הפיכת נגד
זה לא היה קל. טריסטאן קפץ דרך הפיירוול, לקחת את העכבר כבן ערובה, רכב על הפרד האלקטרוני ונעל בארון את האנטי-וירוס. הבלוג שינה את שמו, תמונתו וצבעיו, ואני הורחקתי מהמחשב בסדרת מייאווים אלימים. אבל לא לעולם חוסן: בעת אחד מהנמנומים (הרבים) של הטריסטול, חדרתי תחילה אל התגובות (שם שאבתי עידוד מכך שלא התגבשה קואליציית תמיכה חד-משמעית במהפכה) ולאחר-מכן שבתי והשתלטתי על הבלוג, והענקתי לו בהזדמנות זו שדרוג-קיץ (תודו שעם כל הפלאפינס של החתול, הטעם שלו בצבעים לא משהו).
טריסטאן כמובן התעורר באמצע, אבל מאחר ששנת הצהריים יקרה לו מאוד החליט לא להילחם, והסכים לסגת ולשחרר את בני הערובה תמורת פינה אוטונומית קבועה (ראו משמאל) ואזכור ברשימות לפחות פעם בשבועיים. ההסכם נחתם בנוכחות האו"ם ונכנס לתוקפו מיידית.

---

למתחבטים בשאלת כותרת המשנה המשונה שליוותה את הבלוג מספר ימים, ורוצים לדעת מיהו טארק, מיהו חי ולמה לגדוש מנה בס: אם תסתכלו על המקלדת שבה אתם כותבים את התגובות, התשובה עשויה לקפוץ לכם לעיניים (עדיף על קפיצה של טריסטאן לעבר העיניים).

---

באשר לשורת המשנה הנוכחית - היא באה מסרט מרגש (גם אם מחוספס משהו) בשם גארדן סטייט שראינו אתמול. כדי להימנע מספוילרים אומר רק שזה מהסרטים שאני צובט את עצמי בכעס שלא כתבתי אותו בעצמי.

---

רשימת קריאה:
* חושבים לעבור למערכת 'ויסטה' החדשה של ווינדוז? כדאי שתקראו קודם את זה ותתהו כמוני איך ייתכן שמערכת חדשה ויקרה נותנת ביצועים גרועים יותר מהגרסה הקדומת שלה.
* חושבים להצביע עוד פעם למרצ? קראו
כאן איך המפלגה ה'סוציאליסטית' עוזרת לאולפנים ולבעלי ההון לשלוט בשוק, ומה יש ליאיר רווה להגיד על זה.
* משעמם לכם? יש לכם טלפון סלולרי וספר שירה? נסו את הבלוג המשעשע הזה, שעושה משהו שכבר הרבה זמן רציתי: לוקח שירים ובודק איך הם נראים אחרי שהם עוברים במילון האוטומטי של הודעות הסמס, T9 הנודע. חביב עלי במיוחד 'עוד חוזר המיגון'.

---

הצצה לעתיד:
בקרוב, ממש בקרוב - פוסט יוטיובי כייפי, כולל הצצות לנבכי הנפש העמוקים. חשיפה מביכה במיוחד.

עד אז,
אריבדרצ'י (וטריסטאן מוסיף: מייאוו)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/5/2007 15:50, ושייך לקטגוריות הומור, המחשב ואני, אינטרנט
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נועה ב-6/5/2007 20:15

---

מי אמר חתול ולא קיבל
לבקשת הקהל, ולאור התגייסות נאה במרחב הביתי (אסנת הסכימה להצטרף לפוסט), הוחלט לשים את ענייני ישראל והגולה בצד לרגע ולהתמקד במה ש*באמת* חשוב ומעניין, הלוא הוא טריסטאן החתול בכבודו ובעצמו. קבלו אותו (והכינו את הממחטות).

השם: טריסטאן
כינויים: טריסטול (טריסטאן + חתול), טריסתוכי, שלופי (בגלל שהוא אוהב לישון)
גיל: שש בערך
מוצא: אגודת חובבי החתולים בחיפה
היסטוריה משפחתית: עגומה. אב - לא ידוע. אמו נדרסה כשהיה בן שבועיים, אך הוא נאסף לאגודת חובבי החתולים וגר בבית זמני אך אוהב עד לגיל חמישה חודשים, אז לקח יוזמה וסיפח את עצמו למשפחת קידר המתהווה.



פרווה: ג'ינג'ית, ארוכה, מרהיבה ופלאפית. במקומות המוצנעים אפשר להיתקל בשיער לבן עד ורוד.
זנב: מפואר (32 ס"מ בקירוב)
משחקים אהובים: בצעירותו נהג להתחזות לסנאי ולטפס במהירות ובזריזות על ארונות גבוהים. לפעמים היה נעזר בווילונות כדי לטפס, עד שלא נשארו וילונות. גם היום אוהב לקפוץ לגבהים מרשימים כדי לתפוס כדורים (או נקודות לייזר), תוך כדי ביצוע סלטות, היפוכים וברגים משולשים.
פינות אהובות: במיטת הפוך היוקרתית האישיתי שלו, שקנינו לו בימינו הראשונים כאן. אדן החלון (כל חלון). מחוץ לאדן החלון (כולל טיולים מסוכנים שבתל אביב כמעט הביאו אותו אל השכנים). מתחת לכביסה התלויה. בחורף - על ההסקה. מתחת למיטה (או במיטה, כשמרשים לו). מאחורי המחשב. בארון (עד כדי מצב שבו הוא נעלם בין הבגדים). באמבטיה (ר' להלן, 'יחסו למים').



אנשים אהובים: אימא אסנת. גברים צעירים ונאים (בעיקר ארי, אלכס וסבסטיאן). דראג קינגז מירושלים.
אנשים לא-אהובים: פראו נאומן (בואה מסמן את יציאתנו מהבית). אנדריאה. כל מי שמעז לקחת את תשומת הלב של אבא ואימא.
מנהגים: שריטות עדינות למשיכת צומי. השתוללויות פרועות בלילה, במרדפי שווא אחרי כל מה שזז. יללות בוקר מלאות פאתוס ברגע שהשעון מצלצל ו/או מישהו פוקח עין או מזיז רגל.



כישורים מיוחדים: זיהוי אסנת/רונן כשאנחנו מגיעים כבר לקומה הראשונה בבניין. חיזוי רעידות אדמה. ראו גם 'ציד'
אוכל: גורמה חתולים בלבד! לא נוגע בוויסקאס או בכל מזון שעולה פחות מיורו שבעים לפחית. עבר לאחרונה לדיאטה מבוססת אוכל יבש (למתעניינים : science diet light).
היסטוריה רפואית: בהגיעו היה חולה בשלשול מסתורי שנבע כנראה מחוסר בית (או מווירוס). במהלך הבדיקות עלה חשד לסוכרת, והוא עבר לדיאטה דלת-סוכר. לאחר שנחשב לסוכרתי במשך מרבית חייו התברר, בבדיקות שנערכו לקראת המעבר לגרמניה, כי אבחנה זו בטעות יסודה. טריסטאן חגג את הבשורה ביוגורט פירות.
מסעות: 1. ברכבת מחיפה לתל אביב עם האימוץ. 2. מעבר דירה בתוך תל אביב, טראומטי משהו, שגרר שבוע של התחבאות מאחורי המיקרו. 3. המסע הגדול: עשרה ימים בפנסיון חתולים תל-אביבי (ללא כלובים!) ואחריהם מסע מטורף במכונית באמצע הלילה אל בית הווטרינר, לקחת כדור הרגעה שאמור להקל על הטיסה. הכדור היה אמור להשאיר אותו ישן לאורך הטיסה כולה ואחר-כך, אבל לטריסטאן יש כנראה גנים של נמר ערבות סיבירי, והתוצאה היתה בעיקר סדרה של נמנומים והתעוררויות עצבניות בתוך הקופסא שעל הברכיים של אימא. לטיסה נוספו עוד שש שעות ברכב ממינכן לזארברוקן, לפני הנחיתה בבית הזמני אצל אנדריאה. 4. מסע קצרצר מאנדריאה לבית הנוכחי, אחרי שנשבר לו לגמרי והוא הביע את אי-שביעות-רצונו בחיסול מנורת-מגע שולחנית (ראו 'אור לגויים'). לפחות ההתאקלמות היתה מיידית.



ציד: היסטוריית הציד החלה עוד בבית התל אביבי הראשון. אחרי אימונים מפרכים נגד הווילון ומגוון ג'וקים, זבובים ופרפרים, הגיע האביב, וסנונית קטנה ניסתה לבשר אותו ליד התריס. עד היום לא ידוע כיצד פיתה אותה החתול הממולח; העדים הגיעו למקום רק בעקבות סדרת ציוצים שלא נשמע כמותם מאז ג'ורג' קראמב. לנגד עיניהם ניצב החתול, כפו האחת מצמידה את הסנונית ההמומה לרצפה, זנבו נישא אל-על והוא מסתכל עלינו במבט מבולבל אך מלא גאווה. לא היו לו מושג מה הצעד הבא (למזלה הרב של הציפור). לסנונית, אגב, שלום. טריסטאן ניסה לחזור על התרגיל שנה אחר-כך, אבל הפעם היתה עינינו פקוחה. מאז הגביל את עצמו לציד נקי, ללא השארת שאריות, של זבובים, ג'וקים (בתל אביב) ופרפרים למיניהם (בגרמניה).
יחסו למים: חיבה עזה הגובלת באובססיה חולנית למים שנשארים במקום או מנטפים לאיטם, מעורבת בפחד טבעי ממים זורמים של ממש. הכל החל מנטייה עיקשת להימנע מלשתות מצלחת המים שלו, ולמצוא פתרונות אחרים לצמא (בבית התל אביבי הראשון היה ברז מטפטף; בהמשך ארגנו לו מזרקה קטנה, אך זו נאלצה להישאר בישראל). את שעות הפנאי שלו הוא מבלה פעמים רבות באמבטיה, ולאחר שהרווה את צמאונו פוצח בשירת-הלל מלהיבה למים, שירה אשר זכתה כבר לכינוי 'מונולוגים מהאמבט'. מופע מעין זה יכול להימשך בין חמש דקות לשעה וחצי.



ניסיון בתחום הסמים: חוויית קטניפ מרשימה, שארכה סופשבוע שלם, עם הפסקות קצרות לנשנוש. התוצאות התבטאו בגרגורים עזים ובליקוק הפרווה עד כדי סלסולה לתלתלים. אפקט לוואי נוסף היה קבלת המיטה האדומה כבית הטבעי (שם החבאנו לו את החומר, ראו תמונה לעיל). כמו-כן, התמכרות קשה לויטמינים חתוליים מאז ימי תל אביב.
סימנים מיוחדים: נמשים שחורים בתוך הפה - הוכחה ניצחת שאינו גזעי.





מייייאווווו!!!!



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/5/2007 23:25, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, תמונות
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של תום ב-25/1/2008 09:26

---

מיסטר וונגוט, או: איך הפסקנו לפחד ולמדנו להכיר את הפצצה
קורט וונגוט מת.

פגשתי אותו לראשונה בכיתה ט', כשגרתי בארה"ב וקראתי בעיקר מד"ב ופנטסיה. במסגרת לימודי הספרות האנגלית בביה"ס הוטל על כל אחד מהתלמידים לכתוב עבודה, בשלושה חלקים, על סופר שייבחר מתוך רשימה ארוכה של סופרים, שליד שמם צוינו גם שמות כמה ספרים שכתבו. אני כבר התכוונתי לכתוב על ריי בראדברי, היחיד ברשימה שהיכרתי כסופר מד"ב, כשלפתע צד את עיני "הסירנות של טיטאן", שמו של אחד הספרים של וונגוט, ושאלתי את המורה על מה הוא כותב. היא כבר הכירה קצת את החיבה שלי לעולמות אחרים וחלופיים, ומיד המליצה לי בחום לעבוד על וונגוט.
לצורך העבודה קראתי ארבעה מספרי וונגוט והרבה דברים שנכתבו עליו, וכתבתי בסוף על 'האירוניה הקוסמית' בספריו. אבל יותר חשוב - מצאתי לי בן ברית, מישהו לחלוק אתו הערות מרירות על הטפשות של בני האדם, כולל אנחנו עצמנו; ויחד עם זאת גם גשר נוח מעולם המד"ב/פנטזיה אל ספרות שעוסקת בכאן ובעכשיו (או בדרזדן במלחמת העולם השנייה).

בצירוף מקרים מרהיב (שאולי הוכוון מראש), הגיע אלי הידיעה על מותו בדיוק ביום בו התרחש בעירנו סיפור שהיה מתאים לוונגוט כמו כפפה ליד. בשעה אחת בצהריים, עת סעדנו את לבנו בקציצות מאתמול, יצר אתנו קשר ירון וביקש, אם נוכל, להשאיל את האוטו שלו (שהוא השאיל לנו אחרי שהסענו אותו אתמול לנמל התעופה בשטראסבורג, נסיעה הזויה שאילצה אותנו לקום בחמש בבוקר ולנהל קרבות מאסף עם ג'י פי אס עצבני) לסילבי, עוד זמרת הלומדת אצלו, מכיוון שהיא 'בצרה'. טלפון מסילבי, דקות מספר מאוחר יותר, היה אמור להבהיר את העניין, אבל בעצם סיבך אותנו עוד יותר: היא הסבירה שעליה להגיע בדחיפות לעיר מרציש, ושאינה יכול לנסוע ברכבת כי תנועת הרכבות בזארלאנד הופסקה בעקבות פצצה (פצצה!) שנתגלתה בתחנת הרכבת בזארברוקן.
לסילבי לא היה זמן להסביר, אבל המוחות שלנו כבר החלו לצ'קצ'ק כמו קטר קיטור ישן בדרכו אל הצפון. האמנם הגיע הטרור גם לעירנו השלווה? האם ייתכן שבקרוב יישא העולם כולו את מבטו למרדף אחר מחבלי אל-קאעידה בין כיכר סנט יוהנר והשלוס? ומה לעזאזל התחליף המקומי ל-Ynet, דהיינו האתר אליו פונים לקבל את האינפורמציה בזמן אמיתי?
אחרי שעות מספר בהן לא הצלחנו לגלות דבר באמצעות האינטרנט ו/או הטלוויזיה, והתנדנדנו (איזו מילה מידנדנת!) בין ביטול (אה, בטח היה סתם חפץ חשוד וסילבי לא הבינה נכון) לחרדה (לא מספרים לנו מה קורה שם כי ג'ק באוור עסוק עכשיו בניסיון למנוע מהטרוריסטים להגיע למתקנים האטומיים) התברר המצב לאשורו, וקורט וונגוט השמיע מן השמיים צחוק צבאי קצר. מסתבר כי במסגרת החפירות הנערכות בתחנת הרכבת כדי לשדרג אותה לרמה בינלאומית ולאפשר הגעה מהירה יותר של אנשים מנקודה א' לנקודה ב' (כשא' היא עירנו המעטירה וב' היא עיר האורות הבינלאומית פריז) גילו צוותי העובדים, לגמרי במקרה, פצצה שהוטלה ממטוס במלחמת העולם השנייה, לא התפוצצה, ונותרה לנום שם, מתחת ליסודות התחנה, כבר יותר משישים שנה. הפצצה הזו, רבע טון של חומר נפץ שהטילו מטוסי בעלות הברית (?) על העיר מתישהו במהלך המלחמה, היא שיצרה שעות של כאוס ברכבות הזארלאנד, גרמה לסילבי לאחר ושדדה מאתנו את הרכב לאחר הצהריים הנוכחי. ידו הארוכה של העבר היכתה שוב, ביום בו קורט וונגוט הלך לעולמו (ואיזה עולם עמוס ומרתק זה היה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/4/2007 21:54, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, סיפרותי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-18/4/2007 15:10

