היפהופ ציוני בברלין

אז חזרנו מישראל, אבל לא התנתקנו לחלוטין. סאגה מעצבנת ובלתי-פתורה-עדיין אמנם צמצמה משמעותית את אפשרויות האינטרנט שלנו בימים האחרונים, ובכך הקשתה עלינו להתעדכן במהומות בקהיר, ברוטשילד ובזירה הדיפלומטית; אבל לפחות בהקשר התרבותי המשכנו באורח חלק כמעט את הביקור בארץ בהופעה חיה של 'הדג נחש', שבאו לברלין במסגרת פסטיבל לתרבות יהודית. מה לדג נחש ולתרבות יהודית לא ברור לגמרי, אבל אנחנו לא שאלנו שאלות וקפצנו על ההזדמנות לראות במו עינינו את מי שרק ימים קודם לכן נהנינו מאוד מהופעתם המטולווזת באחת ההפגנות ההמוניות בארצנו. לכך גם נוסף הרצון להכיר מקומות ומתחמי בילוי חדשים בעיר לקראת החורף הממשמש ובא (כנאמר ב'משחקי הכס', Winter *is* coming), ולא פחות חשוב, לבלות ערב עם ידידתנו החדשה ש' - שחקנית, תסריטאית, עיתונאית ומדריכת טיולים בהתהוות, המרחיבה באורח חד-משמעי את ארסנל החברים המקומיים המוזכרים בבלוג. ש' נשואה לעיתונאי גרמני מקסים ובעל טעם מצוין ביין, אבל הוא נאלץ לצערו לוותר על האירוע לנוכח התחייבויות קודמות, ואנחנו הסתפקנו הפעם בש' עצמה - וכמובן, בתשעת הדגים-נחשים (דגנחשים?) שצפו עלינו מהבמה.

אבל עוד חזון למועד. ראשית היה עלינו להגיע למתחם שבו נערכה ההופעה, אי-שם בפרידריכסהיין - שכונה של בתי דירות קומוניסטיים, מפעלים שהוסבו למועדונים אנרכיסטיים וישראלים שהתמקמו כאן כי זה החלק של ברלין שהכי מזכיר את תל אביב. קבענו עם ש' ליד תחנת וארשאואר שטראסה (שאולי נקראת ככה בגלל ששטחה גדול מזה של העיר ורשה כולה), אבל גודלה של התחנה, שלטים דו-צדדיים והמוני האנשים שמשום מה מילאו את הרחוב היקשו עלינו להיפגש (עם זאת, ש' היתה מרוצה כשהתברר שהקושי לא נגרם מחוש הכיוון הבעייתי שלה, כי אם מגורמים אובייקטיביים לחלוטין).

בכל מקרה, נפגשנו בשמחה גדולה ושמנו פעמינו למועדון. למרבה השמחה, גם בברלין מתחילות הופעות חיות בשעה שאין שום קשר בינה לבין השעה הרשומה על ההזמנה, כך שלמרות האיחור הגענו בין הראשונים ("כיאה לחנונים שכמותנו", סיכמה ש') ומצאנו את עצמנו כמעט לבד בחלל הענקי שבו היתה צפויה להתקיים ההופעה. אותו חלל, אגב, היה בערך השלישי בסדרה של חללים הולכים וגדלים, שכל אחד מהם היה בולע בשמחה מועדון בינוני בחיפה. שטח לא חסר בפרידריכסהיין.

את הזמן שנותר עד ההופעה מילאנו בשיחה ערה על הנעשה בברלין ובישראל, ובניסיון להעריך כמה מבאי האירוע (לא נותרנו לבד לזמן רב) הם ישראלים וכמה גרמנים. זאת משום שהחבר'ה מירושלים לא עמדו להופיע לבדם, אלא יחד עם להקה מקומית בשם Ohrbooten, שהמוסיקה שלה מתוארת את המוסיקה שלה כשילוב של רגאיי, ראגה והיפ-הופ אלטרנטיבי. התשובה לשאלה, אגב, התגלתה מאוחר יותר, כשהדגנחש ביקשו מכל מי שמבין עברית להרים ידיים ונענו על-ידי כ-40 או 50 אחוזים מהמשתתפים. במקביל הלכה הרחבה והצטופפה, וכשההופעה החלה היה כבר האולם צפוף למדי (אם כי, הודות לממדיו האימתניים, היו בו מספיק אזורים לא-מאוכלסים למניעת קלאסטרופוביה).

יש לציין שאני מעולם לא הייתי מעריץ נלהב של הדג נחש, פרט אולי ללהיטם הגדול 'גבי ודבי', שנהגתי לצטט לאסנת בכל הזדמנות ('הופ! נחתנו בבאזל'). לקראת ההופעה השבעתי את עצמי להתכונן על ידי האזנה לשירים באינטרנט, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד - הימים הראשונים בגרמניה התאפיינו גם באינטרנט מקרטע וגם בהמון עבודה בסקציית הטיולים, מה ששם לאל את רצוני לבוא מוכן. למרבה המזל, זה לא היה נורא: את רוב השירים בהופעה היכרתי מהרדיו (ומבמות ההפגנות), ואלה שלא היו מאוד קליטים.

הדג נחש עלו ראשונים (עניין משמח למדי) ותוך שתי שניות הקפיצו את כולם על הרגליים. ההרכב היה מרשים: לא פחות מתשעה, כולל נגני חצוצרה ומשהו שנשמע כמו סקסופון עם דיסטורשן. אני חושב שרק בהופעה הזו הבנתי סוף סוף מה יכול להיות אמנותי בהיפהופ; הדרך שבה הטקסטים והמלודיות עברו בין חברי הלהקה היתה וירטואוזיה לשמה, והקריצות למנגינות מוכרות גירו היטב את הזיכרון המוזיקלי. אבל מעל הכל, התקשורת עם הקהל היתה נהדרת, וכשהדג נחש קראו לכולם ל-זוז-זוז, הקהל הישראלי-גרמני קפץ כאיש אחד בקצב שאיים למוטט את רצפת המועדון אל תוך הביצה שמתחת לברלין.

בשלב מסוים הזמינו הישראלים את הלהקה הגרמנית אל הבמה וכולם ביצעו במשותף קטע שהיה כנראה מיקס בין שירים של שתיהן, ואז שלחו אותנו להפסקה. מפוצצי אדרנלין כרימון, ניווטנו אל הגינה הפתוחה של המועדון, שהזכירה לי יותר מכל את הגג של מועדון 'החורבה' בחיפה, שם ביליתי אי-אילו לילות קסומים לפני עשר שנים ויותר. שם התיישבנו לשיחה כיפית עם ש', שהיתה כל-כך מרתקת עד שדי החמצנו את העובדה שחלקו השני של המופע החל, וחזרנו אל האולם כש'אורבוטן' (סירות משוטים?) היו כבר באמצע. די מהר התברר שפרט לסולן כריזמטי עם יכולת קולית מרשימה, הגרמנים לא הציבו תחרות לדגנחשים כמעט באף קטגוריה. בנוסף למחסום השפה, הם גם היו הרבה פחות יצירתיים בהרכב הכלי, וכל השירים שלהם נשמעו דומים זה לזה. השיא היחיד נרשם כאשר אחד השירים ציטט משפט מוזיקלי מרייג' אגיינסט דה משין והחזיר אותי (שוב) לימי החורבה העליזים. אחרי כמה שירים ויתרתי על כל ניסיון לפענח את המלים (פרט לשיר אחד ששורת המחץ שלו היתה Feuer, feuer  - אש, אש) ואחרי עוד אחד פשוט פרשנו שוב אל הגינה הנחמדה בתחושת עליונות של היפהופנו על זה של הגויים.

כשהקהל החל לזרום החוצה, ליווינו את ש' לתחנת הטראם שלה ויצאנו ברכבת התחתית (שפועלת בסופי השבוע כל הלילה) אל ביתנו, קצת מאוכזבים (או לפחות אני) מזה שהדגנחש ויתרו להפעם על גבי, דבי והמג'יק סטיק, אבל בסך הכל גאים ומרוצים. אני ניסיתי לחשב מתי בפעם האחרונה הייתי בהופעה חיה והאם זה היה כשהתאומים עדיין עמדו על תילם או לא, אבל לפחות נראה שאנחנו עדיין יכולים ליהנות מאחת כזו (גם אם הווליום היה ברגעים מסוימים קצת יותר מדי על האוזניים, וכוס מים קטנה בשניים וחצי אירו זו בפירוש גניבה). בפעם הבאה אולי ננסה גם משהו קצת פחות ציוני.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2011 14:27, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של contrite ב-27/9/2011 17:36

---

בלוח השנה של מדריכי הטיולים בעברית, פסח הוא תקופה של עומס (וכך גם שבועות, סוכות, וכל חג אחר שנופל בתקופה שהיא בקירוב זה או אחר קיץ). ומאחר שאני משתייך לאחרונה לקבוצה הקטנה-אך-סלקטיבית הזו, הרי ש'עומס' הוא עכשיו שמי השני. ואם נוסיף לכך שאת העובדה שאני כעיקרון חדש בתחום, ולכן צריך ללמוד את כל הטיולים לפני שאני מבצע אותם (ו'ללמוד טיול' כולל לא רק חרישת האינטרנט לאורכה ולרוחבה [אני תוהה באמת מה זה 'הרוחב של האינטרנט'] אלא גם הצטרפות אליו כמודרך כמה שיותר פעמים וחרישת המסלול פיזית ברגליים), הרי שאני שוקל לשנות אליו גם את שמי הראשון (אם כי 'עומס עומס אלטמן קידר' לא נשמע כמו שם מוצלח במיוחד למדריך טיולים).

אם נעשה סיכום מקוצר של הימים האחרונים והבאים, נספר שבשבוע וחצי האחרונים עשיתי את הטיול הראשון שלי לפוטסדאם (עם מטיילת פזיזה שנטשה את הרכבת מוקדם מדי והלכה לאיבוד בוואנזה), טיול יהודי באנגלית, גם הוא ראשון עבורי (עם שלושה אנשים, בהם אמריקאי שהתרגש כל-כך עד שהוא נתן לי טיפ של חמישה דולר. לא אירו, דולר. בשטר. אפשר למסגר ולתלות על הקיר) וטיול לדרזדן באוטובוס באנגלית (שבו התגברתי על מוכרת כרטיסים שלא הגיעה, פגשתי אמריקאים נדיבים יותר וסטודנט עיראקי שתקן וגיליתי שכל העולם איכשהו מכיר את גרליץ). בין לבין הספקתי להתלמד בטיול האופניים, לקרוא עוד ספר לטיול היהודי ולהדריך את אחותה של אשתי בגרסה משופצרת ומיוחדת של טיול 'הטוב שבטוב של ברלין'. וזה, ייש לציין, נחשב עדיין 'טרום-טירוף': מחר אני מדריך את טיול האופניים הראשון שלי, ומאותו רגע - בהנחה שצפי המטיילים יתממש - אני אמור להדריך כל יום, עד יום שני הבא (כולל).

כפי שאתם יכולים להבין מהנימה המהותלת-קמעא שבה נכתב פוסט הקיטורים הזה, אני לא באמת באמת סובל מהעומס הנ"ל, אלא בסך הכל די משועשע ממנו - בייחוד אם מזג האוויר האביבי להפליא יימשך בימים הקרובים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/4/2011 21:11, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות, אופטימי
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של זאתי, משם ב-1/5/2011 13:07

---

עיר בשמש

בשבוע הראשון התחלתי לעשות משהו שתכננתי לעשות בברלין כבר מהקיץ שעבר - הדרכת טיולים. אני עובד בחברה שעושה טיולים מודרכים של 4-5 שעות בברלין ובסביבה, בעברית. מסתבר שיש לזה הרבה ביקוש: מספר התיירים הישראלים בברלין הוא משהו די אסטרונומי, ורבים מהם מעדיפים שמישהו יראה להם את העיר, ואם אפשר, בשפתם.

העבודה מאומצת מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית מדובר על הצלה של ממש. היציאה מהבית גורמת לי להרגיש פחות סטטי; ההליכה ממקום למקום ממוססת את האדרנלין שהיה עלול אחרת להפוך לחרדה; המפגש עם אנשים כל הזמן מפיג את הבדידות; והרצון לדעת - שנפתח בעקבות הרצון להיות מדריך טוב - גורם לי להרגיש שסוף-סוף אני באמת גר בברלין, ולא רק ממקם בה מיטה, מחשב וחיבור לאינטרנט.

מה שמשפר את המצב הוא שיפור קטן אך ניכר במזג האוויר.התיירים שאני מדריך, אלה שבאים מהארץ, אמנם מקוננים נואשות על הקור; אבל מבחינתי זה חד משמעי - 5 מעלות מעל האפס, שמיים כחולים ושמש הם מזג אוויר אידיאלי לטיול. וזה בדיוק מה ששורר פה בימים האחרונים. היום, למשל, השמש היתה כ"כ חזקה עד שכל הזהב בעיר נצץ ללא הפסק: אלזה המוזהבת בראש עמוד הניצחון, השפיצים של הקתדרלה, הזהב בשגרירות הרוסית ובראש בראשונה - בית הכנסת החדש, שנראה כמו מסגד מורי ומבריק כמו מוצרט בגיל שש.

כמובן, תרופת הפלא הזו נמוגה קצת, באופן טבעי, כאשר השמש שוקעת ואתה ההתרגשות. אז מרגישים את השרירים הלאים ושוב מעיבים החיים במלוא מובנם, על החשבונות, טיפולי השיניים והבלגנים הביורוקרטיים הכרוכים בהם. אבל גם זה פתיר, ולו בגלל שזו בדיוק התקופה שבה הימים הולכים ומתארכים בקצב מהיר, וכל יום מלחכת השמש עוד ארבע דקות תמימות ממלכת השחור.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/3/2011 19:57, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, עונות השנה, אופטימי
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מריאם ב-15/3/2011 22:47

---

התפאורן, המברגה וארון הבגדים

(שם הפוסט קשור אסוציאטיבית בלבד לכמויות העצומות של חומר לבן הממלא את הרחוב ואת הבלוג)

 

1. פרדוקס האחסון

אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל במהלך האריזה (אם לא זוכרים, עיינו כמה פוסטים למעלה) קיטרתי שוב ושוב על הכמות האדירה של חפצים שצברנו בארבע שנים גרמניות בסך הכל. באותו זמן כבר ידענו שהדירה שנעבור אליה בברלין קטנה משמעותית מזו שהשארנו מאחורינו בזארברוקן, ולכן עשינו כל מאמץ לנהוג כאלימלך זורקין המיתולוגי ולהשליך כלאחר יד חפצים שימיהם הטובים כבר מאחוריהם, גם אם 'מתישהו זה בטוח יהיה שימושי'. למרבה הצער, גישה כזו דורשת מיון מדוקדק, וזה דורש זמן - משאב שהמעבר-בפאסט-פורוורד שלנו לא היה עשיר בו ממילא. כתוצאה, מצאנו את עצמנו בדירה קטנה ומלאה ארגזים. מצד שני - חשבתי לעצמי באותו זמן - זה לפחות אומר שבניגוד למעבר הקודם, לא יהיה עלינו לעשות מסעות ארוכים למרחבי איקאה והסביבה על מנת לרכוש חח"ח (חפצים חיונים חסרים).

אלא שטעיתי. מסתבר שדווקא המעבר לדירה קטנה יותר אילץ אותנו לצאת לכמה וכמה סיבובים במחוזות ה'קנה זאת בעצמך'. הסיבה היא אותו פרדוקס הנזכר בכותרת: הצורך להשתמש ביעילות רבה יותר בכל מטר מרובע מחייב מציאה של פתרונות אחסון חדשים ומתוחכמים, שיכולים להוציא מטבח מכליו (או במקרה שלנו: להכניס יותר כלים לאותו מטבח מינימלי). בהעדר פתרונות אחסון נוחים, שלבי הפריקה המאוחרים מזכירים פאזל מא-ג'ונג: כדי לפרוק ארגזים יש לשים את תכולתם ברהיט-אחסון כלשהו, שכדי לשים אותו על הרצפה במקום שלא יכשיל עוברים ושבים תמימים צריך לפנות מאותה רצפה את הארגזים (שאותם צריך לפרוק וחוזר חלילה).

את החידה התלת-ממדית הזו סיבכה החלטה חיונית-אך-מכרעת, שהותירה אותנו בפיגור מובהק מקו הזינוק: במעבר מזארברוקן החלטנו להשאיר מאחור (למעשה: למכור באי-ביי) את ארון הבגדים שלנו. הסיבה המוצהרת היתה דופן אחורי מתפרק שלא היה בהכרח שורד במעבר, אבל האמת היתה פרוזאית הרבה יותר - מחסור מובהק במקום לבגדים (בכל זאת, יש בבית זמרת אופרה) שמחייב קנייה של ארון 'כמו שצריך' ולא של הארון הזול ביותר שאפשר היה למצוא ב'פרקטיקר'. למרבה הצער, קנייה מאסיבית כזו אינה מעשה שניתן לעשותו כלאחר יד; ולכן, בעקבות הטלטלות המטורפות שבהן היטלטלו חיינו מאז שמצאנו את עצמנו בברלין, לא התפנינו לאתגר עד השבוע שעבר.

 

2. לֶט דֶן רֶטֶה קוֹמָה אִין

אין ספק בכך: אווירה שבדית עוטפת אותנו בזמן האחרון. זה התחיל בסרט ערפדים המתרחש בחורף השבדי (חושך. שלג. ילדים), המשיך בסדרת ספרים מותחת שהכירה לנו נערה שבדית ייחודית ועוד הרבה חושך ושלג, ונמשך בהתבוססות ארוכה בשלג עמוק בדרך ל'איקאה' הקרוב - מסלול שבסתיו היה קל ונחמד אבל במזג האוויר הנוכחי היה למסע מפרך. לרוע המזל, כל מי שניסה לקנות באיקאה יודע שההגעה היא רק חצי מהמסע; לא משנה אם אתה יודע בדיוק מה אתה מתכנן לקנות (את ארון-החלומות שלנו כבר עיצבנו בתיאוריה מראש באינטרנט), קנייה באיקאה היא טיול מתיש בין חדרים פסאודו-מעוצבים עם שמות שנשמעים פלצניים (אבל הם בסך הכל בשבדית).

כבעלי ניסיון עשינו כמיטב יכולתנו להשלים את המשימה (הזמנת ארון וקניית כמה פיצ'פקס) מבלי ליפול מהרגליים/לאבד את הדרך/לריב, והצלחנו איכשהו להגדיר ארון בגודל ובצורה הנכונים (לא לפני שגילינו שאת העיצוב שעשינו ברשת שכחנו בבית), לתפוס את אחת מהעובדות ולגרום לה אשכרה לענות על שאלותינו (ורק בניסיון השלישי! כבוד!) ולהגיע אחר כבוד למחסן הענקי, מצוידים בעגלה וברשימה של מספרים שנראים כמו הקודים של ויקיליקס. אלא ששם התברר שאם אנחנו רוצים להימנע משוטטות ברחבי המתחם ומהעמסת מספר רב של קרטונים כבדים ומלאים על עגלתנו המסכנה, עלינו לא רק לשלם עוד אי-אלה מעות אלא גם לטפס חזרה לקומה העליונה, להשיג שוב את תשומת לבה של המוכרת ולהזמין את הכל שם. עכשיו אני יודע איך מרגיש כלי המשחק שמגיע ל-98 ב'סולמות וחבלים' ומחליק חזרה ל-12.

נקצר ונאמר שפרט לעניין מרגיז זה, ולמחיר השערורייתי של ההובלה, הכל עבד די חלק, והחבר'ה אפילו הפתיעו והבהירו שהם יכולים להביא את הארון כבר למחרת היום. הדבר יצר אמנם לחץ מפתיע (ידידה מהמבורג הזמינה את עצמה אלינו לארוחה באותו סופ"ש ורצינו שהבית יהיה מאורגן בזמן) אבל שימח אותנו, שהרי למה לדחות למחרתיים מה שאפשר לעשות מחר (או בשבדית 'ואירום איגברמורשן סחיבן ואס די מורשן טיון קו').

 

3. סימטריה של הנדימנים

בכל סיפור הארון לעיל אולי שמתם לב שחסר אלמנט חשוב. לא, לא פוגי - אם כי בשלב מסוים תהיתי אם נמצא באיקאה מגירות מעוצבות המכונות לוגי גרסקו, אייצ'י פאפה ושלמה - אלא התשובה לשאלה החשובה, מי לעזאזל ירכיב את הארון הזה? שהרי לא מדובר באיזה בילי (ארון ספרים על שם בילי דה קיד) או בני (ארונית דיסקים על שם בני גודמן) אלא בתפלצת בגובה שני מ' ושלושים שישה סנטימטרים, עם דלתות הזזה כולל מראה מזכוכית, שעולה יותר מכל הפריטים שקנינו עד כה באיקאה יחדיו. אם כל הכבוד ליכולת הטכנית הדי-מוגבלת שלנו, המשימה נראתה גדולה מכדי שנוכל להתמודד אתה בעצמנו. הפתרון? כתמיד, The handyman can.

ותיקי הבלוג זוכרים ודאי את הכתרים שקשרנו לגידו, השיפוצניק אותו היכרנו מיד עם המעבר ודי מהר למדנו להסתמך על יכולתו הטכנית ועל תושייתו בקדיחת חורים, הרמת פסנתרים, הדבקת שטיחים לקיר ובכלל. רצה הגורל (והוא רצה זאת בדרכיו המפותלות, תאמינו לי) וגם בברלין היכרנו במהרה הנדימן חביב, ששמו ויליאם. לוויליאם ולגידו, כך מתברר, יש הרבה תכונות משותפות: שניהם עוסקים למחייתם בעיצוב תפאורות לתיאטרון, עובדים באיטיות מוקפדת, מדברים אתנו אנגלית (גידו כי היינו חדשים בגרמניה ו-וויליאם כי הוא בכלל וולשי במקור), הוגנים עד אימה ומוצאים תמיד איזה שבר-בורג באיזו פינה שיפתור איכשהו את הבעיה. עם זאת, יש ביניהם הבדל  תהומי אחד: בעוד שגידו הוא ענק מהסוג שלא רואים בדרך כלל מחוץ למגרשי הכדורסל, ויליאם הוא גבר נמוך להפליא - חיסרון משמעותי כשמנסים להרכיב ארון בגובה שני מטר שלושים ושישה.

למרבה המזל, על חסרונותיו בתחום הגובה מפצה ויליאם בחוש איזון מושלם ובהעדר מוחלט של פחד גבהים או פחד בכלל - מה שהוביל למספר סצינות הזויות, כשאנו מאלתרים מרהיטי הבית סולמות שיהיו יציבים מספיק לשאתו וגבוהים מספיק כדי שיהיה לזה טעם. מצד שני, גם התעריף של ויליאם נמוך משמעותית, והוא לפחות לא סנט בנו על ימין ועל שמאל. ובל נשכח את המברגה שהביא עמו - כלי-פלאים, שבלעדיו היתה הברגת מאה-ומשהו הברגים בארון האיקאי לוקחת לנו עד 2011 ומעבר לה. למרבה הצער, כשוויליאם הבריג בטעות כמה ברגים מוקדם מדי התברר ששימוש במברגה בבניית מוצרי איקאה עלול להפוך טעויות קטנות למעשים שאין להשיב, או יותר נכון, שכדי להשיבם צריך שעה וחצי של עבודה מאומצת ומשלוח של אחד מאתנו אל הכפור האיקאי כדי להשיג חלקי חילוף. סוף טוב הכל טוב - החלפים שבו בזמן, ויליאם ניכה מהחשבון את השעות שהתבזבזו ועד להגעת האורחים בחג המולד כבר עמד הארון על תילו - אבל רגעי האימה שחלפו כשהברגים השגויים סירבו להישלף יישמרו לעד בזיכרוני כאות אזהרה מפני נמהרות מברגית.

 

4. ואיך הארון?

יפהפה. קלט את כל בגדינו ועדיין לא מלא. משלים היטב את חדר השינה. זכה מהאורחים למחמאות שהתחרו באלה שקיבלה הארוחה שהכינה אסנת (לא משימה קלה כלל וכלל!). מגדיל משמעותית את הסיכוי שלא נזוז מהדירה הזו בעתיד הקרוב (לילה אחרי שהרכבנו את הארון התעוררתי שטוף זיעה מסיוט, שעיקרו היה שאנחנו צריכים שוב לעבור דירה). במלים אחרות, אין צורך לשפוך חלב על הרצפה (וממילא לא יראו את זה, בגלל השלג).

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/12/2010 22:48, ושייך לקטגוריות הומור, מעברים 10-20-30, אופטימי, סטיות אישיות
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-1/1/2011 15:57

---