זו עם הסרט האדום על הצוואר
אחרי שזכיתי לכבוד אפלטוני (שזה בטח יותר טוב מאהבה אפלטונית), קלטתי שבמקרה דווקא הפוסטים האחרונים עוסקים בכל מיני מיני עניינים ושירים וטריילרים, אבל לאו דווקא משופעים בתובנות על גרמניה ובכלל. ובמקרה, בדיוק כדי להשלים את החסר, הזדמנה לנו אתמול בערב מסיבה גדולה - אולי הגדולה ביותר שהיינו בה מאז המעבר - אצל ידידנו הפסנתרן הגי'נג'י סבסטיאן. אם נדייק, זו בעצם היתה המסיבה הראשונה שלנו פה פרט לשני סילבסטרים (שבהם העיקר היה הזיקוקים) ולכמה מסיבות יום הולדת שהיו בעצם ארוחות ערב מורחבות. וגם בזה אין הרבה חדש, כי גם בשנים האחרונות שלנו בתל אביב לא היינו הולכים הרבה למסיבות; החל מנקודה מסוימת (אני חושב שזה היה בסביבות החתונה, אולי קצת לפני) התרבות של 'חיים ממסיבה למסיבה' התרחקה מאתנו, החבר'ה שהיו מגובשים להפליא התפרקו, ומי שנשארו העדיפו מפגשים קטנים ואינטימיים בהרכב של 2-3 זוגות פלוס איזה גלגל חמישי או שביעי, ולא מסיבות המוניות, פרועות יותר או פחות.
[כל זה מעלה כמובן את השאלה, 'למה?', וזו באמת שאלה מעניינת, אבל אם אתחיל להתחבט בה לא אגיע לסבסטיאן וחבל. אז אולי נשאיר את זה כשאלה פתוחה לתגובות - למה אנשים בגיל מסוים מפסיקים ללכת למסיבות?]

בכל אופן, סבסטיאן הוא עדיין מהסוג שהולך למסיבות, וכמעט כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מתעקש לספר חוויות ולהראות קליפים ממסיבות פרועות שנכח בהם בפרייבורג ובכלל. והוא זה שהחליט - לפני כחודש - שהגיע הזמן לעשות מסיבה כזו אצלו. ההזמנה נשלחה כמובן באימייל (מה היינו עושים בלעדיו? אה, שולחים בדואר. עשינו את זה פעם) ואליה צורף קטע מוזיקלי שאמור היה לייצג את אופייה של המסיבה ואף העניק לה את שמה - Die mit dem roten Halsband (זו עם סרט-הצוואר האדום). מדובר בקטע אהוב על סבסטיאן בגלל המופרכות המושלמת שלו - מעין פרומו פארודי בסגנון ערוץ הקניות על סרטי פורנו משנות ה-70. ראו כאן (לא לילדים!). במסגרת הנושא, נדרשו כל המוזמנים לבוא עם משהו אדום על הצוואר - צעיף, מחרוזת, סרט או מה לא. הזוג הישראלי הנוסף, שקיבלו גם הם את ההזמנה, מכירים פחות את סבסטיאן ולכן ברגע הראשון נחרדו מהאפשרות שמזמינים אותם לאורגיה המונית. הרגענו אותם (שהרי מדובר בכל זאת בגרמנית) אבל בהחלט היינו במתח לראות מה מסתתר מאחורי ההזמנה. בנוסף, תהינו איך תיראה מסיבה גרמנית ומה מייחד אותה לעומת מה שאנחנו מכירים מהארץ.

כדי להתאים את עצמנו לכל אפשרות, הלכנו על חגורות-צוואר קינקיות שקנינו בזול בחנות בפסז', התלבשנו בהתאם (שחור-לבן-אדום) והבאנו קורנפלקס עם שוקולד על כל צרה שלא תבוא. פחות מדקה מכניסתנו לדירה, מיד הזדקר לעין מאפיין גרמני מס' 1, ובידי הימנית הופיע יש מאין בקבוק בירה. בהמשך הערב נצפה במסיבה אותו קסם אופייני שחווינו לראשונה בפאב בפראג - מספיק היה להזכיר את המילה 'בירה' או להחזיק את היד פרושה קדימה, ועוד בקבוק הופיע, פתוח ומוכן לשתייה. כולם שתו, פרט לבחורה אחת שטענה שהיא נוהגת, ואני חשבתי שזה בהחלט מפשט את העניינים: בעוד שבארץ קונים כל מיני טקילה, וודקה וויסקי ושאר מיני אלכוהול, כאן כל מה שצריך הוא לדאוג לכמה ארגזים של בירה. הבחירה היחידה היתה בין הסוגים (שלושה).
עם הבירה ביד חציתי את חדר האוכל והצטרפתי לכולם במרפסת. מאפיין גרמני מס' 2: משום מה, בעל הבית חשב שערב סגרירי בטמפרטורה של 16 מעלות הוא הזמן האידיאלי למסיבת-קיץ במרפסת הפתוחה. לא נותר לנו אלא להישאר עם הז'קטים ו/או להתחמק כמה שיותר פנימה, לחדר המחומם בו היה ערוך המזנון. המזנון, אגב, היה מאפיין גרמני מס' 3, אותו ניתן לתמצת במשפט 'אוכל הוא בסך הכל תוספת לבירה'. בעוד שבארץ תמיד אפשר לדעת כמה המארחים עשירים/בשלנים ע"י בחינת החטיפים (נתחי סושי או ביסלי? בגטים עם סלמון או ערגליות?), אצל סבסטיאן כיכבו נקניקיות קטנות, נתחי גבינת אמנטל על קסמים בצורת דגלים קטנים, מלפפונים חמוצים ומקלות גריסיני - שומני ומלוח, מה שהולך הכי טוב עם אלכוהול. בגזרת המתוקים היה פופקורן (מאפיין גרמני מס' 4, שכבר עמדנו עליו כשיצאנו לקולנוע: הפופקורן תמיד מתוק).
ומה לגבי המסיבה הפרועה שהובטחה? אה... בערך. את גווארדיית ההשתוללות הוביל מקס, מתופף פרוע וידידו הטוב ביותר של סבסטיאן, שהתחבר באורח מושלם להומור הנונסנס שלי ולאנרגיה הבלתי נדלית של האופה (ידידנו הישראלי). וכך התעסקנו ארוכות בסכנות הנשקפות לעולם מצריכה מוגברת של מים; ניהלנו קרב אגרוף תוך שימוש בבקבוקי בירה ככפפות; הקמנו דת חדשה, הסוגדת ל'זו עם הסרט האדום על הצוואר'; ובשיא המסיבה, אחרי שהסתבר שמוסיקה אמריקנית היא המכנה המשותף הטוב ביותר לישראלים ולגרמנים, לימדנו את כל החבר'ה לצעוק 'אבטיח בשקל' בקטעי השיא של killing in the name of (לא לרגישים לווליום!) - מסורת ותיקה מהחורבה שהרוקיסט המקומי גילה בה עניין רב.
אבל למרות כל זאת, היו במסיבה הרבה יותר מדי רגעים מתים, שבהם כולם עמדו עם בירה ביד במרפסת, פטפטו וחיכו שמשהו יקרה. כפי שאסנת אמרה, מזלם שבאנו ועשינו להם שמח. במסיבות שלנו (אלה שהיינו הוגים, מתכננים ומארגנים בקפידה לפני שנים) זה לא היה קורה. לפחות ניצלנו את ההזדמנות ללמד את סבסטיאן להגיד בעברית "שעות אני מחפש פה את הים. לא יכלו לשים שלט קטן: ים?" תודו שזה קריטי.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/5/2008 23:06, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-27/5/2008 21:00

---

טריילרים
כמה דברים שכדאי לראות. לא למאותגרי אתה-צינור.

בקרוב זה קאן

הסרט עדיין לא מוצג לקהל (אבל קיבל ביקורות מצוינות בפסטיבל קאן) אבל ה'בקרוב' כבר זכה לכינוי 'הטריילר הישראלי הטוב ביותר של כל הזמנים'. קבלו את 'ולס עם בשיר', סרט האנימציה-תיעודי (WTF?) של ארי פולמן (קלרה הקדושה) על מלחמת לבנון.




בקרוב יהיה פיצוץ
ברמה הומוריסטית מעט יותר (אבל עדיין באווירה מלחמתית), בטריילר הזה נתקלתי במהלך דיון ב'עין הדג' על כך שמכל משחקי המחשב עושים סרטים. חגיגה למכורים לעכבר.



בקרוב יהיה בלוג
ולמי שאתה-צינור עושה להם אני-צנצנת, אציין שבעוד כיומיים יסתיים כאן 'ביקור התזמורת', והבלוג יחזור לעבודה סדירה, כולל יותר מלים, שכמעט כולן אינן 'בקרוב'.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/5/2008 11:02, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, הומור, מטאבלוגיקה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/5/2008 12:30

---

פסח שמח וקשה
מה אני אגיד לכם, אין שום דבר קל בחוויה של ארוח סדר.
אמנם הנוכחים מנו רק שבעה מבוגרים, שני ילדים ותינוק, מה שבעדות מסוימות עלול להיחשב 'מצומצם', אבל הארגונים, הסידורים, השלמת הסדר עצמו (כולל כיסוי אחוז ניכר מאוד מההגדה) והניקיון שלאחריו סחטו אותי במידה כזו שעדיין לא ממש התאוששתי.
נראה שכרגיל, 'לסדר חוקים משלו', שזה אומר שאיכשהו מרגישים מחויבים להכין כמויות עצומות ובלתי סבירות של אוכל - כאילו כל דכפין באמת ייתי וייכול, וכל דצריך ימצא את עצמו פתאום דווקא בק"ק זארברוקן, כשכל שאיפתו היא מנה מהעוף או מהאורז.
כל מי שתכנן פעם ארוחה גדולה יודע שאלה נוטות להפעיל לחץ על המטבח ועל המארחים באופן שגדל אקספוננציאלית עם מספר האנשים. הלחץ הזה גורם לכך שגם בתים מצוידים מגלים קושי להסתדר בנקודות מסוימות: לפעמים, כך מתגלה, פשוט אין מקום במטבח להניח את כל הדברים שאמורים להיות מונחים עליו. צווארי הבקבוק מתגלים כבר בשלב ההכנה - המקום על הכיריים, הבעלות על התנור - ונגררים לסדר עצמו, שם מתברר שהרעיון הפשוט-עד-אימה לבצע שימוש חוזר לצלחות המנה הראשונה כדי להגיש עליהן את הקינוח דורש מהמארחים משאבי זמן שאיש לא תכנן אותם. תוסיפו לזה שני ילדים שסידורי השינה שלהם בימים האחרונים הופרעו במידה שלא תחזור על עצמה עד שיתחילו לבלות בדיסקוטקים (או להישאר עד הבוקר במסיבות ל"ג בעומר); תינוק שמרוצה כל-כך מכל ההילולה עד ששינה זה הדבר האחרון שעולה במוחו הקטן; וחתול מבוהל שכל חייו לא ראה כל-כך הרבה אנשים במקום אחד, בטח לא בדירה הקטנה שהוא מרשה לנו לחלוק בה בימים כתיקונם.
