מצעד שירי הנואשות
למי שמכירים אותי - או קוראים את הבלוג הרבה זמן - הפוסט הבא עלול להיראות כמו שחזור וטחינה של דברים שכבר היו. אבל הוא לא. הוא יותר סיכום, ברמה האישית והפנים-אישית, וכשמסכמים חוזרים הרבה פעמים על החומר.

הוא עוסק בנושא החוזר-על-עצמו-בבלוג של נואשות, אותו מקום שהוא 'מעבר לייאוש' ושמניע לפעולה דווקא בגלל שכבר לא איכפת; ואת המקום הזה של הנואשות מתניעים אצלי יותר מכל שירים מסוימים המספקים פסקול לרגעי הנואשות הקשים ביותר. ומאחר שכבן מזל מאזניים אני גם מטורף על מצעדים ודירוגים (בטח כתבתי על זה באיזה פוסט אבל אני לא מצליח למצוא), באופן טבעי בא לי הרעיון ל'מצעד שירי הנואשות' - עשרת השירים שהכי מייצגים בעיני את המקום הזה, את עוצמת ההחלטה הנובעת מהוויתור על המרוץ. רבים מהם - כצפוי - כבר הוזכרו ולונקקו בבלוג הזה, אבל יש גם כמה חדשים, ובכל מקרה - החיבור של כולם יחד (כך נראה לי) יוצר איזו תמונה מלאה יותר.

לצורך העניין, אספתי שירים רק באנגלית - הן בגלל שקל יותר למצוא אותם באתה-צינור, והן משום שהשוואה של שירים באנגלית לאלה בעברית תמיד נראתה לי כמו איזה חילול קודש (השפעה של המצעדים המפוצלים ברדיו?). שנית, מאחר שאלה פלוס מינוס השירים הכי אהובים עלי ביקום, ברור שהדירוג הוא עניין של עכשיו-בערך, ועלול להשתנות שמונה פעמים עד מחר. ובכל זאת.

{הערה טכנית - כדי להקל על הקוראים ועלי, השירים מופיעים כלינקים ולא כיוטיובים משולבים}

10. Against all odds - פיל קולינס. השיר היחיד ברשימה שמסגיר את ההתמכרות שלי לקיטש, אבל אם כבר קיטש, דיס איז אס גוד אס אי גטס: המלים נואשות במידה, ולפיל קולינס אני משום מה מאמין כשהוא אומר שהוא חייב ללכת נגד כל הסיכויים.

9. You made me the thief of your heart - שינייד או'קונר: כדי להבין את הצד הזועם של הנואשות, אפשר פשוט לוותר על המצעד הזה ולשים ברצף את האלבום הראשון של שינייד או'קונור, 'האריה והקוברה', שכל שיר בו נואש בדרכן שלו. הבעיה היחידה היא שאז מחמיצים את השיר הנפלא הזה, שנכתב לפסקול הסרט 'בשם האב'. החיסרון היחיד שלו הוא שהוא קצת ארוך מדי (ולשינייד ממילא עוד נחזור בהמשך).

8. Angie - הרולינג סטונז: את ההיכרות עם השיר הזה אני חשב לגרסת הכיסוי הנהדרת שלח טורי איימוס, אבל במקרה זה השתלם לחפור ולמצוא את המקור. הוא מדגים את הקו הדק שבין היאוש לנואשות ויוצר שיר אהבה מ'אין כל אהבה בליבותינו'.

7. Shout - טירס פור פירס: לפני שאתם לוחצים את הלינק, היכונו להגביר את הווליום ולצעוק. אני חושב שכבר הכרזתי כאן על אהבתי ללהקה הנפלאה הזו משנות ה-80, אבל אם יש שיר שגורם לי לרצות לצאת לרחובות ולהפיל את הממשלה, זה זה (לצד Another Brick in the Wall הקלאסי של פינק פלויד).

6. Island - הת'ר נובה: נואשות, כמובן, לא חייבת לצאת לרחובות. היא יכולה להיות אישית, פנימית, הכרזת עצמאות וניתוק שיוצרת אי פרטי לברוח אליו, מקום שבו אפשר לקבור את חוסר האונים הזה. אני לא יודע אם כבר הזכרתי את הת'ר נובה בבלוג הזה, אבל אם לא, הגיע הזמן.

5. Jolene - דולי פארטון: הרשימה הזו לא מתייחסת לז'אנרים. יש פה פופ אייטיז, רוק, אלטרנטיב ועכשיו גם קאנטרי. נדמה לי שהזכרתי את השיר הזה בדיון על 'שיר הסמרטוטים', אבל הוא מתאים היטב גם למצעד.

4. Your ghost - כריסטין הרש: את השיר הזה אני בטוח שכבר הזכרתי כאן, ואני לא חושב שיש לי עוד הרבה מה להגיד עליו, אולי רק שזו דוגמה נדירה לדואט אהבה שבו שני הצדדים מפגינים נואשות איומה (מייקל סטייפ: "אבל... את היית בחלומות שלי!")

3. Northern Star - הול: שיר של סגידה ונואשות שרק הולך ונטרף ככל שהוא מתקדם, וכבר כתבתי על ההתמכרות שלי אליו ואפילו תרגמתי אותו כבר. אז עכשיו העליתי וידיאו עם קורטני לאב בביגוד מינימלי מבצעת את השיר לייב בפסטיבל בבריטניה.... enjoy.

2.
Weak - סקאנק אננזי: אוף, אני כזה צפוי לפעמים. אבל מה לעשות. לשיר הזה יש ביצוע שקט של k's choice וכל מיני קליפים אחרים באתה-צינור, אבל אני נאמן לביצוע ולקליפ המקורי, שכבר היה בבלוג (אני ממחזר את ההצהרה על כך שאני ממחזר את עצמי. נורא)

1. Troy - שינייד או'קונור: מה זה אומר, שמקומות 2-5 כבר היו בבלוג, אבל דווקא המקום הראשון שלא? או שבשני המקומות הראשונים מככבות נשים קרחות? אין לי מושג. אבל השיר הזה - לא, קבלו תיקון: יצירת המופת בת השש דקות בערך הזו - היא התמצית המוחלטת והטוטאלית של מושג הנואשות, כולל היאוש, השקט, והזעם. במשפט אחד:

I will rise, I will return/ The phoenix from the flame
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/6/2008 10:51, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אמנות, שחרור קיטור
27 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ברלינר ב-17/6/2008 10:04

---

זו עם הסרט האדום על הצוואר
אחרי שזכיתי לכבוד אפלטוני (שזה בטח יותר טוב מאהבה אפלטונית), קלטתי שבמקרה דווקא הפוסטים האחרונים עוסקים בכל מיני מיני עניינים ושירