גלוקליזציה

כך נראית מהפיכה. שקטה, יעילה. מדהימה בהיקפה. כך נראית ספרד, מדינה שחייתה עד אמצע שנות השבעים תחת הדיקטטורה של פרנקו, שחנקה לא רק את חופש הביטוי אלא גם את היזמות והפיתוח. כך נראית מדינה שבה עד אמצע שנות השבעים בחלק גדול מהבתים לא היו מים זורמים וחשמל. על שיחת טלפון במכשיר הפרטי, בבית, בכלל לא היה מה לדבר, ובחלק מהכפרים הנידחים גם לא על טלפון ציבורי.

והיום? היום יש כבישים שמובילים גם אל הפינות הכי נידחות – והאמינו לי שבגובה 2000 מטר במעבה היער של הפירנאים יש פינות מאד נידחות. בספרד של 2008 לכל כפר בן כמה מאות תושבים חמוצי פנים ומלאי גאווה מקומית יש קשר מיידי עם העולם, לכל חור נידח בקירות הסלע של ארץ הבאסקים, יש תקע. התקע יכול לבוא בצורת אינטרנט מהיר או צלחת לווין, אבל  החיבור הכי חשוב הוא כביש סלול להפליא. שהרי דרכים הן צורת תקשורת קדומה ויעילה ביותר, ובספרד אכן מנסים לחבר ולהדביק ולאחות את חלקי הארץ השונים בעזרתם. גם את אלה שלא מעוניינים בדבק, אלא דווקא בהמסת הרקמה השברירית.

הממשלות הספרדיות מימין ועוד יותר משמאל, ניסו ומנסות לעשות את זה בעזרת מיליארדים שהזרים מהאיחוד האירופי, ואלה מתורגמים כעת למיליארדים שמזרימים התיירים. אבל לבאסקים יש בעיה מהותית עם כל זה. בני העם הזה לא רוצים טובות מאף אחד, בטח שלא מהממשלה המרכזית במדריד. האנשים שמשקים את עצמם בסיידר אלכוהולי חמוץ, ואת השדות במי נהרות מתוקים, משוכנעים שהעובדות היבשות עומדות לצידם, שהם קורבנות, ולא מרוויחים גדולים.

"באמת יפה מאד שהחליטו לתת לנו כבישים מהירים",  כך נשמעת באסקית מקומית אוריגינלית (אין יצור כזה 'באסקי לא מקורי', העם הבאסקי הוא לא תוצר של פלישה קדומה או נדידת עמיםׂ), "אבל הם לא נותנים לנו ללמד רק באסקית את הילדים שלנו בבית הספר".

"אז מה את רוצה שיקרה עם חבל הבאסקים?" אני שואל בספרדית כתושה ומרוסקת היטב.

"שחבל הבאסקים ייקרא רק 'אוסקדי', שמו האמיתי בבאסקית, שאנחנו נהיה מדינה בתוך פדרציה ספרדית", מודיעה תושבת החבל האוטונומי.

"אבל היה תהליך שלום שקרס במידה רבה בגלל הטרור של אט"א", אני מתעקש על ספרדית מגומגמת, "ולמרות זאת הממשלה של זפאטרו מאפשרת לכם מידה רבה של חירות ואוטונומיה, לא?"

והבאסקית בשלה, ממש לא מגמגמת: "מה שהכי מרגיז אותי זה שהסירו את שלטי הרחוב עם שמות המנהיגים הבאסקיים, רק כי הם קשורים למחתרת. שאף אחד לא יגיד לי שאט"א היא ארגון טרור, בזמן שאנחנו עוד זוכרים איזה טרור פרנקו עשה פה".

תנועת מחתרת או ארגון טרור, שעה אחרי תום השיחה עם האישה התפוצצו ארבעה מטענים שהטמינו אנשי אט"א, באתרי נופש בצפון ספרד. אישה אחת, באסקית אוריגינלית לא פחות מהדוברת הנ"ל, נפצעה קל.

ויומיים אחר כך עלה נהג טרקטור על קהל של יהודים בירושלים. רבים נפצעו, אחד מהם קשה. וכל זה הזכיר לי, שוב, שבענייני רדיפות תרבותיות ואחרות, קשות יותר, אי אפשר ללמד אף יהודי שום שיעור.

הנקודה הזאת מתחדדת ומהדהדת בכל ספרד, במיוחד כשעומדים מול שלט רחוב בסגוביה, העיר העתיקה שליד מדריד. "רחוב היהדות", נכתב שם. כך בפשטות, נאמר, בשלט הקטן, תזכורת קטנה ולא יחידה לגורלם של 200 אלף מגורשים יהודים: "כאן חיו בני העם העברי (כך במקור) במשך מאות שנים, עד שגורשו בהוראת המלכים הקתולים". זהו, היו "עבריים", ואינם עוד. אדיוס.

מה יש לומר, לא פרדיננד ואיזבלה ב-1492, ולא שורה של מנוולים אחרים מאז ועד היום, לא ממש רצו את היהודים אצלם. או לידם. או בכלל, איפשהו בעולם. כלומר, רצו לגרש, למחוק ולקעקע אותנו. ולכן, לבאסקים, אנשים נדיבים וגאים, אומר רק זאת: תודה רבה על האירוח הנפלא, אבל למה שלא תגידו גם אתם תודה. אמנם מפעילים לחץ על השפה העתיקה שלכם, אמנם במדריד לא ממש ששים לדבר עם הזרוע הפוליטית של אט"א, בטח שלא על עצמאות, אבל יש משהו אחד שבו אני מקנא בכם. יהודים נודדים אתם לא, וטוב שכך, במיוחד בשבילכם. איש לא מעז להעלות בדעתו לזרוק אתכם מהכפרים הבאסקים העתיקים שלכם, ולפזר אתכם לכל הרוחות.

אז הנה, בקשה צנועה ממני: תגידו תודה, ואז תזרמו קצת עם התנועה בכבישים החדשים שלכם. צאו קצת מחבל הבאסקים. עזבו את  סן סבסטיאן ואת חוף לה קונצ'ה (כלומר "הקונכיה", כל כך דומה למקור העברי), וסעו לטיול לטולדו, לסגוביה, לקורדובה, ותגלו שם מה קרה למיעוט שנרדף עד חרמה, כלומר ליהודים. זה אמנם קרה לפני מאות שנים, בעידן אחר לגמרי, ובכל זאת הסיפור של העם הקטן שנרדף בספרד מתחיל בתור זהב, ומסתכם, בינתיים לפחות, בשלט קטן מקרמיקה.

*אסטן אורגויוסוס", הם גאים (בספרדית)

הגראן וייה במדריד ביולי 2008. הרקדנים על הבמות שמחים, פורשים ידיים. מצעד גאווה ענק. שוטרים, תיירים, מקומיים, שחורים ולבנים והומואים ולסביות וסטרייטים חוגגים חירויות אזרחיות במדינה קתולית.

במרכז אחת הבימות רקדן שחור, בן מהגרים או מהגר בעצמו, לבוש כולו אדום, פורש ידיו בצורת צלב, לא צלוב ולא רדוף. בוטח בעצמו ובסביבתו. גאה.

רק לפני 70 שנה אותו רחוב ראשי הופצץ, נכתש, נמעך עד היסוד.

בירת הרפובליקה עמדה אז תחת לחץ של קצינים, פאשיסטים, לאומנים ואנשי דת, מגובים בטייסי קרב איטלקים וגרמנים.

האפריקנים היחידים שהצטרפו אז להילולה  היו שכירי החרב ממרוקו שהגנרל פרנקו גייס כדי לאנוס ולבזוז ובעיקר לרצוח כל מי ומה שעמד בדרכו.

מולם עמד אז ערב רב רפובליקני, גאה אך מבולבל. הרפובליקנים, האנרכיסטים והמרקסיסטים והקומוניסטים והסוציאליסטים מגובים בגדודים של מתנדבים בינלאומיים אמיצים ו"יועצים" סובייטים מברית המועצות, שגם הם רצו לנגוס נתח מהגוף המדמם של ספרד.

