אהבה זה לא מספיק
לי כתבה על אהבה נכזבת הדדית, על "מצבים שבהם מישהו אוהב בחזרה ובכל זאת לא יכול להיות שם בשבילי" ומיד הזכירה לי משהו.
כתבתי על הקשר הזה כבר פעם, על מראית-העין של האהבה שהתברר כאהבה שמשחקת, שעושה את עצמה כדי להתאים לאידיאל של אהבה רומנטית. אלא שבכך לא נגמר הסיפור. אותו קשר חזר ונוצר פעם אחר פעם בשנים שאחרי כן, כל פעם באותה מתכונת - שיחות גישוש ראשוניות, זיהוי מחודש של ההתאמה העמוקה ושל הרגשות העמוקים שממשיכים לחיות משני הצדדים, הבנה מחודשת של עוצמת האהבה שיש שם, החלטה מהוססת לנסות שוב - ושבירה. כל פעם מחדש, למרות שהיא הצהירה שהיא אוהבת ותמיד אהב, למרות שהיא חזרה ואמרה שאני האהבה הגדולה של חייה, למרות שהיא לא באמת נכנסה למערכות יחסים רציניות אחר כך (ואני כן) - למרות כל זה, פעם אחר פעם היא הוכיחה שהיא לא יכולה להיות שם בשבילי, שהיא לא מוכנה להפוך את הקשר מפנטזיה שמחוץ לחיים למציאות שבתוך החיים.
וזה נהג אותי משוגע (drove me crazy). היו שאמרו שהיא משחקת בי, אבל אני זיהיתי את הכנות בכל פעם מחדש - הכאב היה אמיתי לא פחות, אולי יותר, מהצד שלה: היא האמינה באמת כל פעם מחדש שהאהבה שהיא חשה תספיק כדי להתגבר על המחסומים הפנימיים שמנעו ממנה להיכנס לקשר. ושוב ושוב זה לא קרה, לא בגלל שיש איזו בעיה עם האהבה הזו וצריך להחליף אותה, אלא בגלל שאהבה זה לא מספיק.



(לא חייבים להציץ ביוטיוב, אבל זה מה שהתנגן לי בראש כשכתבתי את הפוסט)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/11/2007 09:14, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אהבה ויחסים
40 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-12/11/2007 15:19

---

לו יהי
שלשום נפטר פולי, איש הגשש החיוור, והיה בזה משהו עצוב. למרות שלא הייתי חובב גדול של הומור-המערכונים של השלישייה, יצא לי בשנים האחרונות לראות את פולי בשניים מתפקידיו הגדולים ביותר - כסרג'יו קונסטנצה ב'גבעת חלפון' שאחרי המון נדנודים ראיתי לראשונה ביום העצמאות לפני מספר שנים, וכאבא של ידין ב'בטיפול'.
אתמול בגלגל"צ (התחנה הנשמעת ביותר בביתנו) השמיעו - בהקשר הזה - את השיר 'לו יהי' בביצוע של נעמי שמר והגששים. השיר, שנכתב כשהייתי בן שנה בקושי, ריגש אותי פתאום מאוד, אבל זה לא מפתיע - הצד ההפוך של אהבת האייטיז המשונה שלי הוא קשר עמוק לזמר הישראלי, זה שבא לפני הרוק וכיום מנוגן ברדיו בעיקר בימי זיכרון, מלחמות, פיגועים וערב יום כיפור. אני מתכוון דווקא לא לשירי הסטנדרט של ערבי השירה בציבור, מ'שושנה שושונה' ועד הקברניט בעל הרגל מעץ, אלא לשירים הנוגים יותר, רבים מהם שירי משוררים מולחנים, שפורטים לי על נימות פטריוטיות/רגשיות שאיש לא ידע שהן שם.
הגיבורה הגדולה של הז'אנר הזה היא גם המבצעת המועדפת עלי של 'לו יהי', חווה אלברשטיין:



יש לחווה איזו יכולת פשוט בלתי סבירה להוציא החוצה את המלים של השיר, להיות בתוך המלודיה אבל לדאוג שנבין כל מילה. וכשהמלים כואבות או חדות או מדויקות או נוגעות, זה עובד נפלא. אחד הביצועים הטובים ביותר שלה הוא ל'שיר משמר' של אלתרמן, שיר שהוא כשלעצמו מלאכת מחשבת, אלא שהקליפ של זה ביויטיוב פשוט איום ונורא באיכותו ואני לא אענה אתכם בו. במקומו שיר נפלא, שתיאורטית הוא 'שיר ארץ ישראל', רק שצריך להקשיב למלים ולהבין כמה הן איומות. גם האיכות כאן לא מושלמת, אבל הקול עובר.



"ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף"
(את המלים הקשות האלה כתב, אגב, ירון לונדון)

יש עוד הרבה שירים כאלה, שחלקם ביצעה חווה וחלקם אחרים, ושרבים מכותביהם נפטרו בשנים האחרונות (נעמי שמר, אהוד מנור, נתן יונתן למשל). אז את "ללכת שבי אחרייך" ו"ארץ נוי אביונה" לא מצאתי ביוטיוב בביצוע נורמלי, ולכן אשאיר לכם לסיום (לפני שאני נמס כאן על הרצפה) שיר נפלא של לאה גולדברג שאמנם לא מצאתי בביצוע של חווה, אבל הביצוע הזה הוא תחליף ראוי:



בתקווה שיבואו עוד ימים בהם נלך כולנו בשלווה ובשקט, לפחות ברמה הלאומית, ולא במרדף תמידי.

נ. ב. אם כבר בנוסטלגיה עסקינן, ואם יש לכם עוד שמונה וחצי דקות להשקיע (אני יודע שזו בקשה גדולה) אתם חייבים לעצמכם צפייה בקטע הבא, אולי הדבר הכי מעניין שיצא מהערוץ הראשון כבר הרבה זמן:

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/11/2007 09:32, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, מעברים 10-20-30, סטיות אישיות
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-3/11/2007 10:45

---

upside down
קללה סינית ידועה אומרת "שיהיו לך חיים מעניינים". הסינים יודעים על מה הם מדברים: הם אנשים רציונליים, ולכן ברור להם ששינויים, טלטלות ועניין בחיים מובילים בסבירות גבוהה יותר לתוצאות שליליות מאשר חיוביות. צלצול בלתי צפוי בדלת, מכתב לא מוכר, נסיעה למקום רחוק - כל אלה צופנים בחובם, הסתברותית, יותר סיכון מסיכוי. זו נטייתו של העולם להגדיל את האנטרופיה (חוסר הסדר) - דברים יכולים להתקלקל, ליפול ולהישבר 'ככה פתאום' אבל אל יתוקנו ויסודרו בלי שמישהו ישקיע בכך אנרגיה מודעת.
ולמרות כל זאת, יש בי אהבה לדרמה. משיכה לרגעים שבהם הכל אינו כתיקונו, ודברים יוצאים בהם מכל שגרה שהיא. יש לי זכרונות נעימים, מרגשים, מאירועים טראומטיים (למשל הנסיעה הספונטנית לירושלים יום אחרי רצח רבין כדי לעבור ליד הארון, או הטיול ההזוי שלי הביתה ממרכז תל אביב כשמכל טלוויזיה נשקפים מגדלי התאומים הבוערים). לפעמים, דווקא כשהכל מסתבך ופעולות פשוטות הופכות למרוץ נגד הזמן בסגנון סדרת הטלוויזיה '24', אני בשיאי - מלא אנרגיה, אפילו אופטימי.
אפשר לראות את זה בהתעוררות מהשינה: אני מתעורר מאוד בקלות אם יש לי מטוס לתפוס, מבחן לעבור, יום חשוב לפני. קשה הרבה יותר להתעורר כשהיום המתחיל נראה זהה לחלוטין לאתמול. הרצון הזה הוא חלק מאותו קול קורא לנדוד שכתבתי עליו, וחלק שאינו תלוי בכלל באמנות או ביצירה אלא מהווה דחף בפני עצמו המתנגד לביתיות, משהו כמו I'm ok when everything is not ok (ציטוט של טורי איימוס מהשיר upside down). או אם כבר שירים, גם ביוטיוב הזה (שגם נורא כיף לשמוע אותו):



למאותגרי יוטיוב, קצת טקסט רלוונטי:

You know I love it when the news is bad
And why it feels so good to feel so sad
I'm only happy when it rains

Pour your misery down, pour your misery down on me
Pour your misery down, pour your misery down on me

זה לא שיר על גשם. זה שיר על אנשים שנהנים מקללות סיניות. לאנשים שיכולים לפזם גם It's the end of the world as we know it and i feel fine. כי לפעמים הרס הוא סוג של יצירה, וסוף העולם הוא המקום היחיד שאפשר לעבור דרכו הלאה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/10/2007 17:30, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/10/2007 14:50

---

ילדות (בלתי) נשכחת; לנשום
הפוסט הקודם גרר המון תגובות, או יותר מדויק סוג של דיאלוג-טריאלוג-מולטילוג על הילדות באשר היא. וחשבתי שיהיה לי עוד הרבה מה להגיד על זה, ואיכשהו לא היה, ואולי בגלל ההשתתקות הזו אני לא כותב סיפורים על ילדים, למרות שאני אוהב מאוד מאוד לקרוא (ולראות) סיפורים (וסרטים) על ילדים וילדות שמכוונים לא לילדים עצמם אלא למבוגרים-שהיו-פעם-ילדים. לי-עצמי אין מושג איך לגשת לזה, או אולי עוד לא התרחקתי מספיק.
אז לצורך העניין, במקום לכתוב, פרוייקטון: חמישה ספרים וחמישה סרטים על ילדים וילדות, שהם ללא ספק נפלאים/מזעזעים/מרעישים עולמות גם (ואולי רק) לקוראים מבוגרים.

ספרים:
'ספר הדקדוק הפנימי' - גרוסמן (ובמידה פחותה גם 'מישהו לרוץ אתו')
'ילדת חוץ' - נורית זרחי:
'המחברת הגדולה' - אגוטה כריסטוף
'המשחק של אנדר' - אורסון סקוט קארד
'מר ורטיגו' - פול אוסטר

סרטים:
'ברוכים הבאים לבית הבובות' - טוד סולנדז
Stand by me - רוב ריינר (תוך התכחשות לשמו העברי)
'דוני דארקו' - ריצ'רד קלי
'ללכת שבי אחריו' - פיטר וויר (יותר על נערות וחיי בית הספר, אבל שויין)
'מחוז אוראנג'' - ג'ייק קסדן (סרט 'קטן' אך נוגע על נער שרוצה להיות סופר)

אתם מוזמנים כמובן להוסיף עוד ועוד כאלה בתגובות...

וכדי שנביא את הערב במצב רוח טוב, תזכורת: אל תשכחו לנשום.



(קוראים לו אלכסי מרדוך והוא מתנגן אצלנו מהבוקר)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/10/2007 18:08, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-23/10/2007 21:31

---