ועוד לא דיברנו על ה'אחרי': אחרי שבע מנות ראשונות/סלטים, מרק עם קניידלעך, שתי עיקריות בשריות (+תוספת) ושלושה קינוחים היפר-קלוריים באדיבות א' האופה, אחרי הצורך לחלץ את מיקומו של האפיקומן מהילד החצי-מנומנם שגנב אותו, אחרי שוויתרנו על לשפוך חמתנו על הגויים מחשש שהשכן מלמטה ישוב לשפוך חמתו על דלתנו ואחרי שהאורחים ניסוי באלגנטיות להימנע מקבלת מנות הביתה ונעלמו במדרגות - אחרי כל הבלגן הזה, שמשום מה מתעקשים לקרוא לו 'סדר', הגיע הזמן לסדר האמיתי. וכאן שום נחשף במערומיו הבית הגרמני הזוגי: המדיח, שבימים כתיקונם הולך לישון חצי-רעב, מילא את כרסו פעמיים וחצי בחלק ניכר מהכלים, ואיכשהו השתלט על המצב; אבל המקרר הגרמני, קופסא קטנה ומכובדת שבכמה בתים בארץ לא היו מקבלים אפילו בתור מגירת ירקות, הרים ידיים כבר בשלב האריזה הראשון והפנה אותנו אחר כבוד למזווה (חדר קטן, צמוד למטבח, שבו משאירים חלון פתוח ואז הטמפרטורה נשארת דומה לזו השוררת בחוץ כ-5-10 מעלות במהלך הלילה).
לאחר שעה של תכנון קואליציוני קפדני שלחנו לגלות בפריזר את העוף, הפטריות הממולאות, הדג והפחזניות-מקמח-מצה-עם-קרם-שוקולד-נהדר-בפנים-וציפוי-שוקולד-מלמעלה (או במילותיה של אסנת 'אסון'); את הוולדורף והאורז הנחנו במזווה וליווינו בתפילות; שלושה סלטים שלחנו אחר כבוד עם האורחים אל המקרר בצימר; את המרק, שהיה חם מכדי לשלוח לשום מקום, השארנו על הכיריים בהנחה שישרוד את הלילה; ואת שאר המנות דחסנו יחד בשלושת מדפי המקרר, שם הן בילו את הלילה בסיפור בדיחות שואה. המהלך דרש כושר המצאה לא קטן, שכן מספר המנות שנותרו היה גדול משמעותית ממספר אמצעי האחסון שברשותנו. במסגרת המבצע גילינו שהנילון הנצמד הוא סוג של תמונת ראי לבני ישראל במצרים, או לפחות לחששות של המצרים כלפיהם: בני ישראל היו אמנם שקטים כציפור ועשו קולות של שטיח כנעני בארץ גושן, אבל המצרים חשדו שבמקרה של מלחמה יחליפו אלה את עורם ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ"); הנילון הנצמד, לעומת זאת, הוא ביומיום מבכירי אויבינו, אבל דווקא במלחמה גורלית זו נתגלה כשותף פעיל במערכה - לצדנו.
בכל אופן, איפשהו באזור שתיים בלילה הסתיים גם הסדר שאחרי הסדר, אבל התאוששות מלאה נרשמה בערך רק עכשיו, עם כוס קפה, ואחרי עוד יום עם כל המשפחה המבקרת בגן הצרפתי-גרמני (פארק נפלא באזור שבו נלחמו זו בזו שנים צרפת וגרמניה). ושבאמת לא יישמע שאני מתלונן: אלו היו ימים מספקים, מרגשים, מלאי חוויות - אבל גם מתישים ללא גבולות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/4/2008 21:20, ושייך לקטגוריות אסנת, הומור, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונצ'ו ב-29/4/2008 10:59

---

באנו חורף לגרש
לוח השנה, השעון, השמש, הפרחים - כולם כבר מסכימים שהחורף חלף עבר לו והאביב עומד בפתח. מול הבית כבר פורח בוורוד העץ של השכנים, ליד האוטוסטרדה יש דאפודילים וכל מיני עצים מתחילים להנץ ירוקים. רק למזג האוויר עצמו שכחו כנראה להודיע. באותו תאריך בשנה שעברה נרשמו 15 מעלות, ובסוף אפריל כבר הסתובבנו בחולצות קצרות. אבל ל-2008 חוקים משלה.
אתמול, למשל, החלטנו לנסוע לשמוע קונצרט של ירון (המורה של אסנת) וסבסטיאן (הפסנתרן הג'ינג'י) באחת העיירות בסביבה. התוכנית היתה לנסוע לשם וחזרה ברכבת, ולתחנת הרכבת להגיע באופניים. אתרי מזג האוויר אמנם חזו שחורות לאותו יום א', אבל בחוץ נראה רק מעונן חלקית ואנחנו החלטנו (ביופי של wishful thinking) שכולם טועים, ועלינו על כלי-רכבינו הדו-גלגליים.
הדרך לשם עברה ממש בשלום, אבל כבר כשהיינו ברכבת התחיל גשם, ועם סיום הקונצרט כבר היה ברור שהעניין הדו-גלגלי לא היה רעיון מוצלח במיוחד. כדי לחדד את האירוניה גילינו שיש לנו טרמפ חזרה לזארברוקן (עם זמרת שלומדת עם אסנת) אך נאלצנו לבקש ממנה להוריד אותנו בתחנת הרכבת כדי לחלץ את אופנינו. אלה עמדו מתחת לסככה בתחנה ונשארו יבשים (בינתיים), מה ששכנע אותנו לוותר על הניסיון להעלות שני זוגות אופניים לאוטובוס עירוני חורפי צפוף וללכת על רכיבה חפוזה הביתה בגשם המטפטף מסביב.
ההתחלה היתה עוד בסדר - כפי שנאמר, הגשם הסתכם בטפטוף ולאורך המדרחוב המוביל מתחנת הרכבת היו כמה וכמה קטעים מקורים שהגנו עלינו מפני מוראות השמיים. אלא שקצת אחרי תום המדרחוב החל הגשם להתחזק, ובקטע משם עד הבית לא היה כמעט שום מקום לתפוס מחסה. נותר רק לרכוב במהירות-אך-בזהירות ולקוות שהכובע והכפפות יחזיקו מעמד. מה אני אגיד לכם, רכיבה על אופניים בגשם שוטף ובטמפרטורה של ארבע מעלות היא חוויה די מקפיאה, במיוחד עם מכנסיים שחורים דקים שמיועדים להיראות טוב בקונצרטים ולאו דווקא להגן על הברכיים מאיתני הטבע.
כשהגענו הביתה הציעה אסנת להתקשר למועצת המים, אולי יצליחו להעלות את מפלס הכנרת אם יסחטו לנו את הבגדים (והשיער). אבל לחורף זה לא הספיק, ולמחרת בבוקר הוא שלף משרוולו עוד תעלול.





כך נראתה החצר האחורית שלנו כשקמנו הבוקר. השלג המשיך לרדת עד הצהריים, קל אמנם אבל מרחף ברוח בהתלהבות ומצטבר בכל מקום, למשל על העצים, באופן שיוצר תמונות סוריאליסטיות כמו זו:





את שיא ההתעללות רשם החורף כלפי הדאפודילים המסכנים, שנאלצו לסחוב על גביעי הכותרת שלהם כמויות שלג ניכרות. לרוע המזל, בטיול לעיר שבו שמתי לב למצוקתם לא היתה עמי המצלמה, ולאחר מכן הספיק השלג להינמס ולהיעלם wie Schnee von gestern ('כמו שלג מאתמול', ביטוי גרמני). עם זאת, אתם יכולים להאמין לי, ואני חושב שהעדויות מדברות בעד עצמן. אין מה לעשות, חייבים לנקוט פעולה ישירה, למחות ולהפגין!

אי לכך ובהתאם לזאת אני מקים את תנועת 'באנו חורף לגרש' (Wintervertreibungsverband), שמטרותיה העיקריות הן:

1. להעלות את הטמפרטורות ל-15 מעלות לפחות;
2. למנוע שלגים וגשמי קרה בכל מחיר;
3. להעניק סיוע חירום לדאפודילים ולפרחים באשר הם, אשר סובלים תחת שלטון הדיכוי החורפי;
4. לעצור את מסעו של הלפיד האולימפי ולהשתמש בו כדי לחמם את האווירה.

התנועה כבר פעילה ב-13 מ-16 המדינות הפדרליות בגרמניה, וצפויה לשתף פעולה בבחירות הקרובות עם ה-CDU, CSU, SPD ו-PDF. התחושה היא של שינוי מתקרב, של ניצחון שכבר נראה באופק. קודם ניקח את החורף, אחר כך את ברלין.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/4/2008 20:18, ושייך לקטגוריות עונות השנה, הומור, הגרמנים האלו..., תמונות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של exvnksuo ב-17/2/2013 10:07

---