ובכל מזג אוויר הוא קסום, אבל עכשיו, כשכל העצים מגדירים מחדש את המילה "שלכת" באלפי צבעי צהוב, כתום וזהב, כל הליכה בשביל הזה היא ממש חגיגה, שבדיוק כמו ה"הליכה לקיסריה" לעיל, שמחברת אותי עם הטבע על כל מאפייניו וצבעיו, מהנהר הזורם באיטיות (או מהר), דרך עץ עירום שמזכיר את הפתיח של "בטיפול" ועדהברווזים המתקרבים אל הגדה.
ולא רק הנהר עושה לי את זה; היום בבוקר יצאתי לבדיוק חמש דקות, להביא בגט ולחמניות מהמאפייה הצרפתית שבפינה, וכבר הרגשתי סוג של התעלות, אם זה בגלל האוויר הקר והטרי, ואם בגלל עצי הצהוב-בננה שקידמו את פני בצומת. השלכת פה ללא ספק מדהימה, וזה אמנם לא עובר ממש בתמונות (בגלל שהמצלמה של הסלולרי הופכת הכל לכתום וממילא יש בעיקר ימי סגריר) ומרגש הרבה יותר בלייב, אבל בכל זאת, הנה דוגמית קטנה:




אז החלטתי שכל יום אני אצא לפחות פעם אחת מהבית, לנשום את הטבע מסביבנו. שנאמר, שלא ייגמר לעולם.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/11/2006 23:21, ושייך לקטגוריות אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, עונות השנה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-21/11/2006 07:50

---

חורף * ביצה עין * זרות
שלום, ברוכים הבאים לבלוג הבינלאומי לענייני ופלים ירושלמיים בכלל ו"באבט" בפרט. מהתגובות האחרונות מצאתי את עצמי פתאום מהלך בעמק רפאים, בחורף ירושלמי (אז כנראה עוד לא ידעתי מה זה חורף) ומצטופף אל תוך ריח של ופלים טריים. התחליף המקומי כאן הוא ערמונים חמים, שמרגע שהתחיל הסתיו מוכרים אותם בערך בכל מקום (ואפשר גם לאסוף ביער ולהכין לבד, אבל למה?). בקיצור, חורף באוויר, ואם זה לא מספיק גם ביקרה אצלנו אתמול אנדריאה והפליגה בתיאורים על הקרח שמכסה הכל בחורף, וירון סיפר על העצים המכוסים נטיפים קפואים...

---

מי שלא הריח ריח ביצה עין על הבוקר אחרי חודשיים של הימנעות, לא יודע מה זה אושר. ואסנת מאיימת שבקרוב, כשיהיה מספיק קר, היא תחזור למרקים הידועים שלה (למשל מרק עדשים סמיך עם בשר מעושן ושורשים, או מרק כתום מדלעת, בטטה וגזר). אח, הציפייה.

---

אבל בחוץ, בינתיים, 23 מעלות ויום יפהפה להלהיב. לצערנו בילינו את רובו באחד המקומות הפחות נחמדים בזארברוקן, ה-Ausländerbehörde, הלא היא הלשכה לרישום זרים (לא-גרמנים). אבל הזמן היקר שבילנו שם בשיחה, קריאה והתבוננות בקהילה הרב-לאומית סביבנו לא הושחת לשווא: ראשית וחשוב מכל, קיבלתי סוף-סוף תעודת תושב רשמית, ובזאת גזו חרדות הגירוש הלא-רציונליות שהסתובבו לי בראש; שנית, פגשנו את הישראלי הראשון שהכרנו כאן ואינו קשור לירון בקרבה משפחתית - בחור חביב שהגיע לכאן לפני שבועיים בעקבות חברתו הגרמניה הלומדת כאן פסיכולוגיה, ומסתברר שמתגורר במרחק הליכה מאתנו (אז כמובן שהחלפנו חוויות ומספרי טלפון); ושלישית, כתבתי טקסט קצר - מעין פרוטו-שיר - שבאופן חריג ויוצא דופן החלטתי ברגע זה להכניס לבלוג בצורתו הגולמית והראשונית ביותר, וללא כותרת. אז הנה:

להיות גרמני
באופן חוקי
להיות מאושר
בידי הרשות
לאישור גרמנים:
המבט חייב להיות מופנה קדימה.
אסור להסתיר בשיער את הפנים.

לדבר גרמנית
בהיגוי מדויק
במשפט מסובך
להקפיד בזמנים:
אם התחלת בעבר פשוט, המשך בו.

בתור לאישור
מדברים גרמנית:
תורכי, רוסיה, יהודי ויפנית
ממתינים.

להיות גרמני
עם שיער גרמני
ותמונה גרמנית
והדם, כמובן, כמובן,
זה אני



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/10/2006 21:59, ושייך לקטגוריות אופטימי, מעברים 10-20-30
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של דניאל ב-25/5/2008 13:41

---

איזון קוסמי
יש אמונה נפוצה שהחיים נוטים לאזן את עצמם. אצלי היא בדרך כלל ניכרה בצד השלילי שלה: כלומר, אם קרה משהו טוב, אז חייב מיד אחריו לקרות איזה משהו רע קטן, או איזה עיכוב, משהו בסגנון חוק מרפי - תמיד כשאתה למעלה, כבר ידאגו להוריד אותך לאדמה.
אבל בפרק הזמן שעבר מאז הפוסט האחרון פגשתי את הגרסא ההפוכה של האיזון הזה, מעין חוק יפרמ כזה. אחרי יום א' בערב (שהיה זוועה כפי שראיתם), בא יום ב' (דווקא יום ב' השנוא, זה מ-I don't like Mondays) שבו הדברים איכשהו הסתדרו באיזה אופן קסום ולא מוסבר. וכל זה קרהדווקא כשבחוץ מטפטף גשם לונדוני והשמש לא מראה את פניה לשנייה (מה שסותר עוד תיאורייה, זאת על הקשר בין מזג אוויר למצב רוח). אבל בעיית הגשם נפתרה בזכות המגפיים החדשות והנאות שקניתי; בחנות לדברי חשמל היה בדיוק מה שחיפשנו; ואפילו בלשכת מרשם האוכלוסין, מעוז הבירוקרטיה הגרמנית, התקדמנו צעד חשוב במאבק לשכנע אותם לרשום אותנו כנשואים ובשמותינו החדשים אחרי החתונה, וזאת בלי להמתין בכלל ובלי מלים ארוכות בגרמנית שלא הבנו. ופתאום, איכשהו, הצער של אתמול נראה כמו מה שהוא היה - מקום של רגשות עזים ואינטנסיביים, שאולי עוד אחזור אליו ואולי אשתמש בו בעתיד, אבל עכשיו הוא צפון לבטח בנבכי העבר.
(דרך אגב - אני מבטיח להתייחס בהזדמנות לשאלה "מדוע היה עלי לנסוע לגרמניה כדי להתמודד את הווייתי האמנותית ולהתפתח כאמן". זו שאלה מאוד חשובה ומסובכת, אבל אני בהחלט רוצה גם להתייחס אליה מתישהו).

---

פרט לכך, עדיין לא עשינו סבב צילומים בדירה, אבל כ"מתאבן", קבלו תמונה שלי במטבח שלנו, נהנה מעוד ארוחת מלכים מיקרוגלית (האחרונה מביניהן היתה, בתקווה, היום - מחר גידו יבוא לחבר את התנור).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/10/2006 21:42, ושייך לקטגוריות אמנות, תמונות, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-26/10/2006 06:49

---

פטריות ובלוטים
יום א' משך אותנו בחבליו הקסומים, שוב החוצה, אל הטבע. הפעם לא ירדנו אל הזאאר אלא טיפסנו מעלה, ליער שמתחיל ממש מאחורי הבית שלנו. היער הזה:





כבר הרבה זמן רציתי לבחון את האופציה לטפס דרך היער הזה. ממבט דרך החלון היה נראה שיש מדרגות שמטפסות עליו. אז יצאנו לגינה האחורית והתחלנו לטפס. די מהר התברר שמראה יכול להטעות, ומה שהיה מדרגות הפך לשרידי מדרגות ולבסוף לטיפוס בתוך עלווה עמוקה, שרכים קוצניים שתופסים את הרגליים והזרועות וענפים שנוטים לעוף לתוך פרצופו של הבא מולם. ובסיום הטיפוס (אחרי שגררתי את אסנת במעלה) מצאנו את עצמנו מסיגי גבול בחצר האחורית של מישהו, שלמזלנו היה כנראה בכנסייה, אבל לא שכח לנעול את השער. בלית ברירה קפצנו מעל הגדר - החוצה - רק כדי לגלות שמישהו צופה בנו ממכונית בחיוך מבודח. אסנת בירכה אותו ב-Guten Tag, והמשכנו ברחוב הסלול אל היער האמיתי, במרחק עוד מאה מטר.