עכשיו, היום, כמעט 70 שנה אחרי ניצחון הפאשיסטים, יותר מ-30 שנה אחרי מות  פרנקו, יש מה להצדיע לספרדים. לא הצדעה פאשיסטית במועל יד, גם לא אגרוף קומוניסטי מונף. סתם מחווה קטנה, עצלה קמעא, כמתבקש בספרד שמעתלפת מהחום. אם תרצו, אפילו לא תנועה פיזית, רק אמירה קטנה של "VALE" (הגרסה הספרדית הדיבורית של "בסדר" או "סחתיין").

זו הצדעה למדינה שבה יותר מחצי מחברות הקבינט הן נשים, וששרת הביטחון שלה נמצאת בחופשת לידה. מדינה דתית שהיא אחת מחמש היחידות בעולם בהן נישואים של בני אותו המין חוקיים לגמרי. מדינה דתית שבה הכנסייה הקתולית, זו מהאינקוויזיציה של אז, צריכה לבקש רשות מהממשלה הנבחרת להיכנס לכיתות בבתי הספר, ולא להיפך.

איך זה ייתכן? אולי נכונה במהופך הבדיחה של הפילוסוף הבאסקי מיגל דה-אונמונו שאמר שבספרד אפילו האתיאיסטים הם קתולים. היום גם המאמינים מקפקפים, חושבים, מתלבטים (זה נכון בעיקר לערים. בכפרים, בורות ואמונות טפלות עדיין קיימים במידה רבה).

וזו גם מדינה שבה מהגרים עוברים ייסורים  איומים עד שהם מגיעים אל חופיה, אבל ברגע שנכנסו, אינם מגורשים. הם שמספקים מנוע כלכלי לכזו צמיחה, שכבר שמה את התל"ג של איטליה העייפה מאחור ומאיימת אפילו על צרפת האפאטית.

ראש הממשלה הנבחר הסוציאליסט, חוזה-לואיס רודריגז זפאטרו, לא מגייס מרוקאים כדי לרצוח, כמו הרודן פרנקו. הוא מאפשר ליותר ויותר סנגלים לעבוד במדינה שלו, נהנה לראות מהגר מברזיל מככב בנבחרת הכדורגל שלו, ומינה מהגרת מהרפובליקה הדומיניקאנית להנהלת המפלגה שלו.

ועכשיו שוקלים במפלגת ה-PSOE הסוציאליסטית להרחיב את הדיון בזכותו של אדם חולה לא להאריך את חייו בכוח, ואפילו באפשרות של המתת חסד. הדמוקרטיה הזאת חיה לגמרי. וכן, יש לה חוליים, כמובן.

הבום הכלכלי הנסמך בעיקר על ענף הבנייה והנדל"ן כאן כבר דעך. חלקים עצומים בציבור חשים שזפאטרו דוהר מהר מדי ורחוק מדי. שהוא מנער את המושכות מעל הבאסקים והקטלונים הנהנים הלכה למעשה מאוטונומיה. אומרים שהוא רך מדי ביחס לאט"א, המחתרת הבאסקית, שהוא התרחק מדי מהאמריקנים. ובעיקר אומרים שמתישהו המהפכה הדמוקרטית שלו תיכשל, והרעיון שלו יובס.

אבל לזפאטרו, שלא כמו לסבו הקצין, קפיטן נאמן לרפובליקה שנרצח על ידי אנשי פרנקו, יש צבא אמיתי מאחוריו. זה לא אותו אספסוף שמאלני אלים (אם כי פחות אלים מהפלנגות של הלאומנים) של שנות השלושים. זהו אותו ערב רב שראיתי במדריד של הגראן וייה של יולי 2008, קואליציה יציבה ורחבה וגדולה של ספרדים תאבי חיים ותאבי דמוקרטיה. אחלו להם בתיאבון, והביטו בקנאה איך הם נוגסים במאה ה-21.

מושגים כמו שחיתות, מוסר, חוק ואתיקה הם מאד יחסיים ביקום הפוליטי - לא רק שלנו – אלא בעולם כולו. לא שזה בא להצדיק במשהו את המעטפות התפוחות, אבל יש מקומות בעולם שבהן עוברות מאנשי הון לאנשי שררה גם מזוודות עמוסות. ולא רק בדולרים. ולא, לא מדובר בדודה מאיטליה של שר האוצר הישראלי לשעבר. כלומר לא רק בה.

