גלוקליזציה

לפני הכל - כמובן שלא מדובר בתחזית. הכל תסריטים דמיוניים. חלקם כדאי שיתממש. חלקם רצוי מאד שלא יתממשו. המציאות של השנים האחרונות הראתה שהכל יכול להיות. הכל. אז הנה. שנת 2008, תחזית דמיונית, לא מחייבת, ובכל זאת:

פיגוע ראשון של האיסלאם הקיצוני בבלגיה: למרות ביטול מופע זיקוקי דינור בבריסל במהלך חגיגות ראש השנה, פיצוץ מתרחש בבירת בלגיה. יש נפגעים, יש חשודים בביצוע: מהגרים ממוצא פקיסטני. בהמשך, בפברואר, גרמניה אוסרת הגירה ממדינות דרום ומרכז אסיה או "זליגת גורמים זרים" כדברי שר הפנים. אחר כך הוא מתנצל על הנוסח, אבל מותיר את התקנה בעינה. היחסים עם פקיסטן מוקפאים. בילאוול בוטו, הבן של, מגנה.

איטליה מצטרפת למגמה ואוסרת על הגירת זרים כלשהם לשטחה. "הגיע הזמן" מודיעה אלסנדרה מוסוליני, הנכדה של "ומי שלא מתאים לו שיילך לבית הדין האירופי לזכויות אדם. ולידיעתכם, מעניין לי את התחת בית הדין האירופי לזכויות אדם". מוסוליני מוציאה במקביל דיסק חדש "דולצ'ה דוצ'ה " (דוצ'ה מתוק). הוא נמכר היטב. סופיה לורן, הדודה של אלסנדרה, מגנה.

ביוני, מפלגת "הברית למען עתיד אוסטריה" של יורג היידר נהנית בסקרים באוסטריה מ-37 אחוז תמיכה. הידר פותח שמפניה מול המצלמות ומבטיח "לפתוח אותם, את כולם". מארין לה-פן, הבת של, מתקשרת לברך את היידר. גם היא מול המצלמות. ברנדט שיראק, אלמנתו של, מגנה.

אלי ויזל ודזמונד טוטו, שניהם זוכים לשעבר של, מפרסמים קול קורא: "לא זכינו בפרס נובל לשלום כדי לראות בחיינו אירועים כאלה" הם זועקים מעל הדף. הדי וי די המשותף של הצמד – "בייבי נובל" – מוסר מהמדפים.

לקראת חגיגות ערב ראש השנה 2009, מורגשת ברחובות נוכחות דלילה של אזרחים. דלילה מדי. הנסיכים ויליאם והארי, הנכדים של, קוראים לציבור להופיע למסיבת ענק בכיכר לסטר בלונדון. "אנחנו נרקוד על החופים, נרקוד בשדות, ונרקוד ברחובות", ויליאם מצטט בלי בושה. מיליון וחצי בריטים משתכרים ברחובות. השקט חוזר לאי הבריטי, אחר כך ליבשת כולה. בינתיים.

והנה עוד כמה אירועים (דמיוניים, דמיוניים) מהשנה שתחלוף:

פברואר - אל גור זונח את הקמפיין הירוק. תמורת 40 מיליון דולר, גור מפיק ומככב בשני סרטים חדשים "אמת מעצבנת" (A REALLY INCOVENEIENT TRUTH ) ו"אמת בסבבה" (A SUPER COOL TRUTH).

אוגוסט - רעידת אדמה בבנגלדש. מיליוני נפגעים. רשתות השידור בארה"ב לא מדווחות מהשטח. הנימוק: הרעש הקטלני מתרחש כמה דקות לפני תחילת שידור היסטורי. השידור כולל את תצוגת ויקטוריה'ס סיקרט 2008, ובהפסקת הפרסומות – עימות על מצב האומה בין המועמדים המובילים לנשיאות ארצות הברית: ברק אובמה ומייקל בלומברג.

בריטני ספירס חדלה אש עד נובמבר. אז היא ופאריס הילטון מתחתנות בכנסיה בווגאס ומאמצות את התינוק של ג'יימי לין, אחותה של בריטני. שם התינוק הוא צירוף שמות שתי האמהות – פיני.

דצמבר - זמן קצר אחרי הפעלת הכור בבושהאר, איראן מודיעה שהיא מפסיקה לאלתר ולתמיד את תהליך העשרת האוראניום וייצור הפלוטוניום. הנשיאה קלינטון: "יום היסטורי". הנשיא לשעבר קלינטון: "אמרתי לכם". הנשיא לשעבר קרטר: "עכשיו תור מדינת ישראל (שקיימת על פי פרסומים זרים), לסגור את כור הפלוטוניום (שיש לה על פי פרסומים זרים), ולהתפרק מהנשק הגרעיני שברשותה (על פי פרסומים זרים)". עיתון בישראל: "הנשיא פרס מתכנן 'רכבת שלום': בבוקר פלאפל בתל אביב – בצהריים חומוס בטהראן ". פרסום רשמי בטהראן: "חומוס בטהראן? אין דבר כזה. השטן הקטן שוב מפיץ שקרים". מהדורת חדשות בישראל: "הנשיא פרס מתכנן – מטוס האחווה. בבוקר דיוטי פרי בבן גוריון, בערב שופינג במשהד". סוכנות הידיעות האיראנית: "Khosh Amadid!".

20 בדצמבר 2007, מחזה משונה: חיילים פולנים מסירים את מחסום הגבול בין פולין לגרמניה. פולנים מרוצים, מחויכים, מתכוננים לכניסה רבת משתתפים וחוקית לתוך גרמניה. וגם הלאה משם, מערבה. מתכוננים לשטוף את אירופה כולה. הגרמנים עומדים חמוצים מעט, מברכים בחיוכים מאולצים את הפולשים ממזרח.

איפה הם ואיפה 1 בספטמבר 1939, היום בו הגרמנים הסיטו בקלילות את מחסום הגבול בין גרמניה לפולין והחלו בדהירה מזרחה, לורשה, וגם הלאה משם, רחוק רחוק, עד אין קץ כמעט. עד שכמה שיותר יהודים, וצוענים, והומואים, וקומוניסטים, יושמדו ויימחקו וייעלמו ויידרסו.

61 שנה אחרי, בסוף השבוע הזה, יושמה הרחבת הסכמי שנגן. זה השם הרשמי למהלך שמאפשר לאזרחי תשע מדינות, כולן חברות חדשות יחסית באיחוד האירופי, רובן קומוניסטיות לשעבר, לנוע בחופשיות מוחלטת ברחבי האיחוד. בלי צורך בהצגת דרכון, בלי בדיקות בגבולות. אפשר לתפוס מונית בטאלין שבאסטוניה וליסוע עד ליסבון. וכמובן, מורשה אפשר לדהור עד ברלין. בקלות. בפולין אפילו מציגים בקולנוע קומדיה מטורפת על היטלר של דני לוי, במאי יהודי שפועל בגרמניה. במו עיני ראיתי.

לקנא בהם? ברור. גם אנחנו רוצים, מתחננים, תובעים להיות חלק מזה. באלפינו. שישי בערב, אישה צעירה יושבת ליד שולחן בארוחת טרום חג המולד של עולים ומהגרים פולנים בישראל. היא מטפלת בבקשות של ישראלים שמנסים להשיג דרכונים פולנים. היא אומרת: "יש כאלה שאבא של סבא שלהם עבר בפולין בדרך לאנשהו, והם מנצלים איזה סעיף טכני, ומצליחים להשיג דרכון. ויש כאלה" היא עוברת לטון כמעט מתנצל "ניצולי שואה, שמדברים רק פולנית, בקושי יודעים עברית, ואין להם סיכוי".  "למה?" "כי במלחמה נשרפו המון ארכיונים" היא מסבירה, "ובלי ארכיון, אין רישום, ובלי רישום, אין סיכוי לדרכון".

גם לי לא מגיע דרכון פולני. סבא שלי היה פולני, אבל ציוני. בגיל 15, שבו לא היה רשום בשום מקום, נסע לפלשתינה. חלק מהאחים והאחיות של סבא, נשארו ברחוב סטווקי 6 בוורשה. גם ההורים שלהם, והילדים שלהם, והחברים שלהם, כולם חשבו שעדיף להישאר. אם היו שורדים את המלחמה, צאצאיהם היו מקבלים דרכון. אבל דבר לא נותר מהם. רק שמות בספר טלפונים פולני מ-1939 שעלעלתי בו לאחרונה.

אז אני לא זכאי ליסוע בלי לחשוב על כלום מוורשה לברלין. האמת, קצת חבל. נשארתי תקוע עם דרכון ישראלי, כחול כזה, קצת עולם שלישי כזה. ובכל זאת, כמובן, תודה לסבא.

"זהו, יש!" כמעט אפשר היה לשמוע דרך הבעת הפנים המשוחררת לפתע את זעקת הניצחון הפנימית של  כתבת הבי בי סי, המותשת מרוב דיונים ודיווחים וויכוחים. "הם חתמו", היא אומרת ונעמדת לרגע בצל. לנשום. עדיין לא לנשום לרווחה. אבל לקחת נשימה ארוכה, זה כבר מותר לה.

זה קרה. בסוף האירופאים ירדו מהפסגות אליהן שאפו להגיע והאמריקנים קצת עיקמו את הפנים וקצת זקפו את הראש  מעל האינטרס הלאומי הצר מאד – רק קצת. העולם – כלומר העשירים והחזקים – הסכים להסכים. על מה? על כך שועידת באלי תייצר מפת דרכים להסכם תוך שנתיים, הסכם שיחליף את אמנת קיוטו ב-2012 ויפחית באופן דרמטי את פליטת גזי החממה בכל העולם.

בתמונה: נציגי המדינות השבוע בבאלי (רויטרס)

נשמע מסורבל? נכון. זה מסורבל. וזה לא כל מה שכמעט כל העולם ביקש. וזה לא לגמרי מספק את הסינים ואת ההודים ואת ברזיל ואת רוסיה ואת יפן ואת קנדה. גם לא את סעודיה. ואף אחד לא ממש שאל את איי דרום האוקיינוס השקט או את מדינות דרום אמריקה החלשות יותר או את מדינות מזרח אסיה העניות יותר. ועדיין ברקע אני שומע מחיאות כפיים והתרגשות אמיתית. אפילו הנציגה האמריקנית - השנואה על הירוקים - מקבלת מחיאות כפיים. הן מעט חלשות, אבל הן בכל זאת מחיאות ותשואות וקריאות שמחה אמיתיות. בצדק.

למה? כי העולם החליט להחליט. העולם הסכים להסכים. סוף סוף. זה לא קורה הרבה. בעצם זה כמעט לא קורה בכלל. עכשיו השאיפה להציל את הכדור הזה מקטסטרופה כתובה על מסמך רשמי כלל עולמי. של כו-לם. על החתום 190 מדינות. גם אנחנו, בישראל. גם איראן. גם ארצות הברית, גם האיחוד האירופי, גם סין.

הן מסכימות לשלם למדינות העניות והמיוערות כדי שיפסיקו לאבד את עצמן לדעת ולגרור את כולן לבור עשן ומפויח יחד איתן. הן מסכימות לסייע זו לזו באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ירוקות כדי לעזור למאות מיליונים מאפריקה המשוונית הגוועת בצמא, ולעשרות מיליונים שאיבדו את ביתם בבנגלדש המוצפת כל הזמן.

בתמונה: השר הבריטי להגנת הסביבה נפגש עם פעילים ירוקים בבאלי (רויטרס)

עד 2009 תצטרך חבורת הפוליטיקאים והבירוקרטים לעשות עוד צעד ענק לאנושות. הרבה יותר גדול מזה שהושג בבאלי. עד אז, הם יצטרכו להחליט איך וכמה ומי בדיוק יצטרך להשקיע כדי להיפטר מהפחמן הדו חמצני ולהפסיק את התבערה הגדולה ביערות העד. לפרוט את ההצהרות למעשים. אם יצליחו - באלי תיזכר כשלב הראשון, כרגע בו תושבי הכדור החליטו שהם רוצים להישאר כאן עוד קצת, לא להיעלם תוך כמה מאות, אפילו עשרות שנים. כישלון בסיבוב הבא פירושו שבאלי תיזכר לדיראון עולם כמקום שבו דיברו, ואחר כך כתבו, ובסוף לא עשו.

והנה הלקח האמיתי מהסיפור כולו: רק פחד וחרדה אמיתיים יכולים להזיז מדינות. רק לחץ ציבורי אמיתי יכול לשכנע מנהיגים, חלקם לא נבחרים ולא ממש אכפתיים לגבי צרכי העם שלהם. כתבת הבי בי סי יכולה לשחרר חיוך. קטן אמנם, אבל אמיתי. גם אני.  גם אתם.

"הלו, בוא לפה, רוצה להציל את העולם?", אומרת דובת הקוטב במבטא קוריאני כבד. "בוא הנה לצלם אותנו". מפצירה בי הדובה הלבנה. לא, עידן קרח לא הפציע בבאלי, אינדונזיה. להיפך, חם. נורא. כל הזמן. 

הדובה, כלומר ילדה בתלבושת פרווה לבנה מדרום קוריאה, כולה בת 15, שעומדת בשמש מחוץ לאולם בו מכונסת ועידת האקלים בבאלי, אינדונזיה, רצינית לגמרי. היא רוצה שהפוליטיקאים שבפנים, במזגן, יעשו משהו רציני כדי לעצור את התלהטות הכדור. אם לא, הקרח שבו תלויים דובי הקוטב, יימס ויתפורר מתחתם והם ייעלמו. שליש מהקרחונים באזור הארקטי, מסביב לקוטב הצפוני, התאדו בשלושים השנים האחרונות

גם הפינגווינים האינדונזים עצבניים. שניים מהם השתזפו אתמול על כסאות נוח ממש מחוץ לאולם הועידה. כל מה שהיה שם כדי להקל על הפעילים הירוקים המחופשים לציפורים מאנטרקטיקה, היו מניפות ומים מינרלים. הפינגווינים שבאו לוועידה רוקדים ושרים לצלילי FEELING HOT HOT HOT, אבל על פניהם הבעה כעוסה. הם מבקשים שראשי המדינות והשרים שבפנים, בקוקטיילים המפנקים, יזיזו כבר עניינים. אם לא, גם קיומם של הפינגווינים האמיתיים שבחוג הקוטב הדרומי, בסכנה. הטמפרטורה באנטרקטיקה עולה בקצב מהיר פי חמישה מאשר בשאר העולם.

בינתיים הפוליטיקאים לא מספקים את הסחורה. הם עסוקים בהתגוששות בינגושית: סין והודו נגד אירופה, ארצות הברית נגד כל העולם. הדובים מצטלמים, הפינגווינים רוקדים, והשיירה עוברת. הסכם חתום על הפחתת פליטת גזי החממה אין כרגע. ממש אין. אבל זה היה צפוי. אבל אפילו מסמך כללי, הצהרתי, לא מצליחים לגבש כאן. מסמך כזה אמור לבטא הסכמה כלל עולמית לגבי הדרך שתוביל להסכם שיחליף את אמנת קיוטו. ההסכם הבא אמור לקבוע מדדים ברורים ומחייבים של הפחתה כלל עולמית בפליטת גזי החממה, שמרתיחים את הימים בקוטב הצפוני והדרומי ובכל האזור שביניהם.

אבל לא כולם רוצים הסכם כזה, ויש גם כאלה שחשוב להם מאד לטרפד אותו. השטן הגדול  בעיני הפעילים הירוקים בוועידה הזאת היא ארצות הברית. ארצות הברית, שחולקת יחד עם סין את התואר המפוקפק של המזהמות הגדולות בעולם, מבקשת לעצור כל תקנה שתחייב אותה לפעול בצורה דרמטית החל ב-2012. מהדלפות מתוך דיונים סגורים עולה התמונה הבאה –  האמריקנים מזלזלים בנציגות האחרות, מתנשאים, מגיבים בגסות על ניסיונות לרתום אותם להסכם. הם מפוצצים דיונים על סעיפים טכניים, לא מקבלים עדויות מדעיות שכל העולם רואה כתורה מסיני.

האמריקנים רוצים להמשיך לייצר חשמל בזול. ולצרוך דלק בכמויות. ולפלוט גזים, כמו CO2, שמלהיטים את האטמוספירה בדיוק בהיקף שמתאים להם. ואם הם כבר מדברים על קיצוץ, הם רוצים שהיקפו יעמוד – ניחשתם נכון – בדיוק על מה שמתאים לארצות הברית של אמריקה. ולערב הסעודית. ובעניין הזה גם ונצואלה ואיראן, בשגרה אויבות של ממשל בוש, הן בנות ברית לרגע. כולן מכורות למכירה ולרכישה של נפט, וכמה שיותר, יותר טוב. ובראשן משפחת בוש הטקסנית. על הקשת שבין אנרגיה ירוקה לזהב שחור, ההעדפה של בוש ברורה.

אלא שלמשלחת של בוש לוועידה יש אויב מסוכן יותר מדובי קוטב קוריאנים ופינגווינים אינדונזים. קוראים לו אל גור. חתן פרס נובל, זוכה פרס האוסקר, מנהיג המשלחת האמריקנית  האלטרנטיבית לבאלי, אמור לייצר בהופעה שלו כאן מספיק חשמל באוויר כדי להלחיץ את ארצות הברית הרשמית. תפקידו בעיני עצמו ובעיני מאמיניו – למנוע מהסיפור כולו להסתיים בתיקו אפס מעצבן בין הבית הלבן לשאר העולם, ההולך ומשחיר מרוב זיהום אוויר ושריפות. עם זאת, גור חוזר ואומר שלא ירוץ לנשיאות ב-2008 ולא יתיישב במקום בוש בלשכת הנשיא. לפחות לא כרגע.

אבל כל המועמדים הדמוקרטים וגם כמה רפובליקנים בכירים נשמעים יותר ויותר כמוהו. השקעה בטכנולוגיות ירוקות? כן. אנרגיה סולרית? למה לא. בורסה שבה נמכרים רישיונות וזכויות לפלוט גזים? בהחלט כן. "הרבה אמריקנים חוששים מטרור איסלאמי מתודלק בנפט", אומרת ציפי איסר-איציק, מנכ"ל "אדם טבע ודין", שנמצאת כאן. "הרבה אמריקנים לא רוצים לשלם המון על הבנזין במכונית שלהם. הרבה אמריקנים חושבים על מחיר פוליסות הביטוח שלהם. אם יהיו עוד 50 קתרינות, הם יתחילו לשלם הרבה יותר".

אז לא, זה עדיין לא השלב שבו במערכת הבחירות בארצות הברית אומרים "זו הסביבה, טמבל" במקום "זו הכלכלה, טיפש" – הסיסמא שהביאה את ביל קלינטון למשרת הנשיא. אבל כשהכול מתחבר- הסביבה, והכלכלה, ודעת הקהל, גם ארצות הברית כנראה מרגישה את השינוי. החברים של בוש מתעשיית הנפט כבר לא יכולים לחלום על קידוחים בלתי מוגבלים בלב הטבע הפראי של אלסקה. הפינגווינים והדובים יכולים להרשות לעצמם לחייך קצת.