בשנייה שנכנסנו ליער קדמו את פנינו הפטריות החביבות הללו:



מיד הבנו שהיום הוא הזמן לצלם קצת מהמגוון האינסופי של פטריות ביער, כדי שכולם יאמינו סוף סוף לסיפורים שלנו. ארבעה צעדים אחר-כך, נקרתה לנו עוד דוגמא לאוסף:




לאחר עוד קצת טיפוס בשביל מוסדר, ראינו אב ובן אוספים משהו. מיד תהינו אם הם אוספים אחד מסוגי הפטריות, ושאלנו אותם. הם הראו לנו את השקים שלהם, וגילינו שהם אוספים... בלוטים. מדובר בסוג אחר של בלוטים משיש בארץ, לא בלוטי אלון רגילים, ולדברי הצמד הם מאוד טעימים כשקולים אותם בגריל. הם צומחים בתוך אצטרובלים קוצניים משונים, שנראים בערך ככה:



ואחרי שהם נופלים לאדמה, נפתחים, מתבקעים ונאספים, הם נראים ככה:




מהאב ובנו המשכנו קצת למקום עם נוף וגזע-עץ שממש קרץ לנו, ומיד עצרנו לארוחת הסנדוויצ'ים המסורתית (הפעם צזיקי עם עגבניות ואבוקדו עם סלט בבגט טרי) עם בקבוק הבורדו הנצחי. הנה אני אחרי הארוחה:




וזה הנוף שהיה לנו בעת הארוחה:




המשכנו למעלה, שם פגשנו יותר ויותר אנשים עם ילדים ושקי בלוטים, וגם שלט בכתב יד שביקש מהמבקרים לא לאסוף יותר מדי בלוטים כי הסנאים תלויים בהם לכלכלתם בחורף. מיד נזכרנו בסקראט מ'עידן הקרח' ובכל סרטי דיסני באשר הם, והחלטנו לא לאסוף יותר מחופן אחד (אחרים יצאו עם שקים עצומים). לאחר זמן מה הבנו גם את הסיבה להתפוצצות האוכלוסין ביער - הגענו למגרש חניה המחובר לרחוב המחובר לציביליזציה.
הלכנו לאורכו קצת עד שנמאס לנו, ובהזדמנות ראשונה חזרנו ליער, אבל בשביל לא ממש מוסדר, כך הסתבר לנו במהרה...
בדרך נפגשנו עם עוד מינים רבים של פטריות, כמה דוגמאות מאוסף התמונות המרהיב שלנו עבורכם:



נראות כמו עלים, נכון? ומה מזכירות אלו?



את זאת משום מה החלטנו לקטלג כרעילה... אולי בגלל הצבע:



לא נתנו לפטריות להסיח את דעתינו מהמטרה המרכזית, שהיתה לרדת מההר בבטחה ובלי לשבור שום קרסול. זה לא היה קל, אבל נעזרנו בענפים, עצים, אבנים, שרכים וזה בזה ובתרגילי אקרובטיקה מרשימים, שכללו גם עצירות בסכנת נפשות ובשיווי משקל עוצר נשימה, כדי לצלם עוד כמה פטריות שיצאו מדעתן. יצאנו עליזים וטובי לב מאיזשהו חור במעבה היער, להפתעת תושבי הרחוב, שהיו עסוקים עדיין בליקוט מזון-הסנאים משולי היער.
שמחנו לשמוע שהיורה הגיע סופסוף לישראל, אצלנו צפוי ביום ה' אירוע גשם משמעותי נוסף ולמזלנו המעילים כבר נפרקו מארגזיהם ואף ניתלו על מתלה המעילים החדש שהרכבנו, אחרי שאתמול רכשנו אותו בשוק העתיקות (הוא משנות ה-20, לא סתם).
שלכם,
רונן ואסנתשמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/10/2006 16:55, ושייך לקטגוריות אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של צבון ב-18/10/2006 09:05

---