כך למשל, ראש ממשלת איטליה המכהן, סילביו ברלוסקוני, כבר נחשד ואפילו הואשם בשורה של סעיפים: החל בבעלויות צולבות, דרך רישום כוזב, הונאות מס, ועד מתן שוחד לשוטרים ולשופטים שאותם הוא מכנה "חולי נפש". אפילו נטען שיש לו קשרים עם המאפיה, אבל ברלוסקוני נחלץ מכל זה לעתים מחוסר אשמה, ולפעמים משום שעורכי דינו הצליחו למתוח את הדיונים במשך תקופה כה ארוכה עד שאפילו חוקי ההתיישנות בעצמם עייפו מהדיון, נרדמו משעמום וקברו את התיק. אבל האמצעי הכי יעיל שברלסוקוני יישם במסגרת ההתמודדות עם ההאשמות – פשוט גאוני: לשנות את החוק על פי הצורך. החוק אומר שסילביו חשוד? המפלגה של ברלוסקוני ישנה את החוק. בזמנו קבע חוק שמונע חקירה ותביעה של אישי ציבור בכירים ביותר – כמוהו למשל. החוק פסל, אבל ברלסוקוני מכוון להעבירו עכשיו בשנית.

שיטה דומה נהוגה בצרפת. הנשיאים לשעבר פרנסואה מיטראן וז'אק שיראק חמקו משורה של חקירות וחשדות בשחיתות בזכות חוק שאוסר תביעה של נשיאים ונשיאים לשעבר על פעולות שנעשו בזמן כהונתם. כך שיראק, נחקר בחשד למימון מפלגות בלתי חוקי בתקופה שבה כיהן כראש עיריית פריז (1977-1995) אבל לא על חשדות שקשורים בתקופת נשיאותו (1995-2007). בן בריתו הקרוב ביותר של שיראק, ראש הממשלה לשעבר אלן ז'ופה, דווקא הורשע ב-2004 בפרשת תרומות בלתי חוקיות, והורחק מהחיים הפוליטיים לשנה אחת. אכן עונש כבד. 

הרבה לפני פרשת לווינסקי, הסתבכו בני הזוג קלינטון מארה"ב בחשדות, שכללו, גם אז, גם שם, שמועות על מזוודות מלאות דולרים שהחליפו ידיים. פרשת ווייטווטר התפוצצה ב1993 והתייחסה לפרויקט נדל"ן בשם הזה בארקנסו. על פי החשד בתקופה שבה קלינטון היה מושל ארקנסו בשנות ה-70 לחצו הוא ורעייתו הילרי על יזם מקומי לתת הלוואה בתנאים מועדפים לשותפתם לעסקים. כתבי אישום הוגשו נגד השותפים העסקיים של הזוג, ונגד סגן המושל – שגם ישב בכלא. אחד העדים המרכזיים בפרשה, וינס פוסטר, התאבד. והקלינטונים עצמם? הם מעולם לא הואשמו, והחקירה בעניינם נסגרה. אחר כך קלינטון הואשם כתוצר של פרשת לוויסנקי במתן עדות שקר (לא במתן בסתר של סיגרים), וגם עבר הליך הדחה משפיל, אבל בסופו של דבר זוכה.

היו גם אלה שנענשו על שחיתות עמוקה בגירוש מן ההיכל - קרלוס מנם, נשיא ארגנטינה לשעבר, נחשד ב-2001 שגרף לכיסו 10 מיליון דולר מעסקאות נשק עם קרואטיה ואקוודור, והפקיד אותם בחשבונות סודיים בשוויץ. הוא נמלט לצ'ילה, ואחרי שבוטלו סעיפי האישום בפרשה הזו ובפרשת מעילה (בסך 60 מיליון דולר), מנם שב הביתה. בסופו של דבר הציבור בארגנטינה מאס בו והוא הובס בבחירות.

ואילו תקסין שינווטרה, ראש ממשלת תאילנד נחשד במהלך דומה אבל רווחי הרבה יותר - מכירת חברת טלפוניה תאילנדית לסינגפור וגריפת רווחים במיליארדי דולרים בלי לשלם את המס הדרוש. תקסין רשם לעצמו מכה יפה, אבל גם ספג אחת, כשמצא את עצמו מול טורי טנקים שנכנסו לבנגקוק, והודח בהפיכה צבאית. היום הוא מתמקד בבנייה מחדש של בסיס כוחו בתאילנד (באמצעות המפלגה בעלת השם המנצח PPP) ובמינוי מאמנים למנצ'סטר סיטי. וכך כשסוון גוראן אריקסון הולך, כדאי לאברם גרנט לשקול טוב טוב אם הוא באמת רוצה לשרת את ראש הממשלה התאילנדי המודח – לא נעים לראות נציג רשמי (או לא ממש) מחבורת הגנרלים האויבים של בעלי המועדון מפציע לביקור באמצע הלילה. תקסין עצמו שב לתאילנד לא מזמן, נעצר לכמה דקות, ואז הועמד לדין באשמת שחיתות, אבל בתנאים מאד נוחים. השופט מגלה הבנה לחיבה של הנאשם המיליארדר לכדורגל ומאפשר לו ליסוע לביקורים באנגליה.

מצד שני, יש גם כאלו שנופלים בגלל פשעים ועבירות קלות. שר החוץ של קנדה מקסים ברנייה התפטר בשבוע שעבר. הוא בחר בעיתוי מושלם, כמה שעות לפני שנודע שהשאיר מסמכים מסווגים של נאט"ו בביתה של חברתו לשעבר. בחורה יפה, וגם קצת פרחה. בגיליון ההישגים שלה אפשר לציין קשר לא מחייב עם חבר במאפיה הקנדית (יש דבר כזה!?) ועם האופנוענים של "הל'ס איינג'לס". אלה עם מעילי העור. והניטים. והאופנועים הכבדים. כך (בתמונה למטה) היא הופיעה לטקס ההשבעה של השר הבויפרינד. לגבי הלוק שעטתה עליה כשהתפטר - זה כנראה עניין לאתרים מסוג אחר.  

ולקינוח שוודיה.  שם, שרת התרבות ושרת החינוך התפטרו שתיהן בשנה שעברה. הסיבה לשערורייה, כלומר למבוכה, כלומר למשבר הקואליציוני שפרץ: אי תשלום אגרת הטלוויזיה השנתית בסך 200 דולר. אומר שנית: 650 שקל שלא הועברו במעטפה המתאימה ובזמן הנכון גרמו לשתי שרות ללכת הביתה. בשוודיה.

אז איפה כל זה שם אותנו, את ישראל? בסופו של דבר ישראל יוצאת דופן ביחס לדמוקרטיות המערביות. מצד אחד, מגוון ומספר עצום ומביך של אישי ציבור שעומדים לחקירה. ראש ממשלה. נשיא. שר בכיר לשעבר. ראשי ערים לרוב, לא מעט חברי כנסת (ולא תמיד בדימוס). מצד שני, סיבה לגאווה: באיזו מדינה דמוקרטית בעולם מישהו בכלל מעז לחקור הרכב כזה של פוליטיקאים בהווה ובעבר? טוב, כל זה נאמר בהנחה שישראל היא מדינה דמוקרטיה מתפקדת, כמובן.
שמור   בטל

Die Welt zu Gast bei Freunden

("זמן להכיר חברים חדשים")

הסיסמה הרשמית של גביע העולם בגרמניה, 2006

"משהו בה מעצבן אותי", אמרה הישראלית לנוכח תמונותיה של הגרמנייה, מחלקת כדורי רגל לילדים בקיבוץ שדה בוקר. הישראלית היא נכדה ובת של ניצולי שואה, בחורה די בוטחת בעצמה וקצת פחות בגרמנים. הגרמנייה היא קאנצלרית, מקפידה להפגין מבוכה כראוי (ואולי זו מבוכה אותנטית) כשהיא נדרשת להשתובב עם ילדי קיבוץ. הישראלית היא דור שני ושלישי, לא סולחת ולא שוכחת. הגרמנייה נולדה אחרי המלחמה, היא אמורה להיות הסמל של "גרמניה האחרת".