---

בוראט וליליאנה
אז ראינו היום את 'בוראט', בדי וי די, וכדי להוסיף לבלגן הלשוני-תרבותי שהוא הסרט (המצוין) הזה, ראינו אותו יחד עם ליליאנה הקרואטית (שהיא בעצם מבוסניה בכלל). כדי שכולם יבינו, החלטנו לראות את הסרט בפסקול אנגלי ועם כתוביות בגרמנית, דבר שיצר בלגן רב-לשוני עבורנו: את מה שנאמר באנגלית הבנו, אם מה שבוראט פטפט בקזאחית (=עברית במבטא מזעזע) הבנו גם, ואילו את מה שאזמט אמר בקזאחית (=שפה לא מובנת, אולי רוסית?) הבנו רק בקושי מתוך קריאת הכתוביות לגרמנית. בדרך הסברנו לליליאנה שבוראט מדבר עברית, ואילו היא הסבירה לנו שהשירים שהוא שומע בדרך הם שירי עם צועניים מקרואטיה. היה מענג.
הסרט עצמו ....הרבה יותר ממצחיק. אמרו לי כבר שהוא חורג בחוצפה מרהיבה ממגבלות כל מה ש'צריך לעשות' ומגחיך את המקומות הקדושים ביותר לאמריקנים, אבל לראות את זה ... זה משהו אחר. הדהימה אותי במיוחד הסצינה בה פוגש בוראט חבורה של תלמידי קולג' אמריקאיים, שמפתיע לגלות שהם נראים כמו קריקטורה של סרטי קולג'. זו גם הסצינה בה למדתי איך אומרים fucking כשם תואר בגרמנית (verficken, וכפועל זה ficken).
אבל מה שמדהים הוא שמעבר להומור ולפארודיה, הסרט מספר סיפור, ואפילו מצליח לגעת ללב. בסצנות רבות מזכיר בוראט את גיבורי הקומדיות (ולא רק הקומדיות) שהולכים 'נגד כל הסיכויים'. כמו הנווד של צ'פלין, או פורסט גאמפ שרץ לרוחב אמריקה - בוראט ממשיך לנוע, כמות שהוא, לא לומד שום שבר או משתנה אלא רק עובר דרך החיים ומאיר אותם באור אחר, אור שרק זר יכול להטיל עליהם. ההישג המדהים של סשה ברון כהן הוא לשחק את הדמות הזרה הזאת (ולכתוב אותה, וליצור אותה), מול אנשים אמיתיים ובסיטואציות לא מבוימות (או לפחות, לא לגמרי מבוימות), כשבעצם הוא יודע אנגלית, הוא יודע איך יהודים נראים ואיך הם מתנהגים, והוא חי במערב ולא בכפר קטן בקזחסטן.

מיד אחרי הסרט איכשהו התגלגלנו לדבר עם ליליאנה על הקרירות הגרמנית, על רקע הסצינה שבה בוראט מנסה לברך זרים ברחוב הניו יורקי וכולם בורחים ממנו. היא בדיוק עזבה חבר רציני, גרמני, בגלל שהיתה לה תחושה שהוא כבר תכנן בשבילם את כל החיים. והיא טיפוס הרבה יותר קליל, זורם ומוטרף. היא אמרה שהיא מייד זיהתה בנו את החמימות הבלתי אמצעית הזו של להכיר מיד מישהו; היא רואה בזה תכונה בלקנית, אבל אני מניח שבוראט היה טוען שגם בקזחסטן זה ככה.
ליליאנה גם מאוד אוהבת מוזיקה ישראלית, בעיקר מזרחית (היא מתעקשת בכל פעם שאנחנו נפגשים לשמוע את השיר היחיד של מרגלית צנעני שיש לנו) אבל גם באופן כללי - אחרי הסרט רקדנו לצלילי מוניקה סקס, היהודים, אלון אולארצ'יק ואינפקטד מאשרום, כשליליאנה לא מראה שום סימן של יאוש מהמוזיקה הלא מוכרת. ואם הפוסט הזה קצת מבולבל, אתם מוזמנים להאשים כוס אחת של Sekt (יין קופצני גרמני שקיבלנו במתנה בסופר), שליש בקבוק יין (קוט דה רון צרפתי אדום) ושתי כוסיות לימונצ'לו (ליקר לימונים איטלקי מתוצרת קרית מוצקין). אבל נדמה לי - וזה בסתירה לפוסט קודם על ענייני הלבד - שאפשר להגיד שיש לנו כבר ממש חברה חדשה כאן . בשבוע הבא היא רוצה לקחת אותנו לרקוד במועדון מקומי - צפו לעדכונים.

והנה גם תמונה של אסנת וליליאנה רוקדות לצלילי 'עוד ארון אחד' של היהודים:




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/3/2007 00:19, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., הומור, אופטימי, טלוויזיה וקולנוע
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-27/3/2007 20:45

---