מתנות לחגים
דבר ראשון, חנוכה שמח לכל בית ישראל!
אני יודע שחנוכה כבר עבר, אבל לא יצא לי לברך אתכם, שזה מוזר, כי דווקא השנה הדלקנו נרות יותר מאשר בכל השנים האחרונות - ממש כל יום (חוץ מהיום הראשון שפספסנו). למזלנו, במסגרת המשלוח הימי שלחנו לכאן חבילה שלמה של נרות, שבמסגרת נס פך השמן הספיקה בדיוק-בדיוק לכל חנוכה.

כבר קישרתי בעבר בין חנוכה לחג המולד, אבל במאמר הזה עושים את זה יותר טוב, ומקשרים בין חנוכה לחגי אש ואור מהסביבה. מעניין לקריאה, ומתחבר גם למיתוסים של 'זהב הריין' והאופרות של וגנר.

חג המולד עצמו ייערך כאן מחר, ואנחנו כנראה ננצל אותו כדי לראות את "בוראט" בעוד כל חברינו עסוקים עם משפחותיהם, אם בזארברוקן ואם בשאר העולם....

בין לבין, חגגנו הערב את הכנת הסושי הראשונה בגרמניה עם ליליאנה, ידידה של אסנת מהלימודים שהיא קרואטית במקור, ועם החבר החביב והגרמני שלה אנדריאס. אכלנו המון סושי, שתינו המון, ולכן אין להתפלא שהפוסט הזה כתוב בצורה מבולבלת משהו.

ובמסגרת כל החגים האלו, קבלו מתנה. אם תלחצו על הקישור תגיעו לאתר בו תוכלו להוריד 31 שירים שנחשבו (בעיני מבקרי האתר) למייצגים ביותר את 2006. דרך נהדרת להיות מעודכנים במוזיקה של היום בלי לשמוע רדיו או להיתקע עם תוכנות הורדה מעצבנות. הדיסק הראשון בעיני נאה יותר, אבל נסו בעצמכם.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/12/2006 19:41, ושייך לקטגוריות אופטימי
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-24/12/2006 11:27

---

חפצים (2)
א. איקאה
יש אנשים שלא אוהבים לשבח חברה או מוצר כלשהו, מפחד "עין הרע": עכשיו ששיבחנו אותו, הוא הולך להתקלקל לנו, ואנחנו נישאר עם השבחים ביד. אני לא דוגל בגישה הזאת, אבל דבר מעין זה קרה לנו עם איקאה. אחרי שהתלהבנו מהדיוק, מההוראות המוצלחות ובכלל, הגיע זמנם לקלקל. הכל התחיל כשלא מצאנו בחנות את הרהיטים שרצינו (מעמד לטלוויזיה, עוד ספרייה ושני כיסאות), ולכן הזמנו מהאינטרנט, שם היה כתוב במפורש שזה יגיע תוך שבועיים. אלא ששבוע אחרי ההזמנה קיבלנו מכתב מנומס ממחלקת ההזמנות של איקאה, שדוחה את המשלוח בשבוע. ושבוע אחר-כך קיבלנו בדיוק אותו מכתב - שוב דחייה של שבוע. הגישה המשועשעת והסלחנית שנקטנו הפכה לעצבנות קשה כאשר שבוע אחר-כך קיבלנו עוד מכתב, שהפעם דחה את המשלוח בעוד ארבע שבועות, היישר לשבוע הראשון של 2007 (!)
אפשר להבין את התסכול שלנו, במיוחד כשנידונו לחיות עוד שבעה שבועות עם קופסאות מלאות חפצים (שצריכים לעבור לספרייה), פחות מדי כסאות (מה שמקשה על אירוח לארוחת ערב) ומערכת טלוויזיה-ריסיבר-דיוידי היושבת על כרעי תרנגולת (או יותר מדויק, על צמד מאווררים ששלחנו לכאן משום מה, שולחן סלון שעבר הסבה, וכיסא עם כרית). אפשר עוד יותר להבין את ההקלה כאשר בתחילת השבוע האחרון התקשרו והודיעו לנו ש (אולי כמחוות רצון טוב לחג המולד) הרהיטים יגיעו בשבת הקרובה! (והם אכן הגיעו, קצת יותר מאוחר ממה שתוכנן, אבל בשלמותם).

ב. די וי די
האמת, שהוא היה חולה כבר בארץ. אמנם לא התייחסנו לכך, אבל סימנים של מחלות כמו פקסלת וקפצת הופיעו אצלו חדשות לבקרים. לא התייחסנו לזה ברצינות; אחרי הכל הוא עבד רק במשרה חלקית. אבל כנראה שהטיול הארוך מעבר לים לא שיפר את מצבו, ואולי גם העבודה הקשה שנחשף לה כאן מדי ערב (שניים-שלושה "בטיפול"ים ברצף!), גרמה להחמרה הדרגתית של הסימפטומים. לפני כחודש וחצי הוא הידרדר למחלה קשה, לא בא לעבודה וסירב לאכול דיסקים. טיפול חירום קבוע בדיסק ניקוי אמנם החזיר אותו לחיים לזמן מה, ואפשר לנו לסיים את הטיפול עם ראובן בשלום, אבל המצב היה עדיין לא ברור, והוא נזקק לתמיכה תמידית. שלא לדבר על התנאים הפיזיים (חוסר במצע קבוע, ראו לעיל) שהעיקו על מנוחתו.
ואז, כשבלי מחשבה נוספת ניתקנו אותו מהחשמל (על מנת לסדר את כל המערכת על רהיט הטלוויזיה החדש), הוא החליט לשבוק חיים סופית. כשחובר חזרה פשוט לא שבה אליו נשמתו, והוא הלך אל הדי וי די הגדול שבשמיים. במותו ניסה גם לסחוף אתו לארץ המתים דיסק של טורי איימוס (כמו מלכי הפרעונים, שהיו נקברים עם חפציהם האהובים); אבל אנחנו לא מאמינים בגלגול נשמות של חפצים, ובמאמץ משותף, שכלל מברג, פינצטה ופיסת נייר טיוטה מתווים של "נישואי פיגרו", חילצנו את הדיסק מגורלו העגום.
קשה לתאר את העצבות שנפלה עלינו, או לפחות עלי. ברגע אחד הפך הדי וי די לערמה חסרת תועלת של חתיכות מתכת, וכל המערך סביבו - טלוויזיה, ריסיבר, שולחן שעליו יושבים הטלוויסיבר, מאות דיסקים, כמה סרטים ואופרות, וספריה עליה יושבים כל אלו - כל המערך הזה הפך ברגע אחד לחסר תועלת ולא רלוונטי,עכשיו שדויד (אם יורשה לי לקרוא לא כך) הלך מאתנו בטרם עת.
אבל לא לעולם דיכי. היום יצאתי מן הבית בראש מורם, ותחת שמיים כחולים צעדתי לחנות האלקטרוניקה של קונרד, שם בחרתי לנו חבר חדש - הדגם החדש של Pioneer, שהומלץ בכל מיני מקומות וכבר יושב לו בשמחה על מעמד הטלוויזיה מאיקאה ומחייך. אני חושב שאקרא לו יוני.

ג. חנוכיה
לא רק מכשירי חשמל ורהיטים כיכבו בחדשות בסוף השבוע האחרון. כידוע לכלל קוראינו (ובעיקר לידידנו במשכן לאמנויות הבמה) חנוכה החל לאחרונה, ובתרועה רמה. אצלנו היה ברור כבר לפני שבוע שיש בעיה: במסגרת המעבר לכאן לא טרחנו לארוז חנוכיות (זאת שהיתה לנו נשברה קצת לפני המעבר); ירון, שחשבנו שיסייע לנו בעניין זה, עסוק כבר כמה שבועות בחזרות לאופרה מודרנית בבזל (הופ! נחתנו בבזל!); ולבית הכנסת, שהסתמן כאופציה היחידה, לא התחשק לנו ממש לקפוץ. כך קרה שעבר נר ראשון מבלי שייראה אור בחלוננו.
אבל לא התייאשנו. מחשבה ארוכה קצת יותר גילתה שאמנם חנוכיה לא לקחנו, אבל המוני נרות קטנים כן עשו את דרכם לכאן; ומבט מהיר על המשלוח מאיקאה גילה שקופסת הקרטון המכילה את ברגיו של בילי (הספרייה) היא מועמד מושלם לחנוכיה תוצרת בית. וכך בילינו חלקים נכבדים מיום א' בצביעת החנוכיה בצבעים עליזים יותר או פחות, ובציורים פסיכודליים על צדיה (כולל חיקוי מובהק של פול קלה בצד אחד וגמל ירוק בצד השני, שאיכשהו אף אחד לא מוכן לקחת עליו אחריות). אבל העיקר הוא שחנוכיה לתפארת עמדה על חלוננו, ויכולנו להדליקה ולהיות אור לגויים (זה גם לא היה ממש יוצא דופן, כי לגויים יש מספיק אור משל עצמם בעונה הזאת, וכמעט בכל חלון שני תמצאו משהו בוהק).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/12/2006 23:05, ושייך לקטגוריות אופטימי, הומור
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/12/2006 14:24

---

רפואה מוזיקלית

אז ככה:
איכשהו התגלגלתי לפני כמה ימים לרשומה הזו של עידן אלתרמן בבלוג החדש שלו ב'רשימות', וצפיתי בקטע הוידאו האחרון שם - סצינה מהסרט "כמעט מפורסמים". וזה דיגדג לי משהו, כי האהבה שלי למוזיקה מזכירה קצת את האהבה למוזיקה שאלתרמן מספר עליה ברשומה הזו (אם כי רשימת האמנים והשירים שלי היתה נראית אחרת לגמרי, פרט אולי ל'טירס פור פירס'). זה מתבטא אצלי למשל בנטייה לחפש פסקול לרגעי החיים הדרמטיים (לילה מטורף אחד של שיחות טלפון ובקבוקי יין מנופצים, למשל, יתקשר אצלי לעד ל-Spark של טורי איימוס), בכך שאני מוצא תמיד השלכות על החיים שלי מהשירים שמתנגנים לי בראש, לא משנה כמה הם טפשיים, וגם בזה שאני מתחבר פעמים רבות לסרט או תוכנית טלוויזיה דרך הפסקול.
קחו לדוגמא את דוני דארקו, סרט קצת משונה שחלק מהחברים שלי תהו מאוד לגביו, לפחות בצפייה ראשונה, כי העלילה שלו לא ממש מתיישבת. אבל מה לי ולעלילה? בצפייה הראשונה שלי, 11 בלילה ולבד, הסרט בהחלט נראה לי מוזר; אבל כש"Head over heels" של "טירס פור פירס" התנגן באחת הסצנות הפותחות כבר הרגשתי בבית, ואז, בשלב יחסית מאוחר, כשעוד לא ידעתי בדיוק איך לאכול את זה, באה הסצינה שבה יורדת גרטשן במדרגות לצלילי Under the milky way של The church, שיר מכשף משנות השמונים שעד לאותו רגע לא ידעתי שיש מישהו בעולם שאוהב אותו חוץ ממני, ואני - בבת אחת ובלי עכבות - התאהבתי. הביצוע המצמרר של גארי ג'ולס בסיום ל-Mad world היה רק הקצפת על הגלידה.

---

כשהכרתי את אסנת וגיליתי שהיא (לומדת להיות) זמרת אופרה, לא הייתי בטוח בכלל שאותו קשר נסתר שאני חש למוזיקה יעבוד גם עם מוזיקה קלאסית, בהיותה מורכבת בהרבה. אבל טעיתי. זה לקח די הרבה זמן, אבל היום אני מוצא את עצמי מתמוגג באותה הנאה של חיבור רגשי מיידי גם על אקורד נפלא של שטראוס מהאריה של אריאדנה, על מעבר מדויק בשיר מולחן של וולט וויטמן או על הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון. במחשבה שנייה זה כמובן טבעי, כי המוזיקה המערבית מבוססת על אותם מהלכים הרמוניים (ברמות שונות של מורכבות ועם כלים שונים) אצל באך ואצל האיגלס, אצל וגנר וברוק כבד. מוזיקה היא מוזיקה.

---

לכל אחד, כמובן יש את האהבות והסטיות שלו, ולי, כמי שהתבגר בשנות השמונים, יש כמובן כמה חיבות (יש מילה כזאת?) משונות למוזיקה מהעשור הזה. היא איכשהו מקפיצה אותי, מעודדת ומרגשת כאחד, ומחזירה אותי למקום הכי בסיסי וטבעי שלי, מקום שמכיר בעגמומיות הכוללת מסביב אך משום מה שומר על אופטימיות (כמו בשורות המטופשות-באמת של להקת 'יורופ' - we're leaving for venus/ but still we stand tall/ cause maybe they've seen us/ and welcome us all). בהערת אגב רצוי לציין שמאפיין דומה אפשר למצוא גם אצל המלחין הקלאסי יוהן שטראוס, שמלודיות שלו גם מסתובבות אצלי בראש לאחרונה. אבל לא חשוב. העיקר הוא שהיום הרצתי ברצף את כל שירי האייטיז במחשב שלי תוך כדי עבודה, והדבר גרם לי לאיזה שעשוע קליל ומחויך, שהתגבר על חרדות מאתמול ומהבוקר וסייע לי להדביק את קצב העבודה הרצוי.
אז לא שאני ממליץ על התרופה הזאת לאחרים, אבל בשבילי - שני להיטי אייטיז וקצת שטראוס לפני השינה, ואני אהיה בסדר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/12/2006 22:56, ושייך לקטגוריות אמנות, אופטימי
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-9/12/2006 19:30

---

It's the final countdown
זהו. ה-1 בדצמבר הגיע והספירה לאחור החלה.
זה לא שלא הרגשנו את זה כבר קודם, אבל עכשיו זה רשמי: הספירה לאחור לחג המולד (שנקרא כאן Weihnacht - מילולית 'לילה קדוש') נפתחה באופן חגיגי היום, ועל חלונות בית האופרה המקומי כבר מככבים המספרים מ-1 עד 24 ב'טבלת ייאוש' עירונית עד ליום הגדול. לא שייאוש זו המילה המתאימה כאן; למעשה, נראה שכל העיר נדבקה באיזו עליצות חגיגית, שכבר מורגשת היטב ברחובות למרות שיש עוד הרבה זמן. אכן, לא סתם מדברים תמיד בסרטים על ה-Holiday Season ועל The Holidays ולא רק על חג המולד כשלעצמו; נראה כי כל התקופה המובילה לארוע נצבעת גם היא בצבעים ובטעמים של החג.
יריד חג המולד, למשל, התמקם בכיכר המרכזית של העיר כבר לפני שבוע, והביא אתו עץ אשוח בגובה ארבע קומות וסביבו המוני דוכנים, שכולם מזכירים את הבית של עמי ותמי (או ליתר דיוק, הנזל וגרטל) ומקושטים באורח דומה מאוד בענפי אשוח וסרטים אדומים. כפי שאסנת סיכמה כשביקרנו שם ביום א' שעבר, "זה כמו יום העצמאות בארץ, רק שזה נמשך חודש". אחרי סיבוב קטן וטעימה מהירה של Lebkuchen (עוגיות הג'ינג'ברד הידועות של אותם עמי ותמי, שמגיעות כאן במיליארד סוגים, כולם ספוגיים ומתוקים, פחות או יותר) הגענו למסקנה שגם מבחינת הצפיפות האירוע מזכיר את יום העצמאות (מינוס פטישי פלסטיק וילדים עם היירספריי) ונטשנו לפני שהספקנו לחקור את השוק כולו.
את המשימה השלמתי היום, בגיחה אל אחר-צהריים שמשי אך קריר, שבזכות היותו יום עבודה של ממש איפשר לי לחקור את היריד בניחותא. פרט לאלפי דקורציות-עץ וכל מיני קדושים בכל הגדלים והמינים, גיליתי דוכן מוצלח בו מוכרים פטריות שמפיניון חמות ברוטב חרדל, ועוד דוכן שבו זללתי להנאתי 'מחבת בנוסח ליון' - פיסות תפוחי אדמה ונקניק המטוגנים יחד על מחבת ומוגשים ברוטב שום קטיפתי. מאכלים המבוססים על תפוחי-אדמה הולכים חזק באזור הזה, דיווח הלונלי פלאנט, ולי לא נותר אלא להסכים. אילוצי עבודה והרצון לא להוציא סתם את היורואים היקרים גרמו לי לוותר על שלל המתוקים, שביום א' הממו את אסנת וגרמו לה לכנות את Weihnacht בשם 'חגם של רופאי השיניים'. מה גם שקשה מאוד להחליט אם ללכת על וופל בלגי עם דובדנים ושמנת, על Zimtwaffeln - שזה שתי פיסות ופל הדבוקות זו לזו בתערובת מתוקה של דבש ותבלינים המדיפה ריח שאין לעמוד בפניו, או על ערמונים לוהטים מהתנור. שלא לדבר על יין הפירות החם והמשכר הנקרא כאן glühwein (מילולית: 'יין לוהט').
בקיצור, אין סיבה לדאגה, ובעיקר נראה שכולם צפויים להשתכרויות בלתי פוסקות בעתיד הקרוב. גם את הנקודה היהודית לא שכחנו, שהרי שבוע לפני וויאנאכט מתחיל גם חנוכה שלנו, והאמת שכבר הספקתי לראות בין הדוכנים גם סופגניות כמו בארץ ולביבות תפוחי אדמה חמות. כל מה שנשאר זה לדאוג לחנוכייה ולסביבון, ולחגוג את חנוכה כמו שצריך - עם עצי אשוח ואורות צבעוניים בחלון.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/12/2006 22:54, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-3/12/2006 22:11

---