גלוקליזציה

"זהו, יש!" כמעט אפשר היה לשמוע דרך הבעת הפנים המשוחררת לפתע את זעקת הניצחון הפנימית של  כתבת הבי בי סי, המותשת מרוב דיונים ודיווחים וויכוחים. "הם חתמו", היא אומרת ונעמדת לרגע בצל. לנשום. עדיין לא לנשום לרווחה. אבל לקחת נשימה ארוכה, זה כבר מותר לה.

זה קרה. בסוף האירופאים ירדו מהפסגות אליהן שאפו להגיע והאמריקנים קצת עיקמו את הפנים וקצת זקפו את הראש  מעל האינטרס הלאומי הצר מאד – רק קצת. העולם – כלומר העשירים והחזקים – הסכים להסכים. על מה? על כך שועידת באלי תייצר מפת דרכים להסכם תוך שנתיים, הסכם שיחליף את אמנת קיוטו ב-2012 ויפחית באופן דרמטי את פליטת גזי החממה בכל העולם.

בתמונה: נציגי המדינות השבוע בבאלי (רויטרס)

נשמע מסורבל? נכון. זה מסורבל. וזה לא כל מה שכמעט כל העולם ביקש. וזה לא לגמרי מספק את הסינים ואת ההודים ואת ברזיל ואת רוסיה ואת יפן ואת קנדה. גם לא את סעודיה. ואף אחד לא ממש שאל את איי דרום האוקיינוס השקט או את מדינות דרום אמריקה החלשות יותר או את מדינות מזרח אסיה העניות יותר. ועדיין ברקע אני שומע מחיאות כפיים והתרגשות אמיתית. אפילו הנציגה האמריקנית - השנואה על הירוקים - מקבלת מחיאות כפיים. הן מעט חלשות, אבל הן בכל זאת מחיאות ותשואות וקריאות שמחה אמיתיות. בצדק.

למה? כי העולם החליט להחליט. העולם הסכים להסכים. סוף סוף. זה לא קורה הרבה. בעצם זה כמעט לא קורה בכלל. עכשיו השאיפה להציל את הכדור הזה מקטסטרופה כתובה על מסמך רשמי כלל עולמי. של כו-לם. על החתום 190 מדינות. גם אנחנו, בישראל. גם איראן. גם ארצות הברית, גם האיחוד האירופי, גם סין.

הן מסכימות לשלם למדינות העניות והמיוערות כדי שיפסיקו לאבד את עצמן לדעת ולגרור את כולן לבור עשן ומפויח יחד איתן. הן מסכימות לסייע זו לזו באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ירוקות כדי לעזור למאות מיליונים מאפריקה המשוונית הגוועת בצמא, ולעשרות מיליונים שאיבדו את ביתם בבנגלדש המוצפת כל הזמן.

בתמונה: השר הבריטי להגנת הסביבה נפגש עם פעילים ירוקים בבאלי (רויטרס)

עד 2009 תצטרך חבורת הפוליטיקאים והבירוקרטים לעשות עוד צעד ענק לאנושות. הרבה יותר גדול מזה שהושג בבאלי. עד אז, הם יצטרכו להחליט איך וכמה ומי בדיוק יצטרך להשקיע כדי להיפטר מהפחמן הדו חמצני ולהפסיק את התבערה הגדולה ביערות העד. לפרוט את ההצהרות למעשים. אם יצליחו - באלי תיזכר כשלב הראשון, כרגע בו תושבי הכדור החליטו שהם רוצים להישאר כאן עוד קצת, לא להיעלם תוך כמה מאות, אפילו עשרות שנים. כישלון בסיבוב הבא פירושו שבאלי תיזכר לדיראון עולם כמקום שבו דיברו, ואחר כך כתבו, ובסוף לא עשו.

והנה הלקח האמיתי מהסיפור כולו: רק פחד וחרדה אמיתיים יכולים להזיז מדינות. רק לחץ ציבורי אמיתי יכול לשכנע מנהיגים, חלקם לא נבחרים ולא ממש אכפתיים לגבי צרכי העם שלהם. כתבת הבי בי סי יכולה לשחרר חיוך. קטן אמנם, אבל אמיתי. גם אני.  גם אתם.

"הלו, בוא לפה, רוצה להציל את העולם?", אומרת דובת הקוטב במבטא קוריאני כבד. "בוא הנה לצלם אותנו". מפצירה בי הדובה הלבנה. לא, עידן קרח לא הפציע בבאלי, אינדונזיה. להיפך, חם. נורא. כל הזמן. 

הדובה, כלומר ילדה בתלבושת פרווה לבנה מדרום קוריאה, כולה בת 15, שעומדת בשמש מחוץ לאולם בו מכונסת ועידת האקלים בבאלי, אינדונזיה, רצינית לגמרי. היא רוצה שהפוליטיקאים שבפנים, במזגן, יעשו משהו רציני כדי לעצור את התלהטות הכדור. אם לא, הקרח שבו תלויים דובי הקוטב, יימס ויתפורר מתחתם והם ייעלמו. שליש מהקרחונים באזור הארקטי, מסביב לקוטב הצפוני, התאדו בשלושים השנים האחרונות

גם הפינגווינים האינדונזים עצבניים. שניים מהם השתזפו אתמול על כסאות נוח ממש מחוץ לאולם הועידה. כל מה שהיה שם כדי להקל על הפעילים הירוקים המחופשים לציפורים מאנטרקטיקה, היו מניפות ומים מינרלים. הפינגווינים שבאו לוועידה רוקדים ושרים לצלילי FEELING HOT HOT HOT, אבל על פניהם הבעה כעוסה. הם מבקשים שראשי המדינות והשרים שבפנים, בקוקטיילים המפנקים, יזיזו כבר עניינים. אם לא, גם קיומם של הפינגווינים האמיתיים שבחוג הקוטב הדרומי, בסכנה. הטמפרטורה באנטרקטיקה עולה בקצב מהיר פי חמישה מאשר בשאר העולם.

בינתיים הפוליטיקאים לא מספקים את הסחורה. הם עסוקים בהתגוששות בינגושית: סין והודו נגד אירופה, ארצות הברית נגד כל העולם. הדובים מצטלמים, הפינגווינים רוקדים, והשיירה עוברת. הסכם חתום על הפחתת פליטת גזי החממה אין כרגע. ממש אין. אבל זה היה צפוי. אבל אפילו מסמך כללי, הצהרתי, לא מצליחים לגבש כאן. מסמך כזה אמור לבטא הסכמה כלל עולמית לגבי הדרך שתוביל להסכם שיחליף את אמנת קיוטו. ההסכם הבא אמור לקבוע מדדים ברורים ומחייבים של הפחתה כלל עולמית בפליטת גזי החממה, שמרתיחים את הימים בקוטב הצפוני והדרומי ובכל האזור שביניהם.

אבל לא כולם רוצים הסכם כזה, ויש גם כאלה שחשוב להם מאד לטרפד אותו. השטן הגדול  בעיני הפעילים הירוקים בוועידה הזאת היא ארצות הברית. ארצות הברית, שחולקת יחד עם סין את התואר המפוקפק של המזהמות הגדולות בעולם, מבקשת לעצור כל תקנה שתחייב אותה לפעול בצורה דרמטית החל ב-2012. מהדלפות מתוך דיונים סגורים עולה התמונה הבאה –  האמריקנים מזלזלים בנציגות האחרות, מתנשאים, מגיבים בגסות על ניסיונות לרתום אותם להסכם. הם מפוצצים דיונים על סעיפים טכניים, לא מקבלים עדויות מדעיות שכל העולם רואה כתורה מסיני.

האמריקנים רוצים להמשיך לייצר חשמל בזול. ולצרוך דלק בכמויות. ולפלוט גזים, כמו CO2, שמלהיטים את האטמוספירה בדיוק בהיקף שמתאים להם. ואם הם כבר מדברים על קיצוץ, הם רוצים שהיקפו יעמוד – ניחשתם נכון – בדיוק על מה שמתאים לארצות הברית של אמריקה. ולערב הסעודית. ובעניין הזה גם ונצואלה ואיראן, בשגרה אויבות של ממשל בוש, הן בנות ברית לרגע. כולן מכורות למכירה ולרכישה של נפט, וכמה שיותר, יותר טוב. ובראשן משפחת בוש הטקסנית. על הקשת שבין אנרגיה ירוקה לזהב שחור, ההעדפה של בוש ברורה.

אלא שלמשלחת של בוש לוועידה יש אויב מסוכן יותר מדובי קוטב קוריאנים ופינגווינים אינדונזים. קוראים לו אל גור. חתן פרס נובל, זוכה פרס האוסקר, מנהיג המשלחת האמריקנית  האלטרנטיבית לבאלי, אמור לייצר בהופעה שלו כאן מספיק חשמל באוויר כדי להלחיץ את ארצות הברית הרשמית. תפקידו בעיני עצמו ובעיני מאמיניו – למנוע מהסיפור כולו להסתיים בתיקו אפס מעצבן בין הבית הלבן לשאר העולם, ההולך ומשחיר מרוב זיהום אוויר ושריפות. עם זאת, גור חוזר ואומר שלא ירוץ לנשיאות ב-2008 ולא יתיישב במקום בוש בלשכת הנשיא. לפחות לא כרגע.

אבל כל המועמדים הדמוקרטים וגם כמה רפובליקנים בכירים נשמעים יותר ויותר כמוהו. השקעה בטכנולוגיות ירוקות? כן. אנרגיה סולרית? למה לא. בורסה שבה נמכרים רישיונות וזכויות לפלוט גזים? בהחלט כן. "הרבה אמריקנים חוששים מטרור איסלאמי מתודלק בנפט", אומרת ציפי איסר-איציק, מנכ"ל "אדם טבע ודין", שנמצאת כאן. "הרבה אמריקנים לא רוצים לשלם המון על הבנזין במכונית שלהם. הרבה אמריקנים חושבים על מחיר פוליסות הביטוח שלהם. אם יהיו עוד 50 קתרינות, הם יתחילו לשלם הרבה יותר".

אז לא, זה עדיין לא השלב שבו במערכת הבחירות בארצות הברית אומרים "זו הסביבה, טמבל" במקום "זו הכלכלה, טיפש" – הסיסמא שהביאה את ביל קלינטון למשרת הנשיא. אבל כשהכול מתחבר- הסביבה, והכלכלה, ודעת הקהל, גם ארצות הברית כנראה מרגישה את השינוי. החברים של בוש מתעשיית הנפט כבר לא יכולים לחלום על קידוחים בלתי מוגבלים בלב הטבע הפראי של אלסקה. הפינגווינים והדובים יכולים להרשות לעצמם לחייך קצת.

בשפה הבאלינזית, שפתם הייחודית של תושבי באלי לא קיים המונח "התחממות גלובלית". הביטוי לא קיים, משום שבבאלי לא מדברים גלובליזציה. התושבים באי הזה, חלק מאינדונזיה, גאים בתרבות המקומית ההינדית, ששמרה על עצמה חיה וחיונית למרות היסטוריה ארוכה של שלטון זר, ופלישות צבאיות ותרבותיות. הם נשארו הם, וטוב להם כך. הם לא זקוקים לביטוי שמתגלגל על כל הלשונות של כל דוברי השפות האחרות, אלה שבאו אליהם עכשיו לוועידה יוצאת דופן בהיקפה, היסטורית ממש, ועידה שבה מדברים ומתווכחים כולם – ממשלות, ארגונים ואפילו חברות ענק - על הדרך לעצור את שינויי האקלים.

ולמרות שבבאלי גאים על העמידה מול נחשול ההשפעות הזרות, הם גם מבינים מדוע העולם כולו מתייצב אצלם ברגע הזה ותובע מעצמו שינוי. "בעשר השנים האחרונות ירד הרבה יותר גשם וגם הרבה יותר חם", אומר לי תושב אחד הכפרים שחי בו כפי שחיו בו אבותיו לפני אלפי שנים, "משהו לא טוב קורה". בבאלי יודעים שזה קורה ומבינים עד כמה זה מסוכן. בכפרים הנידחים, שבחלק מהם לא ראו ישראלי אף פעם עד היום, מוכנים לקבל עזרה מכל אחד, מהאו"ם, דרך ג'ורג' בוש ועד הנציגים ששיגרה מדינת היהודים. העיקר שמישהו יעשה משהו.

אם יובטח להם שאספקת המים תהיה קבועה ולא קפריזית, הפועלים בשדות האורז של באלי אפילו מוכנים להתמודד עם הומור ירוק, ועוד בעברית: "האנשים כאן לא מוכנים להיות קורבנות הקרבון", משורר באוזני נציג ישראלי, שהחליט לתקוף את בעיית הפחמן באמצעות בדיחות. "אל תתנו להם אגזוזים" ממשיך באותו קו מחשבה פעיל ירוק.

אקטיביסט מחופש לעץ בכינוס באלי (רויטרס)

והנה הנוסחה שמערבים מתקשים להבין: אורח החיים הרגיל, המסורתי, של הבאלינזים מאפשר להם, מצד אחד, לערוך בכל חצי שנה טקס הינדי לכבוד העצים, ומצד שני, להבעיר פסולת ולהיפטר מהביוב בבורות ספיגה עתיקים. להעריץ את העצים, וגם לשגר פסולת לדרכה האחרונה באמצעים פרימטיביים, הכל בנשימה אחת.

צירוף בעייתי, אין ספק. זה לא בריא, זה לא מריח טוב, זה לא נראה טוב כשביוב מפכפך בעליצות ברחוב הראשי של הכפר, בזמן שתושביו מקיימים טקס הינדי לכבוד הטבע. אלא שבבאלי לא חונכים בכל שבוע שתי תחנות כוח מונעות בפחם מזהם, כמו בסין. בבאלי לא נוהגים ברכבי שטח מפלצתיים, כמו בארצות הברית. בבאלי גם לא שמעו על מכוניות היברידיות כמו בקליפורניה, אבל כשאי בן שלושה מיליון תושבים מצליח, בינתיים לפחות, לא לתעש ולשרוף ולזהם את עצמו למוות, אז אולי לאמריקנים ולסינים ולישראלים יש מה ללמוד ממנו.

למשל שלעצים יש נשמה, וכשכורתים אותם, רוחם נגדעת יחד איתם. ולכן בכל פעם שכורתים עץ גדול לטובת פיתוח, עושים זאת רק אחרי קבלת רשות מהאלים. וזה מה ששואלים עצמם באי הוועידה בבאלי - האם ג'ורג' בוש והו ג'ינטאו ואהוד אולמרט ומנהיגי סעודיה ודרום קוריאה ודרום אפריקה מבינים את כל זה? האם זה אכפת להם בכלל? האם הם יכולים לפעול יחד כדי לעשות חשבון גלובלי ולא פרטי?

אולי כן. ואולי לא. ואם לא, הפעילים הירוקים הנחושים מתווכחים איך להכניס את זה לפוליטיקאים לראש בדרכים אחרות. האם לצאת למאבק דון קישוטי בתרבות הצריכה שמלמדת את העולם לבזבז ולנצל כל מה שיש לו, מבני אדם דרך עצים ועד נפט? או אולי לקבל את העובדה שיש שיטה שולטת – קוראים לה קפיטלזים – ולפעול מתוכה ובאמצעותה כך שזיהום יהפוך לבלתי משתלם? האם להתייחס ליער עד כאל דבר מה קדוש, משהו שאי אפשר לכמת בכסף, או להגיע למצב שבו פשוט לא ישתלם לכרות אותו?

בבאלי בחרו בגם וגם. גם קדושת היער העתיק, וגם נטיעה של עצים שצומחים במהירות שיא, ומאפשרים לתושבים לכרות אותם ולייצר מהם כל מה שהם רוצים לייצר. הג'ונגל נשאר חי, ויש מספיק חומר גלם למסיכות דקורטיביות שיימכרו לתיירים תאבי האותנטיות. את אלה אפשר לסדר בשורה ארוכה, שמובילה היישר מהמקדש ההינדי בכפר הנידח ועד הדיוטי פרי.