אוּפָלֶה *

9,500-12,500 BC - “Hair combs as delousing implements were both effective and ancient. The comb dates as early as the Natufian period (9,500 – 12,500 BC) and its design has changed little over the millennia. In earliest times combs were made of ivory and bone". [Dayagi-Mendels, 1993] [King & Stager, 2001]

מכל מלאכות ההורות, השנואה עלי ביותר היא פליית כינים. תנו לי החלפת חיתולים וניגוב ישבנים, המטירו עלי אקמולי בטעם תות (שקרנים, הוא בטעם איכסה!), התקילו אותי בילדים חולים, בוערים ורועדים, שפכו עלי תועפות של קיא ופליטות, והשיתו עלי התקלות על בסיס יום יומי מצד בית הספר. עם כולם אתמודד. רק את הכינים, במטותא, קחו ממני.

במאמר מוסגר, אני חייבת להודות שההתקלויות שלי עם עולם הכינמת (מהצד ההורי) היו מעטות עד עתה, ויכולות להמדד בשתי אצבעות בלבד, ובכל זאת - כל אחת מהן היא בסדר גודל של מבצע ברברוסה, אם לא כיבוש כולל של חצי האי קרים. אני מתעבת את הווילדע חייעס חובבות ה"צומוד" האלה, והן - בתורן - מעניקות לי תחושה של חדלון אישים מוחלט וכשלון מהדהד.

מדי פעם אני נהנית לבחוש בשיערותיהם של הטף. לכל אחד מהם צבע שונה, מרקם אחר ותחושה נבדלת. יש משהו מאד אינטימי במגע שבין היד לבין הראש, זה סוג אחר של ליטוף מאשר אלה שנוגעים בפנים או ממזמוז רגליים (קוראים לי אורזת, ואני מכורה לכיווצ'וץ' רגלי פעוטות) מזדמן. הבנים כבר מזמן לא מרשים לי לנשק אותם, השאטני הוא בכלל סרבן הבעת רגשות מתמיד. ודווקא את הבחישה המזדמנת בראש כולם מחבבים. אלא מאי, שכשבבחישה הזו משתתפים יותר מאשר הנבחש והבוחש, וקהל של חרקים קטנים ובזויים עושה גל לכל תנועה, ההנאה - אפעס - נפגמת קצת.    

6^th Cent BC -  A carved ivory fine-tooth comb, dating from the Persian period, was excavated in Ashkelon, Israel. [King & Stager, 2001] 

1^st Cent BC - Head lice were found on hair combs excavated in Israel and dated from the 1^st century BC to the 8^th century AD. [Mumcuoglu & Zias, 1988]

100BC -200AD -  A wooden comb (dated: 100BC – 200AD) was found at Ein Rachel in the Negev desert; it contained 10 head lice and 5 nits. [Mumcuoglu, 1996]

היתרון במגורים בארה"ב הוא שכאן, בדומה לשאר הפאראנויות הבריאותיות המעסיקות את האומה כולה (מי אמר עמדות רחצה לחיטוי עגלות קניות ולא קיבל?), כינים זוכות להדרת כבוד כזו, שבמערכת החינוך הישראלית אפילו מורים לא יכולים לחלום עליה. בניגוד לאווירת ה"יאללה, כור היתוך, הכינים שלי-שלי, ושלך - גם שלי" השלטת בארץ, כאן ילד מכונם מורחק באחת מכל השתתפות בפעילות חינוכית, ולא יכול לחזור עד שיוכרז כנקי מכינים וביצים, גם מתחת לציפורני הידיים ובין שיערות האף. התוצאה היא שבמשך שנותינו כאן לא זכינו לביקור של הזוועות הקטנות האלה. וכך המשכתי לבחוש בשיערות ראשיהם של הילדים בחדווה אולם בלי שום עניין נסתר.

עד שהגיע הבולטין מהקייטנה שבישר על כך שילד אחד נדבק בכינים (והורחק עד שיוכח אחרת), וכדאי ואף מומלץ לנו לבדוק את הילדים. כרגיל, תייקתי את הנושא אי שם בירכתי המח, את הנייר השלכתי לפח, והמשכנו בשגרת היום. וכך הגענו לשעת הסיפור שלפני השינה, שמטבעה היא שעה שלפני השינה, כלומר אי שם בערב, בואכה לילה. מתוך חוסר עניין לציבור אני בוחשת כהרגלי בשיערות ראשו של הבלונדיני ומגלה ביצה. ועוד ביצה. ולול שלם שהתיישב לו בעורף.

"בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעל!" זעקתי מרה, "רוץ ל-CVS ותביא משהו שיטפל בחייעס האלה! מהר"

מזל שה-CVS פתוח כל הלילה. מזל גדול יותר שהוא ברחוב הניצב אלינו.

יצא האומלל לדרכו, ובעודו באוטו הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה:

"בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעל! תביא מנה כפולה. גם לשאטני יש. ותביא את הכי חזק שיש. פראתיון, מלאתיון, איזה חומר הדברה שתמצא. שומדבר אורגני או טבעי. אני רוצה אותן מתות, ואני רוצה את זה עכשיו".

חזר הבעל עם אריזה כפולה, הילדים הושבו מול הדיוידי ומבחר גועלנפש קטלני הומטר על ראשם. לא שיש לי חיבה מיוחדת למגע בחייעס האלה, נהפוך הוא, אבל כדי שהן יפנימו את המסר הכימי עיסיתי היטב את ראשיהם של הטף, שהיו מבסוטים חלאס מהעניין, חפפנו, שטפנו, פלינו וסרקנו אותם עד שנראו כמיטב הבר-מצווה-בויז-אנד-גירלז (כן, גם שלוש השיערות של המיניאטורה זכו לחיבוק אוהב של הזוועות הקטנות). מדי פעם הפלטתי קללה עסיסית (במיוחד כשהייתי בטוחה שזהו, מיצינו את העניין, ומיד הפציעה איזו ווילדע. חיה. לגמרי. עם חיוך מבסוט מעצמו בין השיניים, ותנועת "נה-נה-בננה" של גפי הפה, משל המלאתיון היה בגדר תופינים ומגדנות עבורה. זונע. כך הילדים למדו מה אומר המשפט "כוס אוחת אבוק", לא באופן מילולי, כי אם באופן אקספרסיבי, לרבות תנועות ידיים ורקיעות רגלים. אה, כן. הם גם חזרו עליו בהנאה מרובה).  

17^th Cent. -  A bone fine-tooth comb dating to the 17^th century New England Puritans was discovered during the “Big Dig” in Boston, MA in 2000. [Johansen, 2007] 

אחרי שהנוער הושכב סוף סוף לישון, התפנינו - הבעל ואני - לקצת רומנטיקה.

"חומד, נכון שנורא בא לך לבדוק אם יש לי כינים?"

הבעל, שיודע היטב מאיזה צד מרוח המלאתיון שלו, המהם משהו לא מחייב ומיד החל לפשפש באחורי ראשי. לא עברו שתי דקות והוא הרים את ראשו (המגולח עד דק, המאנייק) ובחיוך של ניצחון הודיע - "יש! גם לך יש!".

אינעל דין בבור אילי ג'בהום.

אני? אני שחטפתי את תקרובת השמן-נפט-חומץ בכיתה א', עת אמא שלי המבועתת פנתה לסבתא שלי ניצולת המחנות, שמבחינתה כינים הם סוג של אויב לאומי?

אני, שמאז גיל ההתבגרות לא ראיתי בדל קצה של כינה עלי?

אני, שמתחזקת שיער ארוך (מדי), שיורד לו בנחת הרבה מעבר לקו הכתפיים?

אני?!

ס'אמק ערס.  

~1870 -             In Marion County, Arkansas “A strong solution of lye soap was used against head lice, along with combing the hair over a paper or cloth with a fine-toothed comb. Kerosene was used in case the other failed.” [Smith & Blakenship, 1976]

 

כך נשלח הבעל שוב, באחת עשרה בלילה, ל-CVS, להביא משהו קצת יותר חזק. שקלתי בחיוב גז עצבים או סוג אחר של לוחמה כימית, אבל למרבה הצער, CVS לא מציעים את זה שלא בהתוויה צבאית. הסתפקנו בנגזרת של המלתיון.

וכך בילינו לנו ערב רומנטי, בו הבעל פולה ממני ביצים, ואני מקטרת ומקללת חליפות, שיערותי נתלשות בזו אחר זו, והמבטים של שנינו הופכים להיות מזוגגים לאיטם - אולי בגלל הכימיה, ואולי מפאת השעה. רק באחת בלילה קרסנו על יצוענו (המצופה במצעים נקיים, ונטולי כינמת בעליל).

   

אשה בורחת מכינה (דָגה)  

למחרת התברר העניין בכללותו. עיון מהיר בכתב העת המדעי המרתק Animal Behaviour, העלה כי מאחורי כל עניין הכינים, מסתתר - תודו שהופתעתם - סקס.

נכון שמעולם לא חשבתם שכינים הן סקסיות, או יכולות לשמש כאפרודיזיאק מלבב (לא, לא כמשקה אלכוהולי אה-לה-מלצר-יש-לי-תולעת-בטקילה)? עכשיו הודו בטעותכם. מחקר שנערך על קופי המקאו באינדונזיה העלה שקופות מקק מקיימות יחסי מין פעם וחצי בשעה. כן, כן. פעם וחצי בשעה (בממוצע, אפשר לנשום לרווחה). לעומת זאת, אחרי שהן זכו לפליית כינים מגופן מידי זכר אטרקטיבי (את ה"אטרקטיבי" אני הוספתי. איזו קופה שמכבדת את עצמה תתן לזכר לא אטרקטיבי לגעת לה בכינים?), קופץ המספר ל.... 3.5 פעמים בשעה. יתרה מזו, הן כלל לא רוצות סקס מזדמן אחרי פליית הכינים. הן רוצות את מי שהיטיב איתן. מה שמוכיח מעל לכל ספק שקופות מקאו הן בסה"כ סוג של מרתה סטיוארט - ישימו את הנעליים בכניסה לבית, לא יזרקו את התיק באמצע החדר, קרש השירותים יוחזר למקום ופה ושם יפלו להן כינים, והן מאושרות, חגורות בסינר לבן ומעומלן, ונכונות לסקס על רצפת המטבח. הזכרים, מצידם, נאלצים לפלות כינים בתדירות ובדבקות רבה יותר (16 דקות לכל הפחות, לפי החוקרים) כשפחות נקבות נמצאות בסביבה. כרגיל, עניין של היצע וביקוש. כלומר, כמו בכל מערכת יחסים - אם אי אפשר לפזול החוצה, צריך להסתדר עם הבאגים הקטנים שבבית.

אלא בניגוד למסקנתו של החוקר המלומד מ. גומר, מסתבר שבני אדם שונים מעט מקופי המקאו:

1. יש להם עבודה בבוקר.

2. יש להם גם ילדים בבוקר.

3. יש להם 3 מכונות כביסה מלאות מצעים ומגבות להרתיח, לייבש ולקפל.

4. כשיש כינים בבית, הדבר האחרון שבא להם לעשות הוא לחכך ראשים או איברי גוף אחרים זה עם זה.

5. הם לא חיים ביער גשם אינדונזי, למרבה הצער.  

1921 - George A. Auden (1872 – 1957)  recommended Derbac soap lather as a pediculoside. However, he noted that the head louse “… can be dislodged by many repellant substances accompanied by mechanical means, such as the Secker comb. … Lice, however are so resistant that only prolonged application of most substances, with the exception of mineral oils, will kill them. Moreover, lice which appear to have been killed are frequently quite active a couple of hours later. Thorough combing out is therefore essential.” [Auden, 1921] 

---

* אופלה - איכסה, בספרדתית [המיניאטורה, 2008]

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 25/7/2008 19:44, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
66 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דרורית ב-30/7/2008 16:19

ע"א 3001/08 בלונדיני נ. פיית השיניים

אמא, השן שלי עוד מתנדנדת?

אה, לא. היא נפלה! איפה היא?

אני לא יודע. נדמה לי ששתיתי אותה (מחזיק כוס קולה בידו). נפלה לי שן!

(רגע של שמחה, ואחריו הפנים מרצינות על סף בכי)

אבל איך הפיה תדע שהשן שלי נפלה אם אני לא אשים אותה מתחת לכרית שלי?

אה, היא תחכה שתעשה קקי ותחפש בו.

די, אמא, אוף! נכון שאת הפיה ואת תשימי לי מתנה מתחת לכרית?

אני? מה פתאום?! (במבט מיתמם)

את אמרת לי, כשלשאטני נפלה שן, שאת שמת לו את החוברת של סופרמן מתחת לכרית.

(אללי, זה היה לפני שלוש שנים. איזה עוולות נוספות הילד זוכר?)

לא, סתם עבדתי עליך. הפיה באה אלינו הביתה ונתנה לי את החוברת. אני רק שמתי אותה מתחת לכרית.

אז מה יהיה אם הפיה לא תדע לבוא אלינו הביתה?

היא תדע. פיות יודעות כאלה דברים.

אבל איך היא תדע? אני בלעתי את השן! היא לא תדע!

היא תדע, היא תדע. הן באמת יודעות כאלה דברים.

אבל נכון שזאת בעצם את?

לא, ממש לא.

ואם היא תבוא כשאני אשן? איך היא תדע שצריך לתת לי מתנה אם לא שמתי את השן מתחת לכרית?

היא תדע, פיות יודעות כאלה דברים.

וחוץ מזה (מתערב האב בשיחה), אתה יכול לכתוב לה מכתב ולשים אותו מתחת לכרית במקום את השן (ובכלל, מכתב אפשר לסרוק, שיניים לא).

ואם הפיה יודעת רק עברית ולא אנגלית, איך היא תבין מה אני כותב לה?

תצייר לה גם ציור, שהיא בטוח תבין.

טוב, בסדר.

...

אבל אמא, נכון שזו את?

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 19/5/2008 03:31, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
59 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שיר דמע ב-18/6/2008 16:25

שמונה בעקבות אחד
היום, לפני שמונה שנים, הוא נולד. השאטני שלי. בכורי.
אם סופרים את זה בשעות-ישראל, הוא כבר בן שמונה וכמעט יום שלם. פה, החגיגות התחילו קצת יותר מאוחר, ויסתיימו אי שם לקראת יום ההולדת של אחותו, בקיץ. או כשאנחנו נקרוס. מה שיבוא קודם.
 
לפני שמונה שנים הוא נולד, ומאז הוא מלמד אותי בכל יום דברים חדשים. ואני לא מדברת על המיתולוגיה היוונית שהוא מכיר על בוריה, או על יפן הפאודלית, שאותה הוא מדסקס עם חבר טוב שלו, כשהם מנתחים עמוקות את המעמדות השונים ואיפה בדיוק היו ניצבים הנינג'ות שם באמצע.
הוא מלמד אותנו איך חיים, איך פועלים ואיך לא. מה אומרים ומה מצנזרים, איך מעודדים ואיך מגמדים, איך אוהבים.
 
הוא מנחה אותנו בשבילי חיים שעד אליו לא הכרנו. עוד בטרם נולד הוא לימד אותנו מה היא דאגה. אבל עד שהוא היה שם, בעיניו הענקיות והנמשים שהולכים ומתרבים לו על האף, לא הבנו באמת מה היא. הוא לימד אותנו מה הם גזים (בקטנה. זה היה אחיו שכתב את הטקסטבוק בנושא, שנתיים וחצי אחריו) ואיך הלב נשבר כשאין איך לעזור; הוא לימד אותנו מה זה טורטיקוליס וכמה צריך לעבוד כדי לתקן את זה; על כך שיש תינוקות שלא מדברים בגיל 9 חודשים ושזה בסדר, ממש בסדר. כי כשהוא יהיה מוכן זה יקרה. רק באותו רגע זה יקרה, וממנו והלאה הכל יהיה בסדר.
הוא לימד אותי על סבלנות ועל הצורך בקבלה של דברים שאינם בשליטתי (לא אמרתי שהפנמתי! לימוד אינו שווה ערך להפקת לקחים..), על מחויבות ודאגה, על בלמים עצמיים ועל העדרם לפעמים. על היד הקטנה שלפעמים מחפשת את המקום ביד הגדולה, ולפעמים מתנתקת ממנה במפגיע כדי לעסוק במשהו אחר, חשוב יותר.
 
יותר מכל, הוא מלמד אותי על עצמי. הוא משקף במדויק את מה שאנחנו מקרינים עליו. את הדברים הטובים - ובאופן קצת פחות נעים, גם את הדברים הלא יצוגיים. כמו ספוג, הוא שם. קולט הכל, מפנים, מעבד ומחצין בדיוק ברגעים הכי סבוכים, מביכים או קשים.
 
ובשנים האחרונות אני מסתכלת עליו בונה לעצמו את הדרך שלו.
היא לא קלה, הדרך הזו. אני רוצה לעמוד שם לפניו, לסקל את האבנים שעומדות בדרכו, ויודעת שזה בלתי אפשרי. שהוא צריך להתקל בהן, ליפול לפעמים, לכאוב, לקום ולהמשיך הלאה. וכמו שהוא נתקל באבנים שבדרך, אני פוסעת בשביל מקביל של הורות, נופלת לבורות מפתיעים או דווקא שגרתיים, נחבלת בברך או בלב, וממשיכה הלאה. לפעמים הוא נופל איתי לבור, לפעמים מושיט יד החוצה. שנינו מנערים את האבק ואני חושבת שאין דרך אחרת. שככה זה צריך להיות, גם אם זה לגמרי לא פשוט או קל, לשנינו.
כי יחד איתו נולדו המחויבות והאחריות. וקצת אחריהן, מתמהמהת מפאת הלם שינוי החיים, הגיעה גם האהבה. אהבה שאין כמוה. כי אין כמוהו.
 
כשנולד, אחרי שעות ארוכות ואיומות של צירים וכאב, שמו אותו - יצור אדום ומקומט - עלי. הוא פקח עיניים והסתכל עלי בעיניים אפורות, ענקיות, סקרניות. העיניים כבר מזמן חומות, הוא כבר לא אדום, לא מקומט, אבל הסקרנות עוד בוערת שם.
הוא חכם, הילד שלי.
ורגיש. לפעמים גם קוצני (מעניין מאיפה הוא קיבל את זה?!).
ואוהב מוסיקה, ומנגן להפליא בפסנתר.
והחל מלפני יומיים מחליק במיומנות מרשימה ברולרבליידס.
הוא יודע דברים שמפתיעים אותי בכל פעם מחדש. דבר אחד בטוח - הידע והיכולות המתמטיות שלו טובים משלי פי כמה.
יש לו במיטה, בממוצע, שישה ספרים בכל זמן נתון (ומאיפה זה הגיע, באמת?)
וכשהוא קורא אין דבר בעולם שיפריע לו, הוא מסוגל להעצר עם שרוך חצי שרוך ורגל באויר, כי ראה מילה כתובה (גם אם זה מטריף את אמא שלו. או, אולי, במיוחד אם זה מטריף את אמא שלו).
ואחרי שנה באמריקה הוא בלע את הארי פוטר באנגלית. בעצם, הוא מעדיף כעת ספרים באנגלית. אבל בעברית הוא קורא מגיל 3.
הוא אוהב בייסבול (למה?!) ולא אוהב כדורסל.
ומשחקי מחשב. עכשיו יש לו גם Wii (אחרי מרדף ארוך ומתיש אחר הקונסולות הנדירות).
הוא אח גדול נפלא, מגונן, אוהב ואהוב. וכמו כל אח גדול הוא גם שתלטן ומציק לפרקים.
הוא רזה כמו מקל, אבל מסוגל לגמור 10 קציצות במכה אחת, אם רק יכינו לו את מה שהוא הכי אוהב.
הוא מגלה סימנים של טיינאייג'ר רגוז, אבל לפעמים עוד בא לליטוף או חיבוק.
ולפעמים אנחנו מתכסחים כמו שרק אמא וילד יכולים להתכסח. ואז הוא מתנסח ביכולת של עורך דין מיומן (מסתבר שגם בצעקות אפשר להיות רהוט) ומבעית אותי למחשבה מה עוד עומד לפנינו...
ויש לו את צבע העיניים והנמשים של אמא שלו, את הרגליים של אבא שלו, ואת האופי שהוא שלו. רק שלו.
 
ואני אוהבת אותו עד השמיים, וחזרה, ובסיבובים, ועד לירח ועודהפעם.
 

(וזה היה השיר שאיתו היה נרדם, כשעוד היה קטן).
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 4/3/2008 17:56, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
82 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-12/4/2008 17:38

18,471