Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << מאי 2013 >> 
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5 6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30 31  

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

5/2013

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

תרנגול בינלאומי
נתח ענק של חזה הודו שקנינו בסופר הביא אותי ואת אסנת לתהות על שאלה ותיקה - למה, משום מה, העוף הטעים הזה נקרא בעברית על שם הודו ובאנגלית על שמה של טורקיה בכלל. שהרי, הקשתה אסנת, כשחודשה השפה העברית כבר מזמן ידעו שקולומבוס טעה, שאמריקה אינה הודו, ושהתרנגול צריך להיקרא על שם חופי ניו אינגלנד. תהיתי אם השם העברי בא מגרמנית, אבל השם הגרמני Truthahn ממש לא עזר. אז מאיזו שפה קיבלו דוברי העברית את ההודו? ולמה טורקיה?

כרבע שעה אחר כך, אחרי טיול במספר מילונים אטימולוגיים ואחרים, הסתבר שהתשובה מורכבת מכמה נתונים מעניינים.
ראשית, הזיהוי של הודו כמוצאו של התרנגול נובע אכן מהטעות ההיסטורית, ונפוץ במספר רב של שפות, בהן צרפתית (dinde), קטאלנית, הולנדית (כשיבוש של שם העיר 'קלקוטה') ותורכית.
עם זאת, לעברית לא הגיע השם מהתורכית, אלא מאידיש ('אינדיק') שקיבלה אותה, כנראה, מפולנית.
הזיהוי של טורקיה כמקור לעוף נוגע מטעות נוספת, של המתיישבים האנגלים, שחשבו משום מה שהעוף שגילו זהה לעוף הגיניאה, שהובא באותה תקופה ממדגסקר לאירופה דרך טורקיה.
רביעית, בכל מיני שפות אחרות קיבל העוף שמות שונים ומשונים המעידים על מוצא 'מארץ רחוקה'. ביוונית הוא נקרא צרפתי, בערבית - רומאי, בפורטוגלית - פרואני (הכי קרוב לאמת!) וכן הלאה.
חמישית, השם הגרמני דווקא לא קשור לאף מדינה, ונובע מקול הטרוט-טרוט שהוא משמיע. ודווקא במקרה הזה היידיש לא אימצה את הפתרון הגרמני אלא את הפולנית (שזה מזל, כי אחרת היינו קוראים להודו 'טרוטה'...)

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/8/2008 01:03, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, הומור
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אורית ב-30/8/2008 10:49


שאלון קיץ
יעל ישראל ממטע הבננות העבירה לי את השאלון הזה, ואני החלטתי מסיבות שונות ומשונות להעביר אותו שכונה ולענות עליו כאן. במסגרת האווירה הקיצית, יצאו לי הרבה תשובות מתחכמות, אבל מה לעשות.

מוזיקה אהובה:
כבר עניתי על זה באלף דרכים בבלוג, אבל לסיכום - כזו שיוצאת מהלב ונכנסת ללב, לוקחת סיכונים, הולכת החוצה ולא פנימה, מבטאת נואשות, מכווצ'צ'ת לבבות ומפעילה נקודות רגישות. באופן ספציפי, יש לי חולשה לפולק-רוק אמריקאי, לרוק מתקדם, למוזיקה קלאסית מהתקופה הרומנטית המאוחרת, לשירי מחאה, לבלדות רוק, לנשים-יוצרות-ושרות, לשירים עבריים ישנים ולאמנים כמו הדורז, רדיוהד, טורי איימוס, ניין אינץ' ניילס, סרגיי רחמנינוף, ענבל פרלמוטר, מזי כהן, פרנץ שרקר, חווה אלברשטיין, סטיבי ניקס, הת'ר נובה, טירס פור פירס ועוד ועוד ועוד.

ספרות אהובה:
ריאליזם סוריאליסטי או סוריאליזם ריאליסטי - כל המרחב שבין בורחס, אלפרד בסטר, גרסיה מרקס, נבוקוב, פאולו קאלווינו וקורט וונגוט. וגם את גרוסמן.

מקום אהוב:
הצימר שבו בילינו שני לילות מעל מימיו הכחולים והצלולים של היירינגר-פיורד, נורבגיה, בין צוקים עצומים ועם מפל קטן ליד הדלת.
וגם החוף של קרואטיה, האי נה קמפה בפראג, בית קפה קטנטן ליד כיכר הבסטיליה בפאריז, החופים של אכזיב ושל בת ים, מעין ברוך, מדרשת שדה בוקר, ערבת הפיקניקים בכניסה לצרפת ו - תאמינו או לא - דיזנגוף סנטר.

אוכל אהוב:
פטריות, ארטישוק וכל מה שמשלב ביניהם (למשל פסטה בשמנת עם פטריות וארטישוק, מתכון מעלף)

משקה אהוב:
קולה וניל (סטייה אישית והתמכרותית להפליא). וגם בחרובקה צ'כית, אפפלשורלה (מיץ תפוחים עם סודה, אהוב מאוד בגרמניה), אייס קפה (לא ברד!)

שחקן אהוב:
אדוארד נורטון (החליף את ניקולס קייג' שנחלש קצת עם השנים). עוד ברשימה: בן קינגזלי, ג'ק ג'ילנהאל, מייקל סי. הול, ג'ון קיוזאק.

שחקנית אהובה:
כריסיטנה ריצ'י, מאז 'סופת קרח' המדהים ובעצם בכל סרט מאז. בין הסגניות: קת'רין קינר, אלייזה דושקו, ניקול קידמן, ג'וליאן מור.

האישה הכי יפה בעולם:
שאלה קשה ומעצבנת. התשובה הרומנטית היא אשתי, אסנת, וזו דווקא תשובה שלא ממש רחוקה מהאמת (בגלל שאצלי רגש והערכה מתערבבים מאוד בשיפוט היופי). אם מנסים בכוח לנטרל את הרגש הזה, אני שוב בבעיה, כי דוגמניות וכיוצא בהן לא ממש עושות לי את זה; ולכן הבחירה תמיד תיפול על שחקנית שנגעה בי בתפקיד מסוים, למשל לורן אמברוז (קלייר ב'עמוק באדמה), או לוסי דובינצ'יק . אבל אם תשאלו בעוד יומיים אולי זה לגמרי ישתנה.

הגבר הכי יפה בעולם:
נכון לעכשיו - ויגו מורטנסן, בזכות שני הסרטים של קרוננברג.

בגד שלעולם לא אלבש:
מעיל פרווה מפרווה אמיתית. נוגד בערך את כל העקרונות שלי (-:

תסרוקת שלעולם לא תראו אותי בה:
אה.... בה... לא מאמין שיש כזו. עברתי כבר מספיק פעמים מקצר לארוך, כולל כל מיני שלבים באמצע (ולפני כן גם קצוץ על גבול הקרחת). תעשו מה שאתם רוצים בשיער שלי.

רהיט שלעולם לא אכניס אלי הביתה:
כל דבר שרק נראה טוב ולא נוח לשכב עליו/להשתרע עליו/לקרוא בו ספר טוב.

טיפוס שלעולם לא אכניס אלי הביתה:
סנובים קיצוניים, גזענים, אנשים שכל הזמן מנסים למכור משהו.

אוכל שלא אכניס לפה שלי:
סלט חצילים. הצלחתי להתגבר איכשהו על חצילים בצורתם המטוגנת, אבל המרקם שלהם בסלט עושה לי איחסה.

מוזיקה שלא תיכנס אלי הביתה:
אין ממש דבר כזה ברמה הקטגורית, אבל אם לוחצים אותי לקיר אצטרך ללכת על ראפ. אני באמת לא מבין מה יש בזה, וכשעולה שיר ראפ בגלגל"צ אני נהנה רק מהקטעים שסומפלו (נגנבו) משירים אחרים, 'אמיתיים' (אבל יש יוצאי דופן: את 'הדג נחש' אני דווקא אוהב, כי הם מצחיקים אותי).

ספרות שלעולם לא אקרא:
אין ממש ציווי קטגורי בדברים האלה, אבל מה שהכי מרתיע אותי בספר הוא חוסר כנות - התבכיינות או התנחמדות כדי לקבל סימפטיה. אחד הספרים המעטים שהנחתי מהיד בגועל והתחלתי לא לסיים לקה בשילוב מחליא של השניים (וכדי להזהיר את הקוראים: מדובר ב'כל בית צריך מרפסת' של רינה פרנק מיטרני).

סרטים שלעולם לא אצפה בהם:
גם כאן אין מסמרות, אבל קומדיות גועל מטופשות (מסדרת 'מת ל...' וכד') בדרך כלל לא מוצאות את דרכן לאברי הראייה שלי (יוצא דופן: 'אמריקן פאי' הראשון).

תוכנית טלוויזיה שלעולם לא אצפה בה: תוכניות אירוח, בעיקר מהזן הישראלי-נוסחתי. יאיר לפידים וכאלה. (יוצא דופן: 'לילה גוב')

מקום שלא אסע אליו: גם אני, כמו יעל, ממש לא נמשך להודו. עוני לא עושה לי את זה. מאותה סיבה לא נראה לי שאסע לאפריקה השחורה. יש מספיק מקומות מעניינים אחרים.

כמיטב מסורת השאלונים, זורקים אותם לכל הכיוונים (מוזר שהם עדיין לא התמרדו); אז אני מזמין לתחקיר הקיצי את קיטי, עדה, שרה (הקודמת), ענת אבישר ולי. נראה כמה רחוק זה יגיע דרככן (-:


נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/8/2008 22:41, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/8/2008 09:51


חומות של אש
אתמול בלילה, רגע לפני השינה, החלטתי להיענות למחשב הנודניקי שלי ולתת לו לעשות ריבוט כדי להשלים את העדכון של הווינדוז. יש משהו מציק בזה שכל תוכנה ובת-תוכנה שמתעדכנת מיד דורשת ממני לסגור הכל ולהתחיל מחדש, אבל עדיף שזה יקרה בלילה, כשאני ממילא הולך לישון, מאשר בבוקר, כשאני צריך את המחשב, נכון?
לא נכון.
צפיתי במחשב עובר את כל השלבים המורכבים של כיבוי והידלקות מחדש (זה לוקח יותר זמן מלהעיר בן אדם, אבל לפחות לא דורש קפה). ואז, כדרכי בקודש, ניסיתי להדליק את הפיירפוקס ולהתחבר לאינטרנט.
לא הלך.
שועל האש יקירי סירב להגיע לגוגל, סירב להעלות את הבלוג, ואפילו וויינט לא משך את עיניו. כל האתרים נראו בלתי זמינים. הדבר היה מוזר להפליא בהתחשב בעובדה שהמודם הבהב בידידותיות והמחשב השני לא התקשה לנהל דיאלוגים מורכבים עם הרשת. מה שטוב, כי בזכות העובדה הזו (ואי-אלו הפרשי שעות) מצאתי את האח כהן-המחשבים זמין לצ'אט ושטחתי בפני את התקף החרדה המתבשל (זה הלך משהו כמו "אין לי אינטרנט! הכל בגלל ששדרגתי! איך אני מבטל את זה? איך יוצאים מכאן לעזאזל? איפה מייקל סקופילד כשצריך אותו?")
הוא לא התרגש.
השאלה השלישית שלו היתה אם אני מריץ Firewall. הודיתי שכן. הוא ביקש שאכבה אותו, וזה, מסתבר, הציל את המצב: בלי חומת האש חזרתי לגלוש כמו קליפורנאי שזוף. נראה שהחומה והשועל והחלונות לא מסתדרים כל-כך טוב יחד אחרי השדרוג האחרון (צריכים להיות גם איזשהם ענבים במשל הזה, אבל נדמה שאכלתי אותם). כדי לא להיות חשוף למוראות האינטרנט הפעלתי מחדש את חומת האש הפנימית של ווינדוז, אותה כיביתי כשהפעלתי את החומה הסופר-משודרגת שלי ('אזעקה אזורית' מתוצרת 'נקודת בדיקה'). רק אז הרגשתי מוגן וחופשי, ויכולתי ללכת לישון (כלומר, כשהאדרנלין שכך, בערך רבע שעה אחר כך).

מעבר למסרים הקבועים - אני תלוי יותר מדי באינטרנט, כל תיקון עלול להיות קלקול, צריך לשמור את המספר של האח במקום זמין - כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב על המטאפורה הזו, של חומת אש גבוהה כל-כך שבמקרים מסוימים היא מונעת לחלוטין את התקשורת. האם יש דברים שאני פשוט לא מאפשר לעצמי לקבל, מתוך רצון להגן על משהו שכבר השגתי? או דברים שאני לא מאפשר לעצמי לתת, מפחד שישמשו נגדי (כמו כשעוצרים מישהו, "כל מה שתגיד עלול לשמש כראייה נגדך")?

או אולי זו סתם הארכיטקטוקה הדפוקה של חלונות. לא יכלו לעשות את זה קצת יותר בארוקי?

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/7/2008 01:08, ושייך לקטגוריות הומור, המחשב ואני, סטיות אישיות
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של יעל ב-13/7/2008 20:31


הרפתקה באגמים
כהרגלנו בקודש, גם ביום א' האחרון יצאנו לטיול אופניים. אלא שהפעם, בניגוד לטיולי הפיקצ'ר-פרפקט מהשבועים שלפני כן, נכונה לנו הרפתקה מהסוג שמאוד כיף לספר עליה אחרי, אבל לא בהכרח לחוות אותה תוך כדי.

לצורך העניין הצטרפו אלינו לא רק האופה ואשתו, אלא גם חלילנית ישראלית שבאה לעשות כמה אודיציות בגרמניה ובדרך התארחה אצלנו. מאחר שלא רצינו לוותר על טיול יום א', הפתרון היחיד היה לכלול אותה בחבורה. את הצורך בזוג אופניים נוסף פתרה נינה, ידידתנו מרוסיה, שהסתבר כי אינה משתמשת כמעט באופניים האדומים החדשים הממתינים אצלה במרתף. החלילנית אמנם הצהירה שהיא לא בכושר כמונו, אבל ברוח ספורטיבית הסכימה לצאת למסלול מעגלי של 29 ק"מ ושבעה אגמים, שהיה בתוכניות כבר זמן רב.
עוד לפני שיצאנו כבר הושלכו על הטיול כל מיני אילוצים. כך התברר למשל שהאופה חייב לחזור הביתה עד 15:00 (יש לו חזרה ב-16:00), ולכן נאלצנו להתחיל את הטיול בשעות שמוקדשות בדרך כלל להתהפכות במיטה. כמו כן התברר שהאופניים האדומים אמנם חדשים ומבריקים, אבל קצת הרבה יותר מדי גבוהים בשביל החלילנית; כדי לסדר את המושב היה צורך במפתח אלן, שהאופה הבטיח להביא אתו בבוקר. עד אז הכריזה החלילנית שהיא לא מתכננת לעצור על האופניים אלא במקרים חיוניים (שכן היא לא מגיעה לרצפה, וכל עצירה מחייבת אותה לקפוץ מהאופניים או ליפול מהם. מפחיד).
כדי לאפשר יציאה בשעה מוקדמת, הכנו את רוב האוכל יום קודם וכיוונו שעון לשבע וחצי בבוקר, שעה שלא באמת קיימת ביום א', אבל לצורך העניין המצאנו אותה. אני אפילו גחתי החוצה בסביבות השעה הזו כדי לקנות בגטרי (וגיליתי שבמאפייה השכונתית החלו למכור גם בקבוקי חלב, אפרופו הפוסט על יום המנוחה). לרוע המזל, השעה המוקדמת והצורך בהתארגנות מהירה גרמו לחיכוכים צפויים, ועד שהגענו לתחנת הרכבת היו כבר שני הזוגות בסטטוס של שלום קר. את האווירה העכירה עוד יותר העובדה שהאופה כנראה לא מכיר מספיק עברית, והצליח לא להבין את ההתייחסות ל'מפתח אלן' ולהביא את המפתח הלא נכון, מה שהבטיח קשיי עצירה ניכרים והעיב עוד יותר על האווירה.
כשהרכבת הגיעה לסאנקט אינגברט, נקודת המוצא והסיום של המסלול, בזבזנו עוד כמה דקות במציאת המסלול ובניווט עירוני; אחרי שהתרגלנו לשילוט מצוין במסלולים קודמים, הסתבר שבמסלול האגמים השילוט הרבה פחות טוב (גם אם משעשע: סמל המסלול היה צפרדע, מה שהוביל לשירה אדירה של 'טנגו צפרדעים' בהמשך המסלול). לכן נשמנו לרווחה כשהמסלול נטש את רחובות העיר ויצא לשטח פתוח; אלא ששם גילינו שמסלול האגמים ללא ספק לא מיועד למתחילים.
האתגר הראשון היה הדרך עצמה. ברוב חלקיה התחלף האספלט הידידותי-לגלגלים בשבילי בוץ, עפר ואבנים, שהיקשו מאוד על התנועה, במיוחד עבור אסנת והאופה, המתניידים באופני-עיר שהטיירים שלהם רזים עד בלתי נראים.לדרך הקשוחה שהאטה את התקדמותנו נוספו גם עליות (אתגר לשרירי הרגליים) וירידות (אתגר לשרירי הברקס ולמיתרי הקול), אבל הנוף והאתגרים שחררו לפחות את המתחים הזוגיים, וכולם הצליחו להתעודד (במיוחד הודות למזג האוויר הנפלא - 22 מעלות ומעונן חלקית - ולעובדה שהגענו לאגם הראשון ועשינו הפסקת אוכל עם פירושקי נפלאים של האופה).
אבל הדרך לא הפסיקה להפתיע. בקילומטרים הבאים פגשנו שיחי פטל עמוסי פירות וחבורות של רוכבים מקצועניים שחלפו על פנינו במהירות עצומה (חשבנו לבקש מהם מפתח לכיסא של החלילנית, אבל הם גם מיהרו וגם לא ידענו איך קוראים לזה בגרמנית); מצד שני, חווינו נפילות כואבות (אשת האופה) וכמעט-התנגשויות (אסנת, כשניסתה להחזיק ביד את פירות הפטל תוך כדי נהיגה). באחת העליות הקשות ביותר פגשנו בגרמני מבוגר שירד (כמונו) מהאופניים ודחף אותם במעלה ההר; אחרי היסוסים הצלחנו להסביר לו מה אנחנו צריכים, וגילינו שבגרמנית קוראים לזה Inbus. זה בהחלט היה חיוני בהתחשב בירידה המטורפת שציפתה לנו אחרי העלייה, בשבילים לא-סלולים וצרים בלב יער עבות.
עייפים אך משולהבים הגענו לסביבות אמצע הדרך, שם התפצל המסלול ואפשר לנו לבחור דרך קיצור שקוצצת חמישה ק"מ מה-29 (אבל גם מורידה שני אגמים). בהתחשב בלחץ הזמן ובכל הגורמים המאטים, החלטנו (בחוכמה) להשאיר את שני האגמונים הנ"ל לפעם אחרת. אבל לא יכולנו שלא לעצור כשראינו בצד הדרך ים של שיבולים, ממש כמו בשירים:





גם התמונה השלווה הזו לא עברה חלק (מסלול אתגרי או לא?), כי מיד אחרי הקליק הופיע במורד השביל הסלול חוואי על טנדר, וצעק בזארלנדית שאסור לעלות על השדה (הוא כנראה כעס כי באותו אזור היה שטח שלם של שיבולים ששוטח, כנראה, בידי בוני אוהלים חסרי-אחריות). התנצלנו ודיוושנו במהירות מהמקום.
בשלב הזה כבר הרגישה הבטן תשוקה עזה לארוחת צהריים, וגם השרירים כבר שיוועו למנוחה; לרוע המזל בדיוק מצאנו את עצמנו בתוך פרבר כפרי של סאנקט אינגברט, ולא הרגשנו נעים לפרוש שמיכה מול אפם של התושבים. כשהצלחנו לצאת מטווח הפרבר, התפשרנו על גן משחקים מגודר לילדים, שמוקם משום מה במרכז השטח הפתוח שבין הכפר-פרבר לכפר-פרבר הבא. שם פרשנו את שמיכתנו ושלפנו בקבוק יין, חבילת פירושקי אקסטרה לארג', סלט ואלדורף (שהכנתי בעצמי) ואת הבגט מהבוקר, עם מגוון גבינות. פיקניק כהלכתו.
ואיפה ההרפתקה, תשאלו? לא איחרה לבוא. בעוד אנחנו מנשנשים על קצות הבגט ומתכוננים לשלאף-שטונדה שאחרי הפיקניק, שמנו פתאום לב שאחד העננים-חלקית נראה שחור מהאחרים. בהתחלה עוד חשבנו שטפטוף יהיה חוויה נעימה, אבל תוך דקות ספורות החל גשם של ממש, וגם הטמפרטורה ירדה משמעותית. כל האירוע תפס אותנו לא מוכנים: התחזית דיברה על גשם אחר הצהריים ובערב, לא באמצע הטיול, וכולנו התלבשנו לקיץ, כולל מכנסיים קצרים וגופיות. למזלנו הרב, גני משחקים מכילים לא מעט מקומות מסתור מן הגשם, וכך ארזנו במהירות את תיקינו ותפסנו מחסה:





למזלנו, גשם בזארלאנד זה בהרבה מקרים משהו שנמשך בערך רבע שעה, ודי מהר יכולנו לשוב ולדווש. בשלב הזה כבר היה ברור שהטיול הזה אינו סתם טיול שלוותי בפארק, אלא הרפתקה; אבל ההפתעה האחרונה נחתה עלינו אחרי הירידות הגדולות, כשכבר מצאנו את עצמנו בתוך סאנקט אינגברט, שני ק"מ וחצי מהיעד. שם, כשעצרנו אחרי אחת מירידות ה'יוהוהוהוהו!!!!', גילה האופה שאופני העיר שלו לא עמדו בפרץ, ויש לו פנצ'ר. מכיוון שביישוב הפצפון אין (מסתבר) אוטובוסים ביום ראשון, נאלץ הבחור לרוץ לצד האופניים, בעקבות חבורתנו המדוושת, את האלפיים-פלוס מטר עד לתחנת הרכבת. מזל שהוא בכושר. בתחנה גילינו שהגענו בדיוק בזמן לרכבת של שתיים ורבע, ואפילו קרב קטן עם מכונת הכרטיסים הסתיים בנצחוננו, מה שהפך את כל האירוע מסיוט להרפתקה (למרות השרירים הדואבים).
מה שכן, יש יתרון לטיול שמסתיים בצהריים: אחרי המקלחת-שאחרי והתנומה-שאחרי-המקלחת יש אפילו עוד זמן להכין פיצה, לראות סרט ובאופן כללי לבלות יום א' נעים. אולי כדאי לאמץ את השיטה בפעמים הבאות (מצד שני, לקום שוב בשבע ביום המנוחה? מה, אנחנו מטורפים?).

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/7/2008 21:22, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, תמונות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/7/2008 21:18



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  14  
45,971
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד