ביום שמש יפה (פוסט תמונות)
יש לי אמנם ביקורת מסודרת על "הילדים של מחר" בקנה וגם כמה פוסטים פוטנציאליים אחרים, אבל השמש יצאה ליומיים רצוף, ועוד בימים שבת וא', ואנחנו ניצלנו אותה לשני טיולים, אחד בכל יום, שסיפקו תשוקה עזה שהיתה לנו כל החורף הזה להזיז קצת את הרגליים. אחת התוצאות היא - כמובן - תמונות.
הפעם יצאנו לשני אזורים מרוחקים מהנהר, שלא ביקרנו בהם עד כה - ראשית, הקתדרלה הגדולה השוכנת על הגבעה בצדו השני של הנהר, באזור שהסתובבנו בו הרבה כשחיפשנו דירה אך כמעט לא חזרנו אליו מאז. הקתדרלה פתוחה רק ביום א' לתפילות אז לא ראינו אותה מבפנים, אבל מבחוץ היא ללא ספק מרשימה:







זאת היתה גם הזדמנות לצלם את העצים העירומים והדרמטיים, שקשה שלא לחוש בהשפעתם מאז שהחל החורף. אולי התמונה הזו מעבירה הכי טוב את התחושה המאיימת:






כפי שאפשר לראות, בשלב זה השמש רק הציצה דרך העננים, ונותר לנו רק להחזיק אצבעות שהיא תופיע מחדש למחרת. אז החזקנו, והיא עשתה זאת בגדול: שמיים כחולים, ללא ענן אחד מזריחה עד שקיעה - חוויה שלא ראינו כאן מאז אוקטובר (כן, אני יודע שאצלכם זה נפוץ. נדבר באוגוסט) . כדי לנצל את היום הנפלא לקחנו אוטובוס שבע תחנות אל 'הגן הצרפתי-גרמני', גן שניטע בשיתוף פעולה בין גרמנים לצרפתים כמחוות שלום לאחר סדרת המלחמות בין שתי מדינות אלו, שזארברוקן הפכה בכולן לשדה קרב. רק יום קודם, ליד הקתדרלה, ראינו אנדרטה שהקימה עיריית סנקט יוהן (החלק ההוא של זארברוקן) ללוחמים הגרמנים שנלחמו נגד צרפת ב-1870. בגן עצמו, מוקד המשיכה העיקרי הוא האגם (משמאל), שאינו גדול במיוחד אבל יש לו היסטוריה - עוד בימי הביניים השתמשו בו האבירים המקומיים כמקור כח לתחנת הקמח, ומכאן שמו, "בריכת טחנת הקמח הגרמנית" (דוֹיטשמוּלֶרוָייהֶר).





האגם משמש בקיץ למטרות שונות ומשונות (יש סירות פדלים ואפילו עוגב-מים) אבל בחורף האטרקציה העיקרית היא מגוון ציפורי מים ששטו בו, ושנהנינו מאוד להאכיל. במיוחד כיכבו העגורים (מימין), שיש משהו חייזרי בבליטות שיש להם ליד הפנים ובצרחות שהם משמיעים כשהם מקבלים אוכל. את האוכל, אגב, מוכרים במסודר בחצי יורו בקיוסקים סביב האגם. ואם כבר במידע על שירותי תיירות עסקנו, חייבים לציין שזהו גם האתר הכמעט-יחיד בזארברוקן שבו יש בכל מקום גם הסברים באנגלית (בנוסף לצרפתית וגרמנית).

תיקון: באדיבות הקוראת נועה ד. התברר לנו שלא מדובר כלל בעגורים, אלא באווז סיני מבוית (והנה הערך עליו בוויקי הגרמנית) . תודתנו לנועה, והתנצלות לעגורי העולם שהשתרבבו לכאן בטעות.









האתר, כצפוי, ערוך יותר לאביב ולקיץ, אז נערכים בו מופעים, ויש רכבת המקיפה את כל הגן ורכבל המטפס על הגבעה. את תחושת ה"נחזור לכאן בקיץ" קיבלנו במיוחד כשעלינו מהאגם ב'עמק הפרחים' (בלומנטל, ד"ש לנעמי), וגילינו, כצפוי, שיש אולי כמה ניצנים אבל פרחים עוד אין. בט"ו בשבט, כך מתברר, כמעט כלום אינו פורח עדיין. מצד שני, ראינו כמה ניצני בצלים, ואחרי סוף העלייה גם הופיעו בפנינו פרחים סגולים לא ידועים (משמאל; מישהו מכיר?). בכל זאת, גני הוורדים הגדולים שבקצה הגן (אחד 'גרמני' ואחד 'צרפתי') עוד עמדו בשממונם, וכך גם אזורים נוספים שאמורים להיות מלאים פרחים; אין ספק שעלינו לשוב אל הגן באביב ובקיץ.











החוויה האחרונה שצפן הגן בחובו עבורנו התגלתה בסוף הטיפוס. היה זה בית קברות קטן ועתיק, שהקברים בו היו מהשנים 1870-1912. בלב צמחייה ירוקה שבירוקים נחו מצבות שעל חלקן אי אפשר היה אפילו לקרוא את הכתוב, ועל אחרות נרשמו שמות מכובדי זארברוקן (כלומר, אנשים שיש על שמם רחובות) מאותה תקופה. בקצה בית הקברות הקטן מצאנו אנדרטה ללוחמים הצרפתים שנהרגו באותה מלחמה של 1870. את התמונה השלים שריד של בונקר גרמני, ש-20 כמוהו היו ברחבי הגן כשהוא שימש כשדה קרב.
כשיצאנו עוד נשאר לנו כח לטפס ברגל במורד ההר ולנחות על מסעדת בשרים מצוינת, בה זללנו סטייקים וסלטים ללא הכר, והשלמנו יום א' מהטובים בדורנו. אני מקווה שזה ייתן לנו כח לצאת אל השגרה ולעבור אותה בשלום.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/2/2007 18:52, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות, אופטימי, עונות השנה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של יהיה אחלה ב-9/2/2007 01:19

---

ושיהיה במזל
[הקטע הזה היה אמור לעלות אתמול בלילה, אבל כשסיימתי אותו נוכחתי לדעת ששירות ישראבלוג נפל זמנית וקיבלתי הודעת התנצלות מנענע, לכן הוא עלה רק היום. צחוק הגורל]

הכל התחיל כשצפיתי בסרט אמריקאי מטופש בטיסה חזרה מהארץ. בסרט, שנקרא באמריקאית Just my luck (ובגרמנית Zum Glück geküsst, שזה אגב שם טוב יותר מהמקור), שתי הדמויות הראשיות היו נערה ש'יש לה מזל' ותמיד כל דבר שתלוי במזל הולך לטובתה, ובחור שהוא ההיפך הגמור - כל מה שקשור במזל תמיד הולך לו הפוך. העלילה, כמובן, עסקה בכך שהם נפגשים, מתנשקים ו'מתחלפים' במזל.
פרט להעברת שעתיים טיסה, הסרט גם גרם לי קצת לחשוב על תפקידו של המזל בחיי. במבט ראשון, נראה שיש לי הרבה מן המשותף עם הבחור ביש המזל מהסרט: מעולם לא זכיתי בהגרלה, תמיד נופלים לי דברים ונשברים בדיוק בזמן הלא נכון, ואיכשהו כל חוקי מרפי נוטים להתגשם בסביבתי. את סיפור מותו של הדי וי די בדיוק כשהגיע סוף סוף הרהיט להניחו עליו כבר סיפרתי בבלוג, וזו רק דוגמא; בשבוע שעבר, למשל, בדיוק אחרי שהקדשנו את יום א' להתקין סוף סוף את הוילון במטבח ולהחליף נורה במנורה בתקרת חדר העבודה, החליט הוילון הקודם שתלינו, בחדר השינה, לקרוס, והנורה במטבח נשרפה. מה שנקרא בגרמנית unglueck ובאלניסמוריסטית ironic. בקיצור, לא קשה לי להזדהות עם ביש גדא קולנועי.
אבל כשהעמקתי לחשוב, התחלתי לראות דפוס חוזר על עצמו של צירופי מקרים שהביאו לשינויים מרחיקי לכת (ודי חיוביים) בחיי. הנה, למשל כמה תחנות:

קיץ 2001. ידידתי נ', שהקשר בינינו כבר מזמן לא מה שהיה פעם, זורקת לי באחת השיחות האחרונות שלנו שיש איזה אתר, שחברים של החבר החדש שלה מסתובבים שם, וגם היא היתה שם קצת, שעוסק בקולנוע, משהו עם עין של דג, ושאולי יעניין אותי. אני מדלג לשם, סקפטי למדי, רק כדי לגלות שאף אחד לא ממש מכיר אותה שם, ומשאיר הודעה סתמית. חמש שנים אחר-כך, עין הדג הוא אחד המקומות האהובים עלי ברשת, אני אחד הכותבים הקבועים של ביקורות סרטים עבורו (כולל מספר פעמים שקיבלתי כרטיסי חינם); היכרתי כמה חברים טובים דרך האתר; וקיבלתי גםשתי הצעות עבודה, אחת כמבקר סרטים (לזמן קצר) ושנייה כמנחה במכללה לאנימציה (שנמשכת עד היום).

אוקטובר 2000. בימי הראשונים כסטודנט לתואר שני אני מוצא את עצמי הולך במדרגות גילמן עם מנחת אחד הסמינרים שאני לוקח, כדי לקבל (אני ועוד סטודנט) מאמר מעניין שהזכירה בסמינר ושיש לה בחדר. בדרך, היא עוצרת במדרגות ושואלת בקול תוהה, "מישהו מכם רוצה להרוויח קצת כסף?" הבחור השני מניד את הראש בשלילה, ואני שבדיוק חיפשתי איזה ג'וב במקביל ללימודים, מהנהן. שנתיים מאוחר יותר, העבודה שהוצעה לי (כעוזר מחקר) הופכת לנושא התזה שלי, הדבר שאני עוסק בו שנתיים נוספות.

4 באפריל 1999. במועדון בחיפה, בו עובדת ידידתי ד' כברמנית, אנחנו יושבים על הבר ומשוחחים. ד' מחליטה משום מה לשים את הדיסק של 'מאמי', החביב על שנינו, ומישהי מקצה הבר, עם חולצה בצבע כסף, מתחילה לנוע לקצב המוזיקה. שנינו שמים לב אליה וד' שואלת 'למה שלא תתחיל אתה?' שבע שנים אחר-כך, אותה מישהי היא אשתי, זמרת האופרה שהובילה אותי לאירופה, מה שגרם - בין השאר - גם לקיומו של הבלוג הזה.

אז יש לי מזל או אין? או אולי יש מזל בדברים הגדולים וחוסר מזל בקטנים (למשל בכך שוודאפון כנראה תנתק אותי לפני שאספיק להעלות את הפוסט הזה)?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/2/2007 10:05, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אהבה ויחסים, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-10/2/2007 21:00

---

חמישה דברים
(המוח שלי מתקומם - הן נגד ההשתתפות ב"פרויקט" של ישראבלוג והן נגד הצורך לבחור חמישה דברים לא ידועים על עצמי. אבל אם יאיר נכנע לעניין, מי אני שאקטר. אז הנה: חמישה דברים שרובכם כנראה לא ידעתם עלי עדיין. בהצלחה).

1. בכיתה ד' או ה' (הזיכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם) השתתפתי בחוג עיתונאים צעירים, שזכה לעמוד משלו בעיתון "הד הקריות". איכשהו תמיד מצאתי את עצמי אחראי על פינת ההומור, למרות שפעם אחת ראיינו את דודו טופז (נדמה לי).

2. יש לי (בארון אצל ההורים) כמה גביעים גדולים, בין השאר על מקום ראשון בתחרות המתמטיקה המחוזית של אוקלוסה, פלורידה בכיתה ח'. באמריקה מחלקים גביעים על דברים כאלו.

3. בגיל 21, בעקבות שיחה חולפת עם אדם שלא היכרתי עד אז, החלטתי פתאום להיות צמחוני; ההחלטה החזיקה שנתיים וחצי, והתנפצה קצת אחרי פרידה כואבת מבת זוג, ובמידה מסוימת כמחאה כלפיה; ההחלטה הסופית התקבלה כשהתארחתי אצל חבר ארגנטינאי והוריו הכינו אסאדו.

4. ב-1995 יזמתי וערכתי (עם כמה וכמה חברים) עיתון נונסנס בשם 'הנונסלט', שהכיל בין השאר מאמר על צינור גז ביסקסואל, ביקורת "רצינית" על מופע הקולנוע של רוקי ובדיחות על היפו אלרגני ועל שיטות ללוחמה בשניצל. את העיתון ערכנו על תוכנת וורד פרימיטבית וצילמנו באורח מחתרתי במתקנים שונים של צה"ל. שני גיליונות יצאו לאור, הראשון ב-200 עותקים והשני ביותר מ-500, והופצו (חינם) ברחבי הארץ, כולל בפסטיבל ערד של אותה שנה. לאחר הגיליון השני כבר היו בצוות העיתון כמעט 20 כותבים, מאיירים ומפיצים, אך דווקא בשל כך - אולי בגלל הריבים בין העורכים ואולי מעייפות החומר - הוא נפח את נשמתו לפני שהגיע לגיליון השלישי.

5. אני נוטה להתמכר באורח כמעט בלתי נשלט לסוכריות מנטה לסוגיהן, ובפרט לסוכריות 'טיק-טק', ויכול לגמור קופסא שלמה בפחות מחצי שעה אם אני לא נזהר. ההתמכרות כה חמורה שאני בדרך כלל נמנע מקניית קופסאות אם אני לא חייב. התמכרויות חלופיות כוללות מנטוס, סוכריות ריקולה, סטרפסילס ועישון קיסמים.

אה, ויש גם קטע של להטיל את המשימה על בלוגרים אחרים, אז בזאת אני מטיל אותה על לי (אם לא עשתה זאת עדיין), על the fish (עדכני את הבלוג שלך מדי פעם) ועל הגיק האמיתי (כנ"ל רק בזכר).

עדכון: מאחר שלי כבר השלימה את המשימה לפני שהעברתי אותה אליה, הריני מעביר את המשימה גם למסק.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/1/2007 00:50, ושייך לקטגוריות הומור, אופטימי
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ב-31/1/2007 16:18

---

אחרי השלג
השלג היה, השלג הלך, הותיר אחריו מדרכות רטובות (כמו אחרי גשם) ואיש שלג שמישהו בנה על הגדר בינינו לשכנים. ירון ואנדריאה מבטיחים שיהיה עוד שלג לפני שהחורף ייגמר, אז נחזיק אצבעות.

בין לבין נפגשנו אתמול עם אורן ונורה (הישראלי הנוסף בזארברוקן וחברתו מצפון גרמניה) בפאב-מסעדה בסגנון מקסיקני שאורשי (הפסנתרנית ההונגריה) הביאה אותנו אליו פעם. היה משהו מצחיק בכך שאנחנו שיחקנו את תפקיד המארחים בזארברוקן, אלו שיודעים איפה כדאי לשבת ואיך מגיעים לשם, ועוד המלצנו להם על מסעדה איטלקית ומסעדה סינית, ובאיזה קולנוע ומתי אפשר לראות סרטים בשפת המקור (ביום שלישי נראה את 'הילדים של מחר' במעין-סינמטק המקומי). השיחה התנהלה בבליל מילולי של עברית, אנגלית וגרמנית - נורה גרה בארץ שנתיים ויודעת לא מעט עברית, אורן עוד לא ממש למד מספיק גרמנית, ואנחנו מצאנו את עצמנו מדברים אנגלית מתובלת במלים גרמניות מדי פעם. אבל הקוקטיילים הנדיבים הפשירו את הקרח כמו מלח ששמים על המדרכות להפשיר שלג (כן, הדימויים שלי נעשו מוגבלים מאז שנחת פה הלבן הלבן).

את האווירה המקסיקנית (שנובעת כמובן גם מהעובדה שאני מתרגם את מקסיקו כבר חמישה חודשים) המשכנו גם היום, כשהכנו טורטיאס עם גואקמולה ובשר טחון מטוגן בבצל ופלפלי צ'ילי חריפים. היה נפלא. בכלל, הבישול שלנו חוצה גבולות בזמן האחרון, ונע ממרק עדשים כבד בסגנון אירופי, דרך עוף בסילאן (דבש תמרים) ותפוזים בסגנון ישראלי, ועד פיוז'ן משונה של רביולי גבינת עזים וזיתים ברוטב פטריות וחלב קוקוס תאילנדי (תאמינו או לא, זה יצא טעים). וכל זה, אגב, רק בשבוע האחרון. איזה מזל שבנינו לנו מטבח כדי שנוכל לא לצאת ממנו כל היום.

לחלק האמנותי בסוף השבוע דאג קונצרט שנערך בבית הספר למוזיקה, שם נהננו משירים בגרמנית, באיטלקית, בצרפתית ובאנגלית. קשה לומר שהיו בו תגליות גדולות, אבל איכשהו ראינו בקונצרט וסביבו בערך את כל מי שאנחנו מכירים בזארברוקן (פרט לאורן ונורה שראינו לפני שתי פסקאות), וזה בהחלט היה נחמד. לילי הציעה שנלך ביחד להחליק על הקרח, וניסתה לשכנע אותנו גם אחרי שאסנת ניסתה להבהיר לה בנחרצות שהחלקה על הקרח פירושה עבורה בעיקר סימנים כחולים על הישבן.

אה, כן, ובדרך הביתה ראינו את שאריות השלג האחרונות לפני שהן נעלמות לחלוטין. אין ספק שאני הולך להתגעגע. באמת לא ברור לי איך נעלם כל השלג שנח על העיר רק אתמול. אבל יש לי חשד, בהתחשב בכמויות המים שנשארו מאחוריו: דג גנב את פתיתי השלג שלי! וכשאני אתפוס אותו, אני אפרק לו את כל הסנפירים!שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/1/2007 20:30, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, אופטימי
1 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-29/1/2007 01:01

---