משחקי מלים
אתמול אצל ידידנו הפסנתרן סבסטיאן: כטוב לבי ביין אדום וארוחה מצוינת שהנ"ל הכין, התחלתי לפתח כל מיני צירופי מלים לא הגיוניים שמתבססים על מלים דומות זו לזו בצלילן בגרמנית. כך פטפטנו על Knoblauch Knopfe (כפתורי שום), על Schlauch im Bauch, auch mit Lauch (צינור בבטן, גם עם כרשה) ועל Taube-Traube Zauberer (קוסם של יונים וענבים). לקינוח שלף סבסטיאן כמה תעתועי לשון אמיתיים בגרמנית (אל תצפו ממני לחזור עליהם; אחד עסק בדגים הטריים של הדייג פריץ, ואחר בבר הריבס של ברברה). בתגובה שלפנו כמה 'שרה שרה שיר שמח' ו'גנן גידל דגן בגן', שסבסטיאן שבר את שיניו עליהם בעברית וסאן-צ'יר, חברתו המונגולית של סבסטיאן, ענתה במשפט מלא 'נג' וכיוצא בזה במונגולית. לקינוח הבאתי את שני הפייבוריטים התמידיים מהשפה האנגלית, הלוא הם צמד המכשפות הצופות בשני שעונים ואותו חוטב עצים מסכן שתוהה כמה עצים עוד עליו לחטוב. היה משעשע.
יש משהו מאוד נחמד בזה שבראש שלי התחילו להתחבר מספיק מלים בגרמנית כדי ליצור קומבינציות יצירתיות מהסוג הזה, או לפחות יצירתיות מספיק כדי לשעשע את סבסטיאן, שזו אחרי הכל שפת האם שלו. זה מקרב אותי עוד צעד לאותה 'תחושה של בית בשפה' שכל כך חסרה לי בגרמנית.
אגב, בגרמנית יש ביטוי שמקביל ל'שלג דאשתקד' בעברית, רק שכאן זה Schnee von gestern, כלומר 'שלג מאתמול'. ובאמת, שלג מאתמול זה לא רק רטוב, בוצי וחלקלק, אלא גם חדשות ישנות - שאריות לבנות לא מרגשות שנראות כמו תוספות-פוטושופ לנוף העירוני הרגיל. כמעט שום דבר מהקסם של העיר הלבנה לא נשמר, פרט אולי למדרונות היער-שמאחורי-הבית, שם אפשר עדיין להתעלם מהעצים המבצבצים ולדמיין את יערות השלג מהאגדות.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/11/2008 09:15, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות, עונות השנה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/11/2008 09:56

---

אור לגויים 2
אני לא בטוח שנשארו בבלוג הזה קוראים שהיו בסביבה כשסיפרתי על מנורת המגע של אנדריאה אי-שם לפני שנתיים, אבל נדמה לי שכן הזכרתי כמה פעמים את גידו, הענק הלוחש וההנדימן לעת-מצוא שלנו, ואת העובדה שדירות להשכרה בגרמניה מגיעות בדרך כלל בלי כלום - בלי ארונות, בלי ריהוט, בלי מטבח, בלי כיור אפילו. מה שלא ציינתי היא שלפעמים אין אפילו מנורות; אצלנו למשל היו מנורות רק בסלון (שנדליר מזעזע ומכוער) ובמטבח (מנורה עתיקה-משהו ומשונה, אבל נאה למדי). זו האחרונה היא גיבורת סיפורנו הנוכחי.
בהתחלה היא היתה גיבורה שקטה מאוד. אמנם די מהר הבנו שהרבה אור לא נקבל ממנה והתקנו מנורות ניאון מתחת לארונות המטבח, אבל בניגוד לאחרות, פשוט הנחנו לה לנפשה, עד שיום אחד שבקה חיים. הפתרון הפשוט, 'להחליף נורה' התברר כמהלך מורכב להפליא, שכלל אינספור שלבים: לרדת למרתף להביא את הסולם, לעקם בזהירות את אדני המתכת שמחזיקים את הזכוכית, להוריד בסופר-זהירות את הזכוכית....
אני עוצר את הסיפור ברגע זה, כי זה הרגע שבו גילינו שני דברים: ראשית, שהזכוכית הישנה לא רק עמומה אלא גם מלוכלכת עד מאוד, ושנית - שמאחוריה נחבאות שתי נורות ולא אחת, ושאחת מהן היתה שרופה מאז שנכנסנו לדירה. החלפת שתי הנורות, ניקוי הזכוכית והחזרה סופר-זהירה של כל הקונסטרוקציה למקום הצליחה (במחיר של כמה רגעי בהלה מצד שנינו) להגדיל משמעותית את כמות האור במטבח, הישג חשוב בימי החורף הקרים והחשוכים.
אם הסיפור היה נגמר כאן, דיינו. אלא שתוך מספר חד-ספרתי של חודשים גוועה אחת הנורות, וזמן מה אחר כך החזירה גם השנייה את נשמתה לאלוהי החשמל. מאחר שהחלפת הנורה היא כזו פרויקט (שנעשה קשה יותר מאז שבעלי הבית החדשים העבירו את הסולם לחדר שצריך לעשות תעלולי אקרובטיקה מתוחכמים כדי להשיג את המפתח אליו) דחינו את כל העניין בכמה שבועות, אבל כשביצענו אותו שוב נכונה לנו הפתעה: גם נורות חדשות לא עבדו. משהו נדפק במנורה עצמה.
כאן נכנס לתמונה ידידנו גידו. במקרה היינו זקוקים לעזרתו גם בפרויקט אחר, ובאותה הזדמנות ביקשנו שיסתכל במנורה. לאחר שפירק את הקונסטרוקציה הסביר לנו שלושה דברים:
ראשית, כדי להחליף נורה לא היינו אמורים להוריד את הזכוכית בלבד - זה מעקם את אדני המתכת ומחליש את המערכת - אלא לפרק את כל המנורה מברגיה ואז להחזיר אותה - עם הזכוכית.
שנית, אם נשתמש בנורות חסכוניות יותר, גם נשלם פחות על חשמל, גם נפגע פחות באיכות הסביבה וגם יישרפו לנו פחות נורות. הם אולי עולות יותר אבל חוסכות הרבה. אה, ואין הבדל בעוצמת ההארה.
שלישית, הוא תיקן את המגע הרופף בבית הנורה.
מאחר שלא היו לנו נורות חסכוניות מהסוג המומלץ, המאושר והסביבתי, נאלצנו לשים נורה רגילה, ומאחר שממילא היינו אמורים להחליפה בחסכונית, החלטנו לא להבריג חזרה את כל המנורה ולהישאר (זמנית) עם נורה חשופה. כצפוי, ה'זמנית' הזה התארך לכמה חודשים, אבל בסוף נשלחתי שוב להביא את הסולם מהמרתף. ואז התברר שאין שום דרך שאני אצליח להרכיב מחדש קונסטרוקציה כבדה של מתכת וזכוכית עם ברגים קטנים ומעצבנים בגובה שלושה מטר מהרצפה. עוד שבועיים עברו עד שגידו סידר את העניין.
ואז - כשהיינו אמורים להגיע אל המנוחה והנחלה והחיסכון - גילינו שלנורה החדשה יש תכונה מעניינת: כשמדליקים אותה היא מפיצה אור מינימלי ביותר - משהו כמו גחלילית בהנגאובר - שמספיר בקושי להגדרה 'לא חושך'. אבל ככל שהיא דולקת האור מתחזק, ואחרי שעה או יותר היא כבר מאירה בצורה נורמלית. וכמובן, אחרי שמכבים, אפילו לדקה, התהליך חוזר על עצמו. אז עוצמת ההארה בסוף אכן דומה לנורה רגילה, ומאז שהוחלפה היא באמת עדיין לא נשרפה, אבל יש משהו מרגיז בשיעור הסבלנות הזה - כשאני מדליק אור, אני רוצה אור עכשיו, לא בעוד שעה. לא מגיע?




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/10/2008 09:24, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., הומור, שחרור קיטור
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-9/10/2008 20:11

---

עוד פטריות, הערות ובכלל
כבר כמה זמן לא העליתי פוסט לבלוג, וזאת משתי סיבות, אחת טפשית ואחת יותר רצינית, ושתיהן שלובות יחד. הסיבה הטפשית היא שהבטחתי בפוסט הקודם שאעלה פוסט רק אחרי שנטעם מהפטריות המוחמצות מהשבוע שעבר, ולכן לא היה לנו זמן עד הבוקר; הסיבה הרצינית יותר היא אותה סיבה (דהיינו, שלא היה לי זמן לנשום ממש, שלא לדבר על להבליג).
לעניין האחרון (דהיינו, המחסור בזמן לפעולה הפשוטה של פניה-החוצה-אוויר) יש כמה סיבות, מהן מתסכלות (נכנסתי לפרק המלונות והמסעדות במדריך שאני מתרגם , וגיליתי שפרק זה הופקד כנראה בידי מישהו שלא מבין גרמנית וגם אנגלית אני בספק שהוא יודע), מהן מציקות (הצצה מתחת לכיור גילתה טפטוף, מה שהצריך פינוי כל אלפי הצנצנות משם והזעקתו של גידו) ומהן משמחות (בן דוד של אסנת שמטייל באירופה ובא אלינו לביקור התאוששות מאיטליה שהתאכזרה אליו, וכמובן ניצלנו כל הזדמנות להראות לו את מכמני העיר, הכפר, הנהרות והיערות בסביבה, ואת יתרונותיו הבריאים של אורח החיים הגרמני). אבל האמת שבאמת לא הרגשתי בנוח לכתוב על טיולים חדשים וחוויות חדשות מבלי להשלים את סאגת הפטריות ולהבהיר סופית שהן לא-רעילות וכן-טעימות. אז כן. הבוקר, אחרי ימים של דחיית-הטעימה לטובת פינוקים גדולים ורבים יותר, נשנשנו אני ואסנת בשמחה על הפטריות. ושנינו עדיין כאן. ואפילו נהנינו: לפטריות המוחמצות אין אמנם המון טעם משלהן (אלא בעיקר טעם-של-חומץ) אבל המרקם נהדר ובסלט או על גבינה לבנה הן יהיו פרפקט.
אז עכשיו, אחרי שנפטרנו מהחובות, אפשר להתפנק. ואם להתפנק, אז בדרכים האהובות עלינו - למשל טיול-שבת בעמק הבליס (למי שעוקב: העמק-עם-הדובדבנים, שהפעם היה דווקא מלא תפוחים אדומים ונהדרים), עם שלושה בגטים שמולאו בכל טוב (חביתה, נקניק, גבינה צרפתית, סטייקים של חזיר וחרדל), קצת בירה ומזג-אוויר אידיאלי לכדורגל. פספוס אחד של כל עניין ההתפנקות אירע דווקא באזור השולחן הנודע, על גבול גרמניה-צרפת, שם החלטנו לנסות לשטוף את התפוחים שקטפנו בזרם נהר הבליס. למרבה הצער, הירידה לנהר היתה קצת תלולה, וענף אחד שסמכתי עליו ובחרתי להישען עליו בירידה נשבר בבת אחת, ותוך שנייה התרסקתי אל תוך מי הנהר, שהגיעו באותה נקודה עד המותניים. למזלי, היה זה אזור ללא אבנים חדות, ללא זרם וללא כל סכנות, כך שתגובתי הראשונית היתה לחייך ולתהות איך זה קרה. מיד אחר-כך התחלתי לחלץ את עצמי מהמים, מה שהסתבר כלא-קל וגרר עוד ענפים שבורים, ורק כשהגעתי למעלה קלטתי שמכנסיים ונעליים רטובים זה ממש לא יעיל להמשך הטיול. כתוצאה, נאלצנו לחכות יותר משעה עד שהמכנסיים יתייבשו מספיק להמשך הטיול, ועוד חוויה נוספה לרשימת ה'לא-נורא-נחמד-כשזה-קורה-אבל-בהחלט-חוויה-בסיפורים-אחר-כך'.
ביום א' תכננו לעשות עוד טיול אופניים, אבל בהיותנו עייפים אך רצוצים מיום קודם העדפנו לבלות את היום בביקור בגן הצרפתי-גרמני, אולי האטרקציה הבולטת ביותר בעיר (לפחות מבחינתנו) ולסיים בעוד טיול ביער הפטריות. בקבוק יין ושתי נקניקיות מאוחר יותר, גילינו שאחרי שבוע של שמש יש ביער פחות פטריות - אבל זה לא אומר שאין בכלל. בין השאר גילינו פטריות עם ראש אדום, מהסוג שכיפה אדומה היתה אוספת, ופטריות שנראו כמו קליפת תפוז השוכבת על האדמה. הספר לא היה בידינו, אז הפעם לקחנו רק דוגמית מכל סוג, ואסנת מנסה לזהות אותן ממש ברגע זה. עם זאת, לא נראה שמהיבול הזה תצמח ההחמצה הבאה.
לפני כל זה עוד הספיק בן-הדוד המבקר, שמאוד אוהב כדורגל, ללכת למשחק של הקבוצה המקומית, אף.צה. זארברוקן, שאמנם משחקת בליגה החמישית אבל מסתבר שלא חסרה בה אווירת כדורגל, צעיפים, שירים לשחקנים ובירה ונקניקיות - לפי דיווחיו, חוויה אירופית של ממש. הוא גם הכיר לנו יוטיוב חביב, שהפך ללהיט הבית בימים האחרונים. ייתכן שאתם כבר מכירים (אומרים שזה רץ באינטרנט) אבל אם לא, קבלו מתחרה ב'כוכב נולד' הבולגרי בלהיט הענק 'קן לי' של מריה קארי:



טוליבי דיבי דאוצ'ו גם לכם!

תוספת: תמונות!!!
פטור בלי תמונות אי אפשר, נכון?
מלמעלה למטה: פטרייה שנראית כמו קליפת תפוז, פטרייה שנראית סוטה להפליא, ואוסף פטריות שנראה כמו ארוחת הערב של השטן.







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/9/2008 09:59, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/9/2008 23:13

---

למען השם
במהלך המלחמה האחרונה (זו שסתרה, אגב, את תאוריית הקשתות הצהובות בנוגע למניעת מלחמות) היתה לי בעיה טפשית אחת: בכל פעם שקראתי בחדשות 'גיאורגיה' או 'גיאורגים', המוח שלי התעקש להגיד 'גרוזיה' ו'גרוזינים'. עד כמה שאני מבין שמדובר בטעות תעתיק, שהשם מבוסס על גיאורגיוס הקדוש, ושזכותם של תושבי המדינה להיקרא בשם הנכון, עדיין קשה לי להתגבר על השינוי הזה.
גיאורגיה, כמובן, לא לבד: כמי שבילה חלק ניכר מילדותו בחיטוט באטלסים ובספרי מסעות, קשה לי מאוד עם היעלמותם של שמות מוכרים מהמפה. לאן הלכו בורמה, רודזיה, בומביי ופקין? איפה דהומיי שהיתה ליד גאנה במונופול? ומי יכול לזכור שוולטה עילית היא היום בורקינה פאסו?
כשהרהרתי בתהליך הזה שעובר על עמים ומקומות, שבעצם חוזרים לשמם המקורי על חשבון שמות 'קולוניאליים' מהעבר, הגעתי למסקנה שאני מכיר את התהליך הזה מזווית הרבה יותר אישית. מעצמי. כי מכיתה י"א ובערך עד גיל 27 היה לי שם נוסף, או ליתר דיוק שם אחר - כינוי שנדבק כל-כך חזק עד שכולם פרט לבני המשפחה קראו לי בו. היום זה נראה לי ממש-ממש מוזר, אבל באותה תקופה זו היתה תווית הזיהוי החד-משמעית שלי, ואנשים שהכירו אותי אז ואיבדו קשר מתקשים מאוד לחשוב עליו בתור 'רונן'. הם סובלים בדיוק מאותה בעיה שיש לי עם הגיאורגים: מבחינתם, השם שהם מכירים טבעי הרבה יותר מהשם האמיתי, ה'נכון'.
אני חושב שהפסקה האחרונה, שבה ליהטטתי ארוכות בכדי לספר על הכינוי מבלי לנקוב בו מעידה יותר מכל עד כמה מביך מבחינתי היום להתייחס לכינוי הזה - בערך כמו לדבר על 'אולימפיאדת פקין' - אבל אני בכל זאת חייב משהו לצלמי הפפראצי. אבל במקום סתם לחטוף טפח למצלמה מוסתרת היטב, אספר את סיפורו של הכינוי מתחילתו. כולם יושבים?
ובכן, סיפורנו מתחיל במכון וייצמן ברחובות, שם נערכת מדי שנה סדנא לנוער שוחר מדע, המקבצים כ-30 חנונים בלב ובנפש, בחופש בין י"א לי"ב, לשבועיים של ניסויים מדעיים והתנסויות חברתיות ענפות. שם, באחד הבונגלוז שבהם ישנו, שניים בחדר, ניהלתי לילה אחד בשעה מאוחרת שיחה ערה עם שותפי לחדר על פרדוקסים פיזיקליים, פילים וחדקים. השיחה הערה-מדי העירה כנראה את אחד הישנים בבונגלו הסמוך, שגער בי בקול עמוק וצורמני, "תפסיק כבר לדבר על פרדוקסים, יא שרדינגר אחד". (לביולוגים ולהומניים בינינו נסביר ששרדינגר היה פיזיקאי מפורסם, ממפתחי תורת הקוואנטים, שנודע כחובב חתולים ופרדוקסים). הכינוי מצא חן בעיני, ולאחר שאימצתי אותו, החלו החברים החדשים שהיכרתי במחנה לקרוא לי 'שרֶד' (קיצור מהיר ופשוט של השם הגרמני הארוך).
הכינוי היה נשאר עניין פנימי של החבר'ה מנוער שוחר, אלמלא התערבה שנה וחצי אח"כ רשת האינטרנט. היה זה אאל"ט אחד מידידי מנוער שוחר מדע שגילה לי לתדהמתי שכסטודנט שנה א' באוניברסיטת תל אביב אני זכאי לחשבון במחשב הפקולטה, שמאפשר לי לקבל ולשלוח דואר אלקטרוני, להשתתף בקבוצות דיון ומעל לכל - לשוחח בזמן אמיתי (מה שכונה הרבה אח"כ 'לצ'וטט') עם אנשים מכל העולם ברשת ה-IRC שהגיע לישראל פחות משנה קודם לכן. אלא שכדי לדבר צריך כינוי, ולי היה במזל אחד זמין. כך נולד Shred האינטרנטי (ויתרתי על האומלאוט הגרמני לצורכי נוחות), שהיה כתובת האימייל שלי וזהותי בצ'אט. מה שלא יכולתי לדעת הוא שבמהרה אכיר חברים חדשים דרך האינטרנט, ועבורם אהיה בראש ובראשונה שרֶד; ושדרך החברים החדשים האלה אכיר אחרים, עד שבזמן מסוים כל הסביבה שלי תכיר אותי בעיקר באמצעות הכינוי. לא ידעתי, אבל זה גם לא הפריע לי כשהתליך קרה; כינוי היה דבר מגניב, ומאוד נהניתי להיות זה שצריך להסביר על ומה ולמה. מה גם שהכינוי היה נוח מאוד לעיוותים, שפצורים ושמות חיבה, מ'שרדי' ו'שרדון' ועד 'שרדוואסר' ו'שארדוניי'.
היעלמותו של הכינוי קרתה פלוס מינוס בד בבד עם התפרקותה של אותה חבורה שהחלה את דרכה באוניברסיטה; לאט לאט, במיוחד כשהתחלתי לעסוק ברצינות בכתיבה, התחלתי לחוש זרות לכינוי ה'משחקי', והשם האמיתי הזנוח הרים את ראשו ודרש התייחסות. זה לא שהפסקתי עם הכינויים - ברשת קשה בלעדיהם - אבל כשבחרתי לפני כשמונה שנים כינוי עבור האתר עין הדג - אולי הבית הראשון שלי באינטרנט הלא-טסקטואלי - העדפתי להישאר קרוב למקור, וכיניתי את עצמי נונין. זו היתה בערך הנקודה שבה פסק שרֶד להתקיים, אפילו ככינוי לצרכים חיצוניים. החברים הבינו והתרגלו, והיום אני מניח שהכינוי נראה להם מוזר לא פחות מאשר לי (צריך לשאול אותם, כמה מהם עדיין קוראים את הבלוג הזה) אבל אנשים שהכירו אותי אז והקשר אתם נותק עוד בהחלט עלולים להגיד "רונן? מי זה רונן? אה, שרד".

נו טוף, לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/9/2008 22:05, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות, אינטרנט, לפחות רוסיה
50 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/9/2008 00:36

---