סנובום גודום!
מיליוני רוסים לקחו יום חופש אתמול. גם אנחנו.
זה בדרך כלל מאוד מבלבל להחליט אלה חגים אני לוקח כחופש ומה לא. במצב סביר, אני יכול להרשות לעצמי מדי פעם לקחת קצת חופש (אם כי יש לציין שהעבודה כפרילנסר, עם המשכורת שתלויה ישירות בכמות העבודה, מפעילה לחץ אדיר לא לקחת חופש בכלל). השאלה היא אם לעשות זאת בחגים היהודיים - שחלקם לא אומרים לי הרבה ושאין שום סממן שלהם בחוץ - או בנוצריים, שבהם הכל שקט ומפתה בחוץ ולאסנת אין שום פעילות מתוכננת, אבל לי ממש אין מושג מה מריה או ישו עשו כדי להצדיק את החופש הזה.
השנה, בראש השנה האזרחית, ידידינו הישראלים-רוסים פתרו לנו את הדילמה. מסתבר שהשלטון הקומוניסטי ברוסיה, שרצה לבטל את כל הסממנים הדתיים אבל עדיין נדרש לחלק איזה אופיום משלו להמונים, איחד את חג המולד ואת חגיגות השנה החדשה לחג אחד, בלי ישו ומריה וניקולס הקדוש אבל עם עץ אשוח, מתנות ו'סבא חורף' (שזה כמו סנטה קלאוס, רק בכחול). בראש השנה הרוסי אין זיקוקים (ממילא קר מדי לצפות בהם) אלא נשארים בבית עם המשפחה ו/או חברים, אוכלים ושותים בכמויות בלתי סבירות, ומלווים את השנה הישנה מחוץ לדלת ואת החדשה פנימה.
השלטון הקומוניסטי ברוסיה הוא כבר היסטוריה מזה כמעט עשרים שנה, אבל החג נשאר. והשנה, בהתחשב בכך שעמידה של חצי שעה בחוץ לראות זיקוקים לא נשמעה כמו כיף גדול, הצטרפנו גם אנחנו. בשל הפיזור המשפחתי ברחבי אירופה והעולם, ומכיוון שלידידנו הרוסי (הידוע גם כזמר האופה) היה קונצרט למחרת, החגיגה הוקדמה במקצת, וכך הגענו בתשע, חגגנו את בוא השנה החדשה ברוסיה בעשר, את בואה בישראל באחת-עשרה ואת בואה בגרמניה בחצות. סנוֹבוּם גוֹדוּם (בשני המקרים בהדגשת ההברה הראשונה, כך שהמילה השנייה נשמעת קצת כמו גות'ם סיטי של באטמן) היא הברכה הקבועה של הרוסים לשנה החדשה, ואליה צירפנו 'שנה טובה', 'פרוֹאֶס נוֹיֶיס יאר', 'הפי ניו ייר' ועוד כל מיני גרסאות בשפות שונות ככל שהתקדם הערב, עלתה רמת האלכוהול בדם והתגוונו החברים מרחבי העולם שיצרו קשר בסקייפ (בעולם הרוסי - יש אינטרנט).
האופה ואשתו התעלו על עצמם מבחינה קולינרית, ויצרו ארוחת-טעימות בסגנון פיוז'ן רוסי, שהוגשה בהתאם לשעות כניסת השנה (סליחה על הסגנון, אני מתרגם את פרקי המסעדות של ברצלונה עכשיו). לקראת עשר הוגשה מנה ראשונה: סלט אוליבייה מסורתי, מאפה בצק עלים וגבינת עזים עם רוטב דובדבנים ומגוון מטעמים רוסיים (עגבניות חמוצות, פרוסות עם קוויאר, חמוצונים) וכלל-עולמיים (אננס וזיתים שחורים). לקראת אחת-עשרה נחגגה העיקרית - סלמון טרי, מוקפץ בחמאה, עם רוטב נפלא ופסטה ירוקה תוצרת בית. ובחצות הובאו הקינוחים - פנקוטה שכבר רטטה מרוב התלהבות להיאכל (תרגום ישיר של שורה שמישהו כתב בלונלי פלנט), כדורי שוקולד ועוגיות סנדביץ' בסגנון OREO אמריקניות, שהיו התרומה שלנו לארוחה; אסנת הכינה את הבצק מראש ואת המליות באותו יום, ובגלל שהכינה בטעות יותר מדי מלית שוקולד נאלצנו להכין עוד כל מיני ממתקים לבית. לא נורא, היה לנו מה לאכול ביום ההתאוששות (אתמול).
כל סיבוב לווה כמובן בשתיית יין נתזים. כאמנים עניים לא היה לנו כסף לשמפניה אמיתית, והסתפקנו בקאבָה מספרד וקרֶמאן מצרפת. ונדמה לי שהמארחים רמזו שיש להם עוד בקבוק שאפילו לא נפתח. אבל גם מה שהיה הספיק כדי ליצור אווירה משועשעת למדי סביב השולחן, וגם הקל עלינו להתמודד עם החוויה ההזויה הצפויה לנו בדרך הביתה - מסע משונה שכלל בומים מפתיעים, קריאות 'אללה הוא אכבר' ופּוּף.
איך זה קרה? אז ככה.
אחרי שהתבסמנו כדבעי, קיבלנו את השנה החדשה, השקנו כוסיות אי-אלו פעמים וצפינו בזיקוקים מחלונות הבית (עמדה נהדרת מעל העיר. לא החמצנו כלום), הגיע הזמן ללכת. מראש ביררנו שהאוטובוס שלנו יוצא מראש הגבעה בדיוק בחצות וחצי, ויצאנו בזמן כדי להספיק.
בחוץ קידמו את פנינו קור כלבים, קולות פיצוץ, ריח של זיקוקים וקרח על המדרכות. הלכנו בזהירות רבה ברחובות שנראו שקטים, ובצדק: אחרי כמה צעדים נשמע מלפנים קול נפץ עז וזיקוק טיפס אל השמיים. בגרמניה, בנוסף למוקדי הזיקוקים הרשמיים, יש כמעט בכל פינת רחוב חבורה של נערים/ילדים/מבוגרים שהוציאו הון תועפות על נפצים וזיקוקים מכל הסוגים ושולחים אותם לחלל מחצות ועד בכלל. למהומה נוספו גם צעקות וקריאות קצובות שהחלו להישמע מכיוון בית הסוהר המקומי (מדובר בבית סוהר minimum security, השוכן בלב שכונת מגורים). תחילה חשבנו שהסוהרים עושים לעצמם ערב כיף לראש השנה, אבל ככל שהתקדמנו זיהינו בין הטקסטים הנצעקים גם קריאות 'אללה הוא אכבר' ו'פאק דה פוליס' שהבהירו לנו שמדובר באסירים מוסלמים שמביעים את מחאתם ומשום מה לא מושלכים לצינוק.
בין הצעקות לזיקוקים הצלחנו איכשהו להגיע לתחנה שלוש דקות לפני הזמן - וחיכינו. בצומת הסמוך לתחנה ירו כמה נערים זיקוקים ממש מקסימים, מה שניחם אותנו כשהמתנו לאוטובוס עשר דקות, וזה לא בא. קפואים ואומללים החלטנו ללכת ברגל לאט במורד הגבעה ולחפש סימנים לאוטובוסים אחרים או למוניות. הספקנו להגיע בדיוק עד לנקודה שבה ירדנו מהמונית בדרך למפגש, ושם - באורח שנראה כמו נס בלתי הגיוני - עמדה וחיכתה מונית. מונית פנויה היא כמובן דבר לא הגיוני בעליל בערב השנה החדשה, ואכן כבר כשהתקרבנו יצאו מהבניין אלה שהזמינו את המונית, אבל אסנת ביקשה במחשבה מהירה מהנהג שיזמין לנו מונית נוספת מהתחנה, ונעמדנו לחכות לה.
וכאן נכנס החלק ההזוי ביותר בסיפור. כי ממש במקום שבו עמדנו, על המדרכה מחוץ לבניין, הוציא מישהו כל מיני חפצים שכנראה כבר לא היה לו חפץ בהם. וביניהם אתרו עיני הנץ של אסנת פּוּף בצורת גליל נמוך, אדום-שחור ובמצב מצוין, ותהתה למה שלא בעצם ניקח אותו אתנו. ובדיוק ברגע שהרמתי (בספק רב) את המציאה, הגיעה המונית ושנינו קפצנו לתוכה בשמחה. את הערב המשכנו בבית (בזכות האלכוהול) ובבוקר התעוררנו מאוחר וגילינו - פוף!
וכך התחילה עבורנו 2009, והסנובום הצטרף לגודום, ואת שאר היום העברנו בנעימים (טלוויזיה, סרטים בדי וי די וכו') ובקיטורים על האינטרנט (אנחנו עדיין עם הגיבוי המקרטע, ואפילו שיחה מלאת כעס עם נציגת השירות של קאבל דויטשלאנד לא עזרה). והיום אפילו הרוסים חייבים לחזור לעבודה, וגם אני. אז שנה טובה לכולם!
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/1/2009 11:41, ושייך לקטגוריות לפחות רוסיה, מעברים 10-20-30, עונות השנה, אופטימי
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-5/1/2009 16:45

---

יום המנוחה
יום ראשון בבוקר. אנחנו מתכננים כבר בעשר וחצי לצאת מהבית לטיול אופניים. לשם כך יצאתי עכשיו החוצה, לקנות באגט טרי.
השלווה ברחובות ביום א' בבוקר מדהימה. הרחוב הדי-ראשי ליד ביתנו ריק כמעט ממכוניות, והציפורים נשמעות חזק יותר מתמיד. היא מזכירה לי - מיד - את תל אביב בשבת בבוקר, זו שכל מי שגר בעיר מכיר, ומי שלא, מפסיד. שלוות השבת של תל אביב זכורה לי כאחת החוויות המקסימות של העיר.
יש נקודה קבועה בדיונים על דתיים למיניהם על חוקי שמירת השבת, כשהם מסבירים שחוק השבת הוא חוק סוציאלי, שנועד לאפשר לנו יום אחד בשבוע שבו נחים מהכל, נרגעים, נכנסים לאותה שלווה. הם מפחידים אותנו, שברגע שתתאפשר פתיחת בתי-עסק מסוגים מסוימים בשבתות, השלווה הזו תתנדף ותתאדה לפתע.ולפעמים, כשהייתי מבין כמה מקומות כן פתוחים בת"א בשבת, למרות המעבר על החוק והקנסות, תהיתי האם הם צודקים, והאם יותר חופש פירושו לוותר על השלווה.
והנה אנחנו שוב כאן. זארברוקן היא לא תל אביב: העיר קטנה יותר והרבה פחות קוסמופוליטית. אין כאן חוקים נגד פתיחת בתי עסק פרטיים ביום א' (מוסדות המדינה ומסגרות הלימוד פתוחות חמישה ימים, ב'-ו'), ולמרות זאת, כמעט הכל סגור. אם נגמר החלב ביום א' בבוקר, צריך לחכות עד יום שני. והשלווה מדהימה.
מצד שני, יש תחבורה ציבורית ביום א', מה שמאפשר גם למי שאין לו רכב - מסיבות כספיות או אקולוגיות - לנצל את יום המנוחה לטיולים ולביקורים. תדירות האוטובוסים והרכבות כמובן מצומצמת יותר (כי יש פחות ביקוש), אבל היום למשל אנחנו מתכננים לנסוע ברכבת לתחילת הטיול שלנו ומשם להמשיך באופניים. בישראל זה הרבה פחות אפשרי.
נראה שגם בלי חוק, סוף השבוע מתארגן כזמן של שלווה ופנאי. אנשים רוצים לנוח, לא לעבוד כל הזמן. וכך, מה שפועל הם השירותים הקשורים לפעילות-פנאי: תחבורה ציבורית, גינות-הבירה לאורך הנהר, מסעדות במקומות תיירותיים ומרכזיים, וכמובן - המאפיות, שפתוחות ביום א' בבוקר, כי אין שום סיבה להסתפק ביום המנוחה בלחם מאתמול.
הבדל נוסף, אגב, קשור ללוח השנה: הנוצרים סופרים את היום מחצות עד חצות ולא משקיעה עד שקיעה, ולכן יום לפני יום המנוחה - בשבת אחה"צ - מקומות רבים פתוחים כרגיל (פרט לחנויות קטנות, שנסגרות שעה-שעתיים מוקדם מהרגיל); ומצד שני, אין דבר כזה 'מוצאי שבת' - רק מסעדות ומקומות בילוי נפתחים ביום א' בערב, ואילו לסופרמרקטים ולחנויות צריך לחכות עד יום ב'.
אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שבלי חוק, ובלי קנסות וחרמות, הקהילה יוצרת לעצמה את השלווה של יום המנוחה, ומאפשרת לכל אחד לבלות אותו כראות עיניו. אין מה לפחד.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/6/2008 10:04, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., בשבילנו זו אירופה אירופה, אופטימי
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-2/7/2008 09:38

---

עריסת חתול
לצפייה האינטנסיבית במערבון-החלל עם הזונה 'זבוב האש' (או במלים אחרות, בסדרה הנהדרת 'Firefly' של ג'וס ווידון) היתה תופעת לוואי בלתי צפויה - שיר הנושא של הסדרה גרם לשיר אחר לגמרי להתחיל להזדמזם לנו בראש ולא לצאת.
אוקיי, דבר דבר. ראשית כל, הנה הנושא של פיירפליי, עם כותרות הפתיחה של הסדרה בביצוע היוצר עצמו:



אלא שהפולק-רוק-עם-מלים-מסובכות הזה הקפיץ לנו דווקא עוד פולק-רוק-עם-מלים-מסובכות, שיש לו דמיון מסוים בצליל. לשיר קוראים Cat's in a cradle ואף כי היכרני אותו בביצוע הרוקי של Ugly Kid Joe, מסתבר שהמקור הוא בכלל של זמר פולק בשם הארי צ'אפין, שביצע אותו בשנות ה-70 (ומת ב-1981), והוא הרבה יותר מקסים.



היתרון בגרסה הזו הוא שאפשר להבין את המלים, ומסתבר שכמו בכל פולק-רוק-עם-מלים-מסובכות (פרעמ"מ) גם כאן המלים עצובות עד אימה - שירו של אב שאף פעם לא מוצא זמן לבלות עם הילד שלו, עד שכבר מאוחר יותר, ואז לבן אין זמן לבלות איתו. מוסר השכל - אם יש לכם ילדים, בלו איתם כמה שיותר. נראה שהמלים של 'בלדת סרניטי' כבר יותר אופטימיות.

אבל אם כבר אנחנו במלים, אלה המוכרות ביותר מהשיר הם דווקא לא הבלדה העצובה, אלא רשימת המכולת של ביטויים לא קשורים בפזמון, ובראשם אותו חתול בעריסה, הרומז כמובן למשחק הילדים Cat's cradle, או 'סבתא סורגת'. המשחק, כך מתברר מוכר במגוון יוצא דופן של תרבויות, ולכן מעריכים שהוא אחד המשחקים העתיקים ביותר הידועים לאדם. הוא לא מתאים במיוחד לשיר - אני לא חושב שמדובר בדרך שבה הרבה אבות יבלו את הזמן עם בניהם; אבל נראה שהעריסה והחתול הם פשוט קאץ'-פרייז שימושי לדחוף לשיר כדי שזה ישמע מעניין אבל מוכר. אותם חבר'ה משחקים, למשל, תפקיד גם בשיר הבא של Cutting Crew, שהיה נכנס יופי לספיישל האייטיז שלי:




מה עושה החתול בעריסה בבלדת אהבה רוקיסטית? מי יודע. אבל הנה אתגר: האם אתם מכירים עוד שירים שבהם הופיע הביטוי הזה (או משחקי ילדים אחרים?) או לפחות מכירים איזה שיר טוב שיגרש לנו מהראש את החתול, העריסה, והשמיים שאיש לא ייקח ממני?

לילה טוב.


(ולידיעת החמסינאים: גם היום ירד אצלנו שלג, שאפילו נערם לפרקים בחצר האחורית. אסנת יצאה לקניות באמצע אחת מסערות השלג ודיווחה ששלג זה דבר קפוא, בעיקר כשהוא נושב לך לפנים. תשקיף לשבוע הבא: התחממות אדירה! 15 מעלות!]
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/3/2008 23:53, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אופטימי, האייטיז, עונות השנה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-2/4/2008 09:16

---

חומץ וסבלנות (אסנת)
קראתי בספרו של סאראמאגו "הבשורה על-פי ישו", שהסיבה לכך שישו על הצלב הושקה במי-חומץ ולא במים, לא היתה כדי להוסיף על עינוייו, אלא מפני שתערובת של חומץ ומים מרווה יותר ממים, והנער שהשקה את ישו רצה להקל על סבלו.
אבל לא על ישו רציתי לדבר היום אלא דווקא על חצילים, ולא בפילוסופיה עסקינן, אלא במתכון. :-)
גיליתי להפתעתי היום בחנות הירקות של הטורקים שעונת החצילים נפתחה ובגדול. היו ארוכים ודקים כמו נקניקיות, היו ענקיים ונפוחים כמו פומלות, והיו קטנטנים ומדליקים, שבלי לדעת מה ואיך, לקחתי מיד הביתה.
ואז בעזרת גוגל ידידי מצאתי לא מעט מתכונים ורעיונות כיצד לכבוש אותם, להכניע אותם, להשתלט עליהם או בקיצור, רעיונות יצירתיים איך לדחוף אותם לצנצנת יחדיו מתובלים ומבוהלים, כדי שבעוד כמה ימים הם יהיו... יהיו... נו, בעוד כמה ימים נדווח לכם איך הם יהיו.
עשיתי ממוצע של המתכונים שמצאתי ובחרתי תבלינים לפי טעמי וחשבתי לשתף אתכם בחוויה:





שטפתי אותם טוב טוב וחרצתי אותם לכל האורך בסכין, ואז בישלתי אותם קצת שיתרככו, אבל לא יותר מדי. בזמן שהם התקררו להם וגם מי הבישול איבדו קצת מחומם, שמתי בצנצנת את כל פלאות התיבול הבאות:
פטרוזיליה וכוסברה טריות (אל תשאלו איך השגתי כוסברה טריה בגרמניה, יש דברים שהשתיקה יפה להם. בואו נגיד רק שזה כלל הבטחת נישואין שאין בכוונתי לקיים, כמה קריצות ושני גמלים):





ואז הוספתי גם פרוסות של סלק טרי, שהוא מתוק מתוק ונותן צבע נהדר:





ופתאום, כשכמעט הכנסתי כבר את החצילים, נזכרתי בשום!!! בשם השום!





סידרתי בפנים יפה יפה את כל החצילונים וכיסיתי בעוד כמה פרוסות סלק. רונן מת על זה. מילאתי את הצנצנת בכמות שווה של חומץ ומי-הבישול של החצילונים (שלא יהיו צמאים) והוספתי פלפלון צ'ילי קטן ואכזרי וכף וחצי מלח גס. סגרתי היטב. היטב זה אומר עד שהופכים וכלום לא מטפטף יותר...
ועכשיו הקטע הקשה: סבלנות.
בעיני לכבוש ירקות זה תמיד סמל של סבלנות, אורך רוח ואמונה שיהיה טוב. ברוח זו הייתי רוצה להעביר את התקופה הקרובה, בה אני מחפשת עבודה, מכניסה לשירה שלי כל טוב, רגש ותבלינים, ושולחת אותה לרחבי היבשת באמונה ובסבלנות ומקווה לתוצאות חיוביות.
תחזיקו אצבעות! לחמוצים כמובן... אני בטוח אהיה בסדר גמור...




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/3/2008 20:54, ושייך לקטגוריות אסנת, מתכונים, תמונות, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-18/3/2008 20:24

---