מיתולוגיה וצירופי מקרים
לפני כמה שנים טובות, שאלתי איש אחד 'מה המיתולוגיה שלך?'. הוא היה בן זוג טרי של ידידה קרובה, והיא מאוד רצתה שנכיר זה את זה. הסיטואציה היתה חברתית וקלילה, מה שהסביר את פרץ הצחוק שאחז בנוכחים למשמע שאלתי ולמראה המבט הבוהה של האיש. לאור המצב הצטרפתי גם אני לצחוק הכללי, והשאלה הפכה לבדיחה שאוזכרה מדי פעם בשיחות על 'הימים ההם'.
אבל האמת היא שהיתה לי כוונה ממשית בשאלה הזו, והכוונה היתה רצינית להפליא - רציתי לתהות על קנקנו של הבחור החדש, וחשבתי לדלג על השיחות הקלילות ולשמוע משהו אמיתי. 'מיתולוגיה' נשמעת כמו הגדרה מפוצצת, אבל אנסה לפרוט אותה לפרוטות ולהסביר למה כוונתי.
לכל אחד יש סיפור, שקורות החיים ה'רשמיים' - איפה נולדת, למדת, שירתת, עבדת - לא מתחילים אפילו לגעת בו. כל אחד מאתנו בוחר לספר את האירועים שקרו לו, את החוויות שחווה, בסדר מסוים - להקטין אירועים מסוימים ולהבליט אחרים, להגדיר נקודות-מפנה, לאתר רגעם חשובים. האקסית המיתולוגית שבגללה התקשית שנים לפתוח את הלב לאנשים חדשים. המרצה המיתולוגי שבעקבותיו בחרת תחום לימודים ומקצוע. התאונה/פיגוע/מלחמה שהיית קרוב מדי אליהם ויישארו אתך לעד. הסיפור הזה - לא עצם העובדות אלא הדרך שבה האדם בוחר להציב ולהציג אותן - אומר הרבה על האישיות, על הנפש, על 'מי אנחנו'.
באופן טבעי, לאנשים מורכבים יש כמה וכמה 'סיפורים' כאלה, עם דגשים שונים וברמות שונות של הפשטה. חלק מהסיפורים מתרחשים בפנים: אנחנו מספרים מה קרה ל'ילד הפנימי', מאנישים דמות צינית וביקורתית שמייצגת את הממסד/ההורים/הרס"ר בצבא, מגדירים חדרים אפלים ופינות מוגנות. בטופוגרפיה הזו, של הנפש ושל העולם החיצוני הקרוב אליה, נרקמים עוד ועוד סיפורים ככל שחולפות השנים, וניתנות פרשנויות חדשות לסיפורים ישנים. והמכלול הזה של סיפורים הנוגעים זה בזה, שיש בהם כמה דמויות משותפות והרבה משמעויות מטאפוריות - זה לא מיתולוגיה?
יש לציין, עם זאת, שכשפניתי לאותו בחור לא התכוונתי שיגולל בפני את סיפור חייו המיתולוגי, אלא התייחסתי למובן אחר של מיתולוגיה אישית, מהסוג שבדף האחורי של 'תרבות מעריב' קראו לו פעם 'תחנות תרבות'. במסגרת המדור אירחו מדי שבוע אישיות ציבורית ו/או אמנותית, שהציגה עשר 'תחנות תרבות' בחייה - עשרה ספרים, סרטים, מחזות, שירים, אלבומים או תוצרים תרבותיים כלשהם ששיחקו תפקיד חשוב בהתפתחות האישיות. 'מיתולוגיה' כזו היא דרך אחרת - רגשית יותר, שכלתנית פחות - להכיר מישהו.

**
ב'לוליטה' של נאבוקוב מתאר הגיבור, הומברט הומברט, את מערכת היחסים שנרקמה קיץ אחד בינו לבין ילדת חלומותיו, כאשר השניים היו בני 11, בעיירת נופש כלשהי על החוף. הומברט מציין סדרה של צירופי מקרים שגילו הוא ואותה ילדה; למשל שביום אביב אחד במרץ - באותו יום בדיוק - נכנסה אותה ציפור לחדר השינה של שניהם, בשתי מדינות שונות. ההקבלה הזו בהיסטוריה המשותפת מקרבת את שני הילדים מאוד, ונותנת להם - ולקוראים - תחושה של גורל, של משהו שהיה אמור לקרות.
תחושה דומה מאוד מתרחשת במציאות כשמיתולוגיות אישיות מתערבבות או מתגלות כמקבילות. 'לוליטה' הוא אחד מהספרים הבולטים ב'מיתולוגיה' שלי; בכל פעם שפגשתי אדם שהספר הזה היה גם מרכזי במיתולוגיה שלו, הציפה את שנינו תחושה עזה של הבנה, תחושה של היכרות מוקדמת. זה כמובן לא חייב להיות ספר; כשהכרתי את האקסית המיתולוגית שלי מ' גילינו שאותו משפט בדיוק - ולא משפט נפוץ במיוחד - נאמר ביחס אלינו בשתי מסיבות פורים שונות, מספר חודשים קודם לכן. כשפגשתי מישהי אחרת, שנשארה ידידה שלי עד היום, גילינו תוך מספר שעות שהיינו כבר כמה וכמה פעמים קודם לכן באותו מקום ובאותו זמן, והיינו קרובים מאוד-מאוד להיפגש אבל איכשהו לא יצא. וכן הלאה.
צירופי מקרים כאלה הם בדיוק הדברים שכותבים בספרים, וגם אחד הכלים החזקים ביותר של הרמאים; מספיק ללמוד קצת על העדפותיו של אדם ולדעת לשקר היטב, ו'פוף' - אפשר לזכות באמונו של אדם ו'לסדר' אותו. אבל גם כשהם אמיתיים, אפשר לתהות על מה הם מעידים, והאם יש להם משמעות כלל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/2/2010 22:32, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-16/2/2010 14:08

---

נרמול האנושות (פרק ביניים)
החלק השני של הפוסט היה אמור להמשיך את קו המחשבה, אבל בעקבות כמה תגובות (בבלוג ומחוצה לו) החלטתי לקחת צעד אחורה (או הצידה) ולבסס קצת יותר את הדיון ב'הפרעות'.

עוד סטטיסטיקה ללא-סטטיסטיקאים: על מִתאם וסיבתיות

אחד הדברים החשובים ביותר בניתוח נתונים, חשוב אפילו יותר מההתפלגות שלה, הוא המתאם. הכוונה לכך ששני משתנים מתנהגים בצורה שנראית כמו תלות הדדית: למשל, ככל ש-X עולה גם Y עולה, או שככל ש-X עולה Y יורד. מתאם מושלם פירושו שאם נצייר את הערכים של X ו-Y בגרף נקבל קו ישר - מה שאומר ש-X ממש קובע באורח חד-משמעי את Y. זה קורה מעט מאוד בטבע, ולכן חוקרים מסתפקים במתאמים הרבה פחות מושלמים.
יש כל מיני דרכים לכמת את המתאם בין שני משתנים, אבל את זה נשאיר לסטטיסטיקאים. מה שמעניין אותנו הוא אחד מכללי האצבע הקשורים למתאם, והוא ש'מתאם אינו גורר סיבתיות'. כלומר, עצם העובדה ששני משתנים מתואמים זה עם זה, אין פירושה שאחד מהם גרם לשני. כך למשל, ניתן לשים לב לעובדה שאנשים בעלי עודף משקל עושים יותר דיאטות (כלומר, שיש מתאם בין עודף משקל לעשיית דיאטה) ולהסיק מכך שדיאטות גורמות להשמנה. או, אם ניקח דוגמה שהתפרסמה לאחרונה ב'הארץ': מחקר גילה שזוגות שחולקים במטלות הבית גם מקיימים יותר יחסי מין. הניסוח בכתבה רומז לקשר סיבתי ('חלוקת עבודת הבית מובילה ליחסי מין בתדירות גבוהה יותר') אבל המחקר למעשה גילה רק מתאם, שהרבה יותר הגיוני להסביר אותו בסיבה שלישית (זוגות שיש ביניהם תקשורת טובה, גם חולקים יותר במטלות הבית וגם עושים יותר סקס).
אין בכך כדי לזלזל במתאם; זה כלי חשוב כדי לנסח השערות מעניינות. עבודה מדעית טובה מתחילה בזיהוי מתאם מעניין ובהשערה שיש מאחוריו גם סיבתיות. בשלב הבא, מנסים המדעני להוכיח את הסיבתיות, במגוון דרכים (ע"י זיהוי מנגנון הפעולה, שחזור התופעה במעבדה וכן הלאה).

צעד אחורה: מה זו בעצם הפרעה?
בפרק הקודם טענתי שכל הגדרה של שונות מסוימת כ'הפרעה' מתבססת בעצם על קביעת סף שרירותי לגבי איזשהו משתנה המתפלג נורמלית באוכלוסייה. בעקבות כמה תגובות קראתי יותר על הנושא, והבנתי שפספסתי משהו חשוב. זאת מכיוון שרוב ה'הפרעות' לא מתבססות על סימפטום אחד (שונות במשתנה אחד) אלא על מקבץ מסוים של סימפטומים. זיהוי ה'הפרעה' מתבסס בעצם על *מתאם* בין כמה סימפטומים, שמעלה את האפשרות שמאחוריהם יש גורם משותף. אם, למשל, סימפטום מסוים (נניח: גובה של יותר מ-1.80) מופיע אצל חמישה אחוזים מהאוכלוסייה, וגם סימפטום אחר (נניח: שיער ג'ינג'י) מופיע אצל חמישה אחוזים, נצפה ששני הסימפטומים יחד (כלומר ג'ינג'ים בגובה מטר שמונים ומעלה) יופיעו אצל 0.25% מהאוכלוסייה (5% של 5%) - ואם יש דווקא קבוצה של 2% מהאוכלוסייה שבה מופיעים שני הסימפטומים, יש כאן מתאם חריג, הרומז לקשר ביניהם.
כעיקרון, רוב ה'הפרעות' שאני מדבר עליהן מתבססות על מתאם כזה, והמדענים שחוקרים אותם עושים עבודה טובה - אחרי שזיהו את המתאם, הם מעלים *השערות* בנוגע לסיבה. עם זאת, יש לשים לב שעצם הסיווג של מערך סימפטומים כ'הפרעה' מכיל בתוכו הנחה סמויה - והיא שלכל הסימפטומים יש סיבה משותפת אחת (בדרך כלל מניחים שזו סיבה גנטית ו/או תורשתית) . זו הנחה מקובלת במדע בכלל וברפואה בפרט (זכרו את הלוח המחיק של ד"ר האוס) אבל היא אינה הכרחית מבחינה לוגית (מתאם אינו מחייב סיבתיות - ראו לעיל). יכול להיות, למשל, שאחד הסימפטומים ב'הפרעה' הוא הגורם לאחרים; יכול להיות שכל סימפטום נגרם ע"י גן נפרד, אבל מאיזושהי סיבה יש קשר בין הגנים; יכול להיות שהעובדה שאדם מסוים 'שונה' בתחום אחד גורמת לסביבה הנורמלית המאבחנת להתייחס אליו יותר בקלות כ'שונה' גם בתחומים אחרים, מה שיוצר עיוות במבחנים.... אתם מבינים את הכיוון.
צריך גם לשים לב, שבכל התחומים האלה המחקר נמצא עדיין בעיצומו; נמצאו 'חשודים' לסיבות, אבל לא הוצג מנגנון חד-משמעי שמקשר את הסיבות ל'תוצאות' (וכשיהיה כזה, קל יהיה הרבה יותר לאבחן את ה'הפרעות' באמצעים רפואיים). לפיכך (וזה דבר שנוטים להתעלם ממנו) עצם קיומה של 'הפרעה' כישות נפרדת הוא עדיין השערה, ולא עובדה.

אבחונים והיפותזות אד-הוק
בעולם מושלם, ברגע שהמדענים היו נתקלים בקבוצה של סימפטומים שיש ביניהם מתאם, לא היה קשה לאבחן את ה'הפרעה': מי שסובלים מכל הסימפטומים סובלים מההפרעה, וזהו זה. אבל העולם רחוק ממושלם, ו'מקרים קלאסיים' להפרעה מסוימת אינם נפוצים כ"כ; כתוצאה, מנוסחים מבדקי האפיון להפרעות כסדרה של מבחני הכרעה מתמטיים ('הפציינט מציג לפחות ארבעה מששת הסימפטומים הבאים, וכן שניים משלושת אלה או אחד לפחות מארבעת אלה') שהם בעצם סוג של פשרה, סוג של הגדרה סובייקטיבית של 'גבולות ההפרעה' שאינה בהכרח מתואמת עם הסיבה (או הסיבות) הלא-ידועות ברקע.
אעצור כאן לרגע ואדבר קצת על פילוסופיה של המדע. הפילוסוף קרל פופר הציג סכמה 'אידיאלית' להתפתחות המדע, שבא הוא קובע שיש להעמיד כל השערה מדעית למבחנים קשים, ולהשליך אותה אם הופרכה. ההשערות שיישארו עומדות אחרי מבחן קשה זה, הן אלה שסביר שהן נכונות (לוגית, לא ניתן 'להוכיח' חד-משמעית שום השערה מדעית). הוא טען שבהינתן תוצאות הסותרות את ההשערה, המהלך הנכון מדעית הוא להטיל ספק בהשערה, ואילו יצירת היפותזה אד-הוק (כלומר, השערה נוספת שנוצרה בדיוק לצורך זה) או התעלמות מהנתונים היא התנהלות לא-מדעית. שנים אחר-כך הראה פילוסוף וסוציולוג בשם תומס קון שבכל הנוגע להשערות 'גדולות' ומקובלות, המדע לא נוהג בדרך כלל לפי המודל האידיאלי של פופר, אלא דווקא נוטה להתעלם מנתונים הסותרים את התיאורייה או להמציא היפותזות אד-הוק כדי להסבירם.
איך כל זה קשור אלינו? ובכן, מכל מה שקראתי עד כה, אני חש שהפסיכאטריה (לפחות בתחום זה) מתנהגת בדיוק באורח הבעייתי שתיארו פופר וקון. ההשערה הבסיסית כאן היא שיש מתאם בין קבוצה מסוימת של סימפטומים, ושהמתאם הזה מבוסס על סיבה מסוימת. אבל כבר בשלב האבחון מקבלים החוקרים כתמיכה בתיאורייה גם מתאם הרבה פחות חזק, שקיים בין כמה סטים שונים של משתנים; וכאשר מצטברת קבוצה גדולה של 'מקרים מיוחדים', שמתאימים לקבוצה מסוימת מתוך הסימפטומים ולא לאחרים, מגדירים 'הפרעה' חדשה (היפותזה אד-הוק) שמתאפיינת בדיוק בסט זה של סימפטומים - במקום לראות זאת כסתירה לטענה שיש מאחורי כל הסימפטומים גורם יחיד (אם הם לא תמיד מתואמים, אולי יש מאחוריהם כמה גורמים שונים?). יותר ויותר נראה לי שהחלוקה של עולם השונות המחשבתית לכל מיני 'הפרעות' היא כמו חלוקה של יבשת למדינות: מרחב שהוא בעצם רצף מחולק באמצעות קווים שרירותיים לחתיכות דיסקרטיות (נפרדות).
יתר על כן, בעולם המאבחן מתעלמים מהעובדה שכל ה'הפרעות' הללו הן *השערות*, ויוצאים מההנחה שאלה ישויות קיימות - ויתר על כן, שאלה הגורמים היחידים הקיימים בשטח. כתוצאה, נוצר לחץ לסווג כל מי שמציג איזשהו סט של סימפטומים מתוך הסופרמרקט של שונויות אפשריות כסובל מ'סוג מיוחד' של 'הפרעה' מסוימת, גם אם סט הסימפטומים שלו אינו מתאים לאותו סט שעבורו נמצא המתאם מלכתחילה. במקרה הטוב יסווג אותו 'חושב שונה' בקטגוריות 'הפרעות שעוד נמצא להם פעם שם'; במקרה הרע יסופח בכוח למגירה של 'הפרעה' מוגדרת שאינה מתאימה לסימפטומים שלו, ויטופל באמצעים הייעודיים ל'הפרעה' זו (שההוכחה היחידה ליעילותם היא מתאם בין קבוצת הסובלים מה'הפרעה' לפי סט אבחונים מסוים לקבוצת אלו שהראו 'שיפור' בעקבות השימוש בתרופה).

סיכום וחזרה לנרמול האנושות
כל הניתוח לעיל נועד לומר דבר אחד: גם אם ההגדרה של קבוצת סימפטומים כ'הפרעה' התבססה מתישהו בעבר על היגיון מדעי מובהק (מתאם גורר חשד לסיבתיות), זה עדיין לא מבטיח שהישות שהוגדרה קיימת גם במציאות. יתר על כן, לאור התמונה שהצגתי (אבחון ע"י 'ארבעה משישה סימפטומים'; הפרעות חדשות כהיפותזות אד-הוק; קושי למצוא סיבה גנטית/רפואית יחידה ל'הפרעה'), יש בהחלט מקום לחשוש שאבחנת ה'הפרעה' אינה יותר מהחלטה שרירותית לסווג את מי שמחוץ לנורמה (בתחומים מסוימים, שהולכים ומתרחבים) כ'סובל' ממשהו שיש לו סיבה ספציפית ודרך טיפול ספציפית, וכך לשכנע אותו להשתתף ברצון בפרויקט נרמול האנושות (ועל כך בהרחבה בהמשך).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/10/2009 10:50, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קורקי ב-5/11/2009 04:37

---

נרמול האנושות
מבוא: סטטיסטיקה ללא-סטטיסטיקאים, או מה זה בעצם נורמלי
(אנשי המדע וכל מי שמכיר התפלגויות סטטיסטיות מוזמנים להצטרף בפרק הראשון)

בשנת 1733 גילה החוקר הצרפתי אברהם דה-מואבר שהרבה מאוד תכונות מתפלגות באוכלוסייה (אנושית או לא אנושית) בדרך מסוימת; עם השנים, הדרך הזו קיבלה את השם 'התפלגות נורמלית'. ההתפלגות הנורמלית היא הדרך שבה מתחלקות תכונות כמו גובה, אינטליגנציה, ציונים במבחנים (בדרך כלל) ועוד הרבה דברים. מבחינה גרפית, ניתן להמחיש את ההתפלגות הנורמלית באמצעות 'עקומת הפעמון' המפורסמת:




יש כאן כמה עקומות, ואת ההבדל ביניהן אסביר עוד רגע, אבל מה שחשוב בינתיים הוא המשותף לכל העקומות בציור, שהוא אולי התכונה החשובה ביותר של ההתפלגות הנורמלית: רוב התוצאות מתרכזות קרוב לממוצע, ומספר הפרטים הולך וקטן ככל שמתקרבים לשוליים. רק כדי לסבר את האוזן, צריך לזכור שלא הכל מתפלג בצורה כזו; ימי הולדת, למשל, מתפלגים בצורה אחידה לאורך השנה ולא מתקבצים יחד באמצע.
ההבדלים בין העקומות - שכולן שייכות להתפלגות נורמלית - נובעים משני פרמטרים, שקובעים יחד את ההתפלגות. הראשון הוא הממוצע, כלומר הערך שסביבו מתקבצות התוצאות (לעקומה הירוקה בציור יש ממוצע אחר מלאחרות); השני הוא סטיית-התקן, הקובעת את רוחב העקומה. בכל התפלגות נורמלית, מתרכזות כשני שליש מהתוצאת במרחק של עד סטיית תקן אחת מהמרכז, וכ-95% - במרחק של עד שתי סטיות תקן.
הציור הבא עשוי להבהיר את העניין:



המונחים המתמטיים האלה - ובראשם 'נורמלי' ו'סטייה' - יופיעו מחדש (בתחפושות אחרות לחלוטין) בפרקים הבאים.

פרק ראשון: סטייה כמונח יחסי
אחת ההשלכות המידיות של ההתפלגות הנורמלית היא שחלק ניכר באוכלוסייה - או במלים אחרות 'רוב משמעותי' - ממוקם בטווח מסוים של תוצאות. מאחר שבני האדם הם היוצרים את החברה, הטווח הזה יוגדר אוטומטי בתור 'הטווח הנורמלי', או 'הטווח המתאים לחברה', ואילו מי שמחוצה לו (ולאור ההתפלגות, תמיד יהיו כאלה) יוגדרו כ'בשולי הנורמה', 'מחוץ לנורמה' ואולי אפילו 'סוטים'.
החלוקה הזו נראית ממבט ראשון מזעזעת-משהו, אבל אנחנו מנחמים את עצמנו בכך שמדובר רק בהקשרים השליליים שנתנה השפה למונחים כמו 'סטייה' ו'לא נורמלי'. אנחנו יוצאים מהנחה שהגדרות בעלות משמעות אינן מסתמכות על מבחנים יחסיים כאלה.
ואז אנחנו קוראים ב'הארץ' על עלייה משמעותית בשיעור האוטיזם בארה"ב. אלא שהניסוח הזה מטעה: אין שום היגיון - סביבתי או גנטי - שיכול להסביר עלייה כה משמעותית במספר הסובלים מאוטיזם בזמן כה קצר; הניסוח הנכון הוא 'עלייה משמעותית באחוז *המאובחנים כאוטיסטים*'.
יש הטוענים (אפילו בכתבה עצמה) שהעלייה באבחונים נובעת משינויים בתהליכי הבדיקה או מאינטרסים של המאבחנים. אף כי איני שולל אפשרות כזו, הייתי רוצה להציע רעיון אחר: שיעור האוטיזם הולך וגדל מאותה סיבה שגדל בהתמדה שיעור המאובחנים כלוקים בהפרעות קשב ובכל מיני הפרעות מסוג זה: ככל שהמושגים האלה הופכים לשגורים בציבור, יותר ויותר אנשים (והורים) ניגשים לאבחונים (מאבחנים את ילדיהם) ולכן מאובחנים הרבה מקרים שבעבר לא היו מדווחים.
הרעיון הזה נשמע הגיוני, אבל הוא מוביל לתובנה מפתיעה. בניסוח אחר, ההשערה שלי לעיל טוענת ששיעור האוטיסטים באוכלוסייה לא קפץ פתאום, אלא היה תמיד גבוה יותר משחשבו החוקרים. אבל - וכאן מגיעה הנקודה המעניינת - עצם ההגדרה של אוטיזם (ושל 'הפרעות' רבות אחרות) מבוססת על מבחנים התנהגותיים ושאלונים שונים; בהנחה (הסבירה) שהציונים האלה מתפלגים נורמלית (ומכאן מונחים כמו 'הספקטרום האוטיסטי'), הבחירה בציון מסוים שהחל ממנו ומטה נאבחן 'הפרעה' היא למעשה שרירותית. במקרים רבים נוהגים לבחור את ציון-הסף באופן שאחוז מסוים מהמקרים - לרוב מי שמרוחקים שלוש-ארבע סטיות-תקן מהממוצע - יסווגו כ'הפרעה' (יהיה זה לא הגיוני להגדיר משהו המשותף ל-40% מהאוכלוסיה כהפרעה; מצד שני, הפרעה שרק שלושה אנשים בעולם סובלים ממנה לא מעניינת אף אחד). אם אכן זה המצב, לפנינו דוגמה מושלמת לחשיבה מעגלית - הגדרנו הפרעה א' כך ש-0.5% מהאוכלוסייה סובלים ממנה; כעת אנו מגלים שכ-1% מהאוכלוסייה עוברים את ציון הסף ואז מצהירים בריש גלי ש'שיעור הסובלים מההפרעה הוכפל' - במקום להודות בטעותנו ולתקן את ציון הסף (זה בעייתי לאבחן מישהו כ'נורמלי' אחרי שכבר אישרת את ה'הפרעה').
[הערה: במהלך הדיון עברתי מאוטיזם ל'הפרעה' בכלל מטעמי זהירות: הידע שלי על אוטיזם מוגבל והנחתי כאן כמה הנחות שנראו לי סבירות אבל עלולות להיות לא מדויקות].
יתר על כן, חלק ניכר מה'הפרעות' המאובחנות באמצעים פסיכולוגיים או התנהגותיים מכניסות את ההגדרה היחסית של הסטייה בדלת האחורית - ע"י התבססות על שיפוט מצד גורמים 'מוסדיים' ונורמטיביים (מורים למשל) או בניסוחים שקושרים את הגדרת התופעות כ'הפרעה' לכך שהיא 'מפריעה לתפקוד השוטף בבית הספר/בעבודה/בחברה'. כל אבחוני ההפרעות תלויים בעצם לחברה שבה מתפקד המאובחן, וקשורים אליה קשר הדוק; התנהגות מקובלת בחברה אחת עלולה להפריע מאוד לתפקוד השוטף באחרת.

פרק שני: התיקונים
בימים עברו, תחושת השונות הפכה לפחד, וזה הפך לשנאה כלפי השונה. אנשי-השוליים - אם לא הצליחו להסתיר את סטייתם - נרדפו, הורחקו מהחברה או הפכו למוצגי-קרקס ('האיש הגבוה ביותר בעולם' וכו'). אבל היום אנחנו חכמים יותר, וברור לנו שיש לקבל את השונה - שהרי אין הוא יכול לשנות מה שהוא. למרות זאת, בחברות רבות יסבול בכל זאת השונה מיחס לא נעים, וחייו יהיו קשים יותר מאשר האדם ה'נורמלי' (זה שנמצא במרחק סטיית תקן אחת או שתיים מהממוצע); זה נכון במיוחד בקרב ילדים, שלוקח להם זמן לפתח אמפתיה ו/או להפנים עקרונות של סובלנות. וכך, גם ההורה הליברלי לא יתלהב מכך שבנו/בתו יהיה בין הסוטים מהנורמה - משיקולי טובת הילד (כפי שנתפסת ע"י ההורה הנורמטיבי): אם מי שבשוליים סובל - גם אם אין זה באשמתו - יש משהו מעציב בהכרה שהסבל הזה צפוי להיות מנת חלקו של הילד, גם אם אי אפשר לשנות את זה.
אבל חכו רגע! מה אם אפשר לשנות?
כיום לא מקובל, לפחות בחברות ליברליות, 'לרפא' חלק מהסטיות מהנורמה. רבים הגיעו למסקנה, למשל, שאי אפשר 'לרפא' הומואים ולסביות, ושעדיף לקבל את השונות שלהם. אבל אם משהו מוגדר כ'הפרעה', ונערכים עליו מחקרים ע"י רופאים, טבעי להניח שאפשר לרפא או לתקן אותו. ואם הדבר גורם ללגלוג מצד החברה הנורמלית או לחוסר יכולת להסתדר בה - מי לא ירצה לחסוך את הסבל הזה מעצמו או מצאצאיו?
הבעיה בלוגיקה הזו היא שהכל יחסי. אם וכאשר כל ה'חריגים' יתוקנו, התתפלגות תצטופף למרכז (במלים מתמטיות - סטיית התקן תקטן). ואז, כמובן, מה שהיה פעם במסגרת הנורמה יהפוך לחריג החדש, לדבר שצריך 'לתקן'. למעשה, התהליך הזה כבר קרה: החברה קיצצה מעצמה את הלא-נורמליים, את הבלתי-שפויים ואת הלא-מתאימים, ושלחה אותם לכל מיני 'מסגרות מיוחדות'; מבין אלה שנותרו, מי שפעם היו 'בשולי הנורמה' הם עכשיו אלה שמעבר לשוליים, אלה ש'שונים' וסובלים מכך. כתוצאה, לצד עלייה מתמדת בגיוון של החברה במובנים מסוימים, מצטמצם הגיוון בצורות החשיבה ובדרכי התפיסה - ולו, לטעמי, יש תפקיד חשוב בהתפתחות החברה (אבל האמת שזו הערת שוליים שדורשת בעצם פוסט שלם משלה).
אם נחזור לתיקון עצמו, הרי שבהתחשב בכך שהנורמה והסטייה יחסיים לחברה, קשה מאוד לדעת האם התיקון הוא באמת תיקון, או שמא רק התאמה של האדם לסביבה מסוימת (ובמקרה של ילדים - לסביבה יחסית מצומצמת, שהילד לא בחר בעצמו). האם לא ייתכן שצורת מחשבה הנחשבת למופרעת בחברה אחת, תהיה הנורמה באחרת? ובהתחשב בגיוון הרבה בעולם, האם לא עדיף שאדם ימצא את עצמו בקרב הדומים לו, במקום לנסות להתאים את עצמו לשונים ממנו?
ומעל לכל - האם אין חשיבות לגיוון בצורות חשיבה כערך בפני עצמו?

(המשך יבוא: על נרמול חד-צדדי, על הנדסה גנטית ועל מגבלות התיקונים)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2009 09:54, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סטיות אישיות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של eln ב-24/10/2009 12:33

---

אנחנו זן נדיר
בגלגולו הראשון של הפוסט הקודם, לפני שהאש והמים הצטרפו, הוא כונה 'החלומות באוויר, הראש באדמה' - שורה מתוך שיר של קורין אלאל, שמספק גם את הכותרת לפוסט הזה. את השיר שמעתי יום אחר-כך ברדיו, והשורה הזו החלה אצלי סדרה של אסוציאציות, שאותה אני רוצה לחלוק איתכם כאן.

המילה 'אנחנו' - גוף ראשון רבים - היא אולי המשונה ביותר מכל שמות הגוף. זאת מכיוון שאין כמעט שום מצב שבו באמת מתקיים 'דובר' שהוא רבים: אדם שמדבר מפעיל רק סט אחד של מיתרי קול. מכאן, שעצם השימוש במילה 'אנחנו' (פרט למקרה של מקהלה) מניח את מושג הייצוג: אדם אחד מדבר *בשם* הקבוצה - הוא הדובר, אבל מילותיו מייצגות את הרבים.

לאור זאת אין פלא שהמילה 'אנחנו' מופיעה רבות בהקשר של דמוקרטיה הייצוגית - We, the people of the United States of America; לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם; Yes, we can; וכן הלאה (בהשוואה, למשל, ל'המדינה זה אני' של המלוכה האבסולוטית). ה'אנחנו' הזה בולט גם בהמנונים ('להיות עם חופשי בארצנו', 'פר-טי-ז-נים, הנה אנחנו') וכן הלאה. אבל בהכללה הזו יש סכנה גדולה, שכן ככל שהקבוצה שמיוצגת ב'אנחנו' גדולה יותר, כך גדול הסיכוי שהדובר אינו באמת מייצג אותה, ושמה שנאמר בשם הגוף-ראשון-רבים אינו מייצג באמת את כל הגוף-ראשון-יחיד הכלולים בתוכה (וכבר אמר שלום חנוך, 'אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם'). זה נכון במיוחד כאשר מישהו מנסה להרחיב את ה'אנחנו' לכלל בני האדם בעולם ('אנחנו חייבים להגן על יערות הגשם'). ה'אנחנו' מסוג זה עלול בקלות מאוד לשמש בסיס לחשיבה פשיסטית, באמצעות היפוך הסיבה והמסובב: אנחנו X, ולכן מי שלא X אינו חלק מאתנו.

למרבה המזל, די ברור שקורין אלאל לא התכוונה ל'אנחנו' מהסוג הזה, ולו בגלל שהמונח 'זן נדיר' מנוגד באופן מובהק לחשיבה על אנחנו-במובן-הרחב. לא, כאן לפנינו אנחנו במובן הצר, ונשאלת השאלה למה הכוונה.
כשמצרים את ה'אנחנו' אפשר לעסוק בקבוצות מכל מיני גדלים וסוגים, אבל בכל אלה המנגנון דומה: אחד מדבר בשביל ההמון. 'אנחנו' קצת שונה מתגלה לעינינו כשמצטמצמים למינימום הנדרש כדי שיהיה 'רבים' - שניים. אני חושב שכל מי שהיה בזוג או הסתובב ליד זוגות מכיר את השלב הזה, שבו בני הזוג המאוהבים מפסיקים לדבר ב'אני' ועוברים ל'אנחנו' (מה שנוטה להביך ולבלבל את הסינגלס בסביבה). כאן אין (בדרך כלל) 'דובר' קבוע שמייצג את השניים, ובכל זאת יש 'אנחנו' שאינו נפרד לחלוטין ל'אני' ו'אתה'. ה'זוג' הוא ישות שלישית, שמעצם היותה זוגית רשאית לדבר בגוף ראשון רבים (וגם בזה כבר דנתי בעבר).

עם זאת, למרבה הפלא ניתן לצמצם את ה'אנחנו' עוד יותר. זאת מכיוון שבכל פעם שיש אינטרקציה כלשהי בין שני אנשים, יש אפשרות שברגע-זמן מסוים הם יהיו ל'אנחנו'. את הקסם הזה יוצרים הפעלים המתארים פעולות הדדיות: אנחנו מדברים, אנחנו נפגשים, אנחנו מתחבקים, אנחנו נלחמים. כך יכול אדם להשתמש בגוף ראשון רבים למרות שאין שום זהות-מטרה או זהות-מחשבה בינו לבין שיחו, אלא כדי להציע שיתוף מסוג זה: 'בוא נדבר', 'בואי נלך'. השימוש בגוף ראשון רבים הוא מען הצעה: במקום להיות 'אני ואתה', בוא נהיה 'אנחנו'. (וזה בדיוק התהליך שמתרחש בשיר של אריק איינשטיין, 'אני ואתה נשנה את העולם' - יש אני ואתה שונים, אבל כבר במילה השלישית יש גוף-ראשון-רבים - 'נשנה'; ואותו גוף-ראשון-רבים מתפקד לאורך כל השיר - 'יהיה לנו רע, אין דבר, זה לא נורא').

יתר על כן: ה'אנחנו' המזמין, הקורא לשיח ולשיתוף, אפשרי לא רק בדיבור של אחד-מול-אחד, אלא גם בדיבור של אחד-מול-רבים, כמו למשל בין אמן לקהלו. כשקורין אלאל שרה 'אנחנו זן נדיר', היא מזמינה את השומעים להצטרף ל'אנחנו' אתה, להצטרף לאותו זן נדיר שהיא מתארת כל-כך בפרוטרוט במהלך השיר. לכל אחד ואחת מהמאזינים לשיר, היא לוחשת - אם את/ה מזדהה, אם את/ה מרגיש/ה חלק מה'אנחנו' הזה - דע לך שאת/ה שייך/ת לזן נדיר, ואני מזמינה אותך ל'אנחנו' של הזן הזה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/9/2009 22:19, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, דברים שמצאתי ביוטיוב
35 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-3/10/2009 22:58

---