אני, שאחים ואחיות ואחיינים ואחייניות של סבי וסבתי לא שבו מהמחנות במזרח, דווקא שמח לראות את הקאנצלרית מבקרת בדרום. היא מעוררת בי חיבה, מרקל, בדרכה הנבוכה והביישנית. לכן תגובתי לטרוניה הנ"ל היא: "מה יש, כולה מחלקת כדורי רגל תוצרת אדידס לילדים. אז נכון, אדידס זו חברה גרמנית. אז מה".

הישראלית לא מוותרת: "ילדים יהודים עומדים כמו פושטי יד, מתחננים לאנגלה מרקל. וכל זה בקיבוץ של בן גוריון, שלקח מהגרמנים את הכסף של הפיצויים".

ואני מנסה להתעקש: "זה שילומים, זה לא פיצויים. הרי על שואה אי אפשר לפצות באמת. אפילו הגרמנים מודים בזה".

והיא בשלה: "או-הו, כמה שהם בטוחים שיש פיצוי. ועכשיו כל התקשורת הגרמנית תראה ילדים יהודים חמודים מבקשים מהגרמני הטוב מתנה. כאילו לא עזבנו את הגיטו. והכל על מה? על כדורגל שעולה שני שקל".

ואני: "אפשר לחשוב שישראלים לא מחלקים צעצועים או ממתקים בהודו. כולה מבוגר נותן מתנה לילד, הכי נורמלי, הכי נחמד שיש".

היא: "אם זה היה סרקוזי או קלינטון, אין בעיה. אבל מרקל מנסה להשתיק ילדים במתנות? זה מגעיל אותי. לא רוצה שהגרמנים ירגישו טוב כשהם יראו בטלוויזיה ילדים יהודים מושיטים ידיים".

אני: "ישראלים, ילדים ישראלים".

היא: "הם יהודים, תמיד יהיו יהודים. גרתי בגרמניה, והגרמנים יודעים אך ורק מה זה יהודים. כל מי שפותח עיתון באיזה כפר בבוואריה שוב בטוח שיהודים נעים בקבוצות צפופות".

אני: "את באמת חושבת שיש קו ישיר בין תעמולה נאצית נוסח "היהודי הנצחי" לילדים ישראלים עם כדורגל?"

היא: "כן. כי זה מתכתב ישירות עם תמונות מאז. בא לי להקיא. פעם הם קנו סליחה במיליארדים, עכשיו בגרושים. לא אכפת לי שבן גוריון אמר שאין מחיר לשואה, כי הגרמנים דווקא קנו סליחה. אבל נניח שבכל זאת, אז לא הייתה ברירה, ולא הייתה פה מדינה בלי השילומים. אבל אם משלמים, שיהיה בכבוד, בשקט. אם היא הייתה נותנת כדורגל בלי צלמים, אין בעיה".

אני: "לשיטתך, מותר לתת ולקחת רק בסתר. ככה דווקא מתחזק הסטריאוטיפ על היהודי שמוכן לעשות קומבינה עם גרמני בשקט, במחשכים, בלי שיידעו. מה שמרקל מנסה לעשות זה לחשוף לעולם כולו את מה שכואב וגם את מה שנורמלי. לתת מתנות בפומבי זה סימן לבריאות, לא לחולי".

היא: "לצופף 300 ילדים בפריים עם קאנצלרית וכדורגל זה מזעזע. זו הנצחה של זוועה מוכרת מדי, כזו שראיתי כבר אלף פעם בתמונות. זה חולני".

אני: "זה בריא. כי הילדים האלה לא זקוקים לשום חסדים, הם חיים בקיבוץ, בישראל, ולא צריכים הצלה מאף אחד. הם בסך הכל שמחים לקבל מתנה ממבוגר, כמו כל ילד, אפילו אם המבוגר הוא גרמני".

היא: "זה לא נורמלי, לא מול המצלמות".

אני: "80 אחוז מהישראלים חושבים שזה כן נורמלי. שהדרך היחידה היא לקדם יחסים פומביים, בלי בושה ובלי פחד".

היא: "מישהו אמר שכל היהודים חכמים?".

אתם, כולכם: תחליטו בעצמכם.

"אם הם ימשיכו להשתולל, ננתק להם את החשמל". מבטיח הפוליטיקאי הבכיר לתומכיו. "נראה אותם חכמים בחושך ובקור". הקהל מוחא כפיים. הדגלים מתנופפים. החזות מתוחים. הגאווה הלאומית זוקרת ראש, עוברת לדום. טוב לה, לגאווה. הדיפלומטים הזרים עושים פרצוף. זה לא עוזר להם.

הפוליטיקאי הבכיר לא לבד. כך מקובל לדבר במזרח הפרוע ב-2008. לפחות 75% מאספקת החשמל של החבל העקשן ורווי השנאה והדם, מגיעה מתחנת הכוח של המדינה הגדולה והחזקה יותר. החבל מרדן, ועקשן, והוא רוצה להפוך בעצמו למדינה. במלחמה הגדולה היו גירושים המוניים והרג מכל הבא ליד, ופושעי מלחמה משני הצדדים הגדירו עצמם מנהיגים. עכשיו המקומיים, המוסלמים, חולמים על עצמאות. תובעים אותה, בעצם. בכוח, אם צריך, אפילו באלימות קשה. בכל מחיר.

הלאומנים מהמדינה הגדולה, מעצמה אזורית מוקפת אויבים, לא יוותרו. לא יוותרו בחיים. אם צריך, ינתקו חשמל. אם חייבים, יקשו מאוד את הגישה לחו"ל על התושבים הסוררים. גם איסור על מעבר סחורות חיוניות בהחלט אפשרי.

אפילו מדברים על הקמת מיליציה של המחנה הימני-לאומני. יהיו בה קצינים וחיילים, אנשי צבא ומשטרה. במקרה הרע, הם יסרבו פקודה. במקרה הרע עוד יותר, פשוט ישליכו מעליהם את המדים, וימלאו פקודות מטעם עצמם. המקומיים נחושים ומשוגעים לא פחות מהמתיישבים, ואפילו יותר. הם בוודאי יגיבו באלימות משלהם.

בכל זאת, מדובר בזכות העם על ארץ אבותיו. כך קובעים המיתוסים של השליטים המתיישבים (או המתנחלים, עניין לא רק של סמנטיקה).

בכל זאת, מדובר בזכויות לאומיות של אוכלוסייה ענייה ומקופחת, כולל זכות השיבה. כך נשבעת התנועה הלאומית המקומית. היא מוכנה לנקוט בטרור. מבחינתה זה מאבק על חירות.

כן. ניחשתם נכון. מדובר בסרביה וקוסובו, כמובן. ככה חשבתם, לא? אה. כי לא, לא התייחסתי לישראל ולפלשתינים.

כך, בכל אופן, חוששים המומחים, יקרה כשקוסובו תכריז על עצמאותה ותיפרד בכוח מסרביה, השליטה. וזה קרוב. קרוב מאוד. האלבנים של קוסובו רוצים עצמאות. הלאומנים מסרביה לא מוכנים לתת אותה. הקיצוניים שבהם מוכנים להילחם שוב, כמו ב-1999. ארה"ב והאיחוד האירופי בצד של קוסובו האלבנית-מוסלמית. רוסיה בעד סרביה, והמיעוט הנוצרי אורתודוכסי בקוסובו.

סרביה וקוסובו הן לא ישראל ופלשתין. יש הרבה הבדלים. חשובים מאוד. שם הייתה התערבות בינלאומית צבאית של מעצמות, פה רק דיפלומטית. לפחות בחצי המאה שמאז מבצע סיני. גם היקף ההרג והגירושים והטירוף לא זהה. לפחות לא בשנים האחרונות.

אבל דבר אחד משותף לדרום מזרח אירופה ולמזרח התיכון: מתינות לא באופנה. היא לא ממש מצליחה למכור. פוליטיקאים שרוצים לעשות הון מסוג מסוים מאוד, במיוחד בתקופת בחירות מכריעות, הולכים על קיצוניות. השלכת שמן, בנזין או כל חומר דליק אחר על הלהבות, זו מכירה בטוחה. ומה עם האזרחים? הם יתלהבו בהתחלה ואחר כך ירוצו לקנות תאורת חירום ומטפים. ובמובן הזה, הבלקן זה כאן.