תכנית התנתקות מהמבקרים

על קורבנות אפנה וקורבנות תרבות מדברים הרבה. גם על קורבנות הביקורת. על מה שלא מדברים, לפחות לא מספיק, זה על קורבנות המבקרים. לא על אלה שהמוצר שלהם נפסל, אלא על צרכני הביקורת. אלה שמתפתים להמלצות ולשבחים וכשהתבדו אין להם עם מי לבא חשבון. מי לא מכיר את ההרגשה הזו של האוויל המשריש, כשבניגוד לדעתם או לאינטואיציות של טובי חברייך, החלטת ללכת עם המלצת המבקר. זה בולט בכל התחומים, אבל במיוחד כשמדובר בסרטים. עם יד על הלב, מכמה סרטים בתקופה האחרונה יצאתם בהרגשה שהן הצדיקו את היציאה מהבית ואת מחיר הכרטיס ? כמה פעמים הלכתם על בטוח, על סרט שמתגאה בכמה דקלי זהב ומסומן ע"י המבקרים במשך שבועות ארוכים בכוכבים מקיר לקיר ? כמה פעמים קראתם שזה הסרט הכי מצחיק בהיסטוריה הקולנועית ומצאתם את עצמכם מייבבים בתחושת הונאה ? כמה פעמים ספרתם עד עשר ובכל זאת הלכתם לעוד סרט ישראלי מאכזב רק מכיוון שהמבקרים העניקו לו את אותו מספר כוכבים כמו ל"שיחות נפש" החד פעמי. וכמה פעמים הלכתם לסרט שהמבקרים קטלו וחשבתם שהוא היה מצוין ? ממש לא בא לי להסתכסך עם עמיתיי המבקרים המלומדים. אבל כמי שלא מגיעה להקרנות חינם לעיתונאים וכותבת במהלך כל סרט רע ומומלץ – או מעולה ומושמץ – מדור אלטרנטיבי בשם "בניגוד לדעת המבקר", תרשו לי להזהיר שהגיע פופקורן עד נפש. הביקורת היא מוסד חשוב, אבל אם יותר מדי אנשים יוצאים מהקולנוע עם חשק לרסס את העיר בכתובות אזהרה, או נחשפו לחוויה קולנועית מעולה רק בזכות שמועות מפה לאוזן, סימן שמשהו בסיסי לא עובד כאן. אם יותר מדי צופים מעדיפים במקום "הכי הכי" את "הכי אחי", ומרגישים שאף מבקר לא היה מעז להעניק כוכב מיותר לסרט אילו היה צריך לשלם מכיסו את מחיר הכרטיס – מדובר בנתק.

כשיותר ויותר קליינטים מעדיפים להשתמש בשירותי המלצות של חברים, תרשו לי לתת טיפ מקולגה מודאגת שכמה וכמה מחבריה עוסקים בביקורת תרבות ופנאי: מתחת לאפכם האנין כבר נרקמת בפועל תכנית התנתקות, שסיכוייה להתממש נראים גדולים בהרבה מתכנית ההתנתקות של שרון.

(יעל גבירץ, 7 לילות, ידיעות אחרונות 23.4.2004)

חשיבות המבקר

ישנה ההומורסקה הנפלאה ההיא של קישון, על דמותו הקומית-טראגית של אותו מבקר קולנוע אירופי מבוגר ואנין טעם, שחברת ההפצה מושיבה באולם החשוך כדי שיצפה בסרטים; אם הוא נהנה ומתרגש, הסרט מושלך לפח. אם הוא מקיא את נשמתו, הסרט הולך להפצה רחבה ככל האפשר וזוכה להצלחה אדירה.

עקרונית, גם אני חושב שהציבור צריך לקבל את המלצותיהם והסתייגויותיהם של מבקרי הקולנוע בעירבון מוגבל. המבקרים הם בדרך כלל אנשים שאהבתם לקולנוע הביאה אותם להקדיש כמה שנים מחייהם ללימודי האמנות הזו. אחרי הלימודים, והקריאה והצפייה בכמה אלפי סרטים, בדרך כלל בקצב של חמישה-שישה בשבוע, הטעם שהם מפתחים שונה מאוד מזה של זוג שיוצא לתומו ומבקש לתפוס איזה סרט, סתם כך כדי לנקות את הראש. ובאמת ליבי ליבי לאותו זוג שילך שולל אחרי המלצתו של מבקר נלהב ויגיע לרטרוספקטיבה של אנדריי טרקובסקי בסינמטק, או ייקלע לסרט איראני שצולם במצלמת וידאו יחידה, ושאחד המבקרים כבר הצהיר שהוא רואה בו את הולדתו מחדש של הקולנוע.

השאלה היא מה החלופה הזו לדעתם של המבקרים. דווקא היום, כשהקולנוע טובע בנחשולי היחצנות, אין תחליף לרשמיו הבלתי תלויים של אדם שמבין ומתמצא בתחום. כשאנשים שואלים אותי לאיזה סרט ללכת, אני לא שולח אותם לסרטים שאני אוהב, אלא שואל מה הם אוהבים, וממליץ על הסרט הקרוב ביותר לטעמם.

בעיני, מבקר הוא קודם על עיתונאי – כלומר עובד עבור הציבור.

במיטבה, ביקורת קולנוע אינה מסתכמת רק בשורה התחתונה – טוב, רע, ללכת, לא ללכת – אלא אמורה להעניק לקורא הסקרן מידע נוסף ופרספקטיבה נוספת, למקם את היצירה על ציר זמן היסטורי ולבחון אותה מול המסגרות הפוליטיות, התרבותיות והכלכליות שבתוכן נוצרה. סרט – כל טקסט, למעשה – הוא כמו דגימת די.אן.איי; פיסה זעירה מספיק לספר את כל הסיפור על הגוף שממנו נלקחה. ברב שיח התקשורתי, הביקורת הופכת את היצירה מדו מימדית לתלת מימדית, וככזו היא חלק בלתי נפרד ממנה. היו גם כאלה שכבר לקחו את התיאוריה הרדיקלית צעד אחד קדימה וטענו שהביקורת היא יצירה עצמאית, שיכולה להתקיים גם בלי היצירה המבוקרת.

ואם כבר מדברים על פרקטיקה עיתונאית. קריאה כוללנית – סוחפת ומפתה ככל שתהיה – להטלת חרם על קבוצה שלמה (ואגב, בלתי הומוגנית משום בחינה) של עיתונאים אינה עומדת בשום מבחן, לא צרכני ולא אתי. כמו הבדיחה על ההוא שניצח בתחרות כשהצליח לנחש את מספרם המדויק של תושבי סין, אבל כשדרש את הפרס, אמרו לו: את השמות, חביבי, עכשיו תגיד את השמות.

הכותב הוא מבקר הקולנוע של עיתון 'תל אביב'

(יקיר אלקריב, 7 לילות, ידיעות אחרונות 30.4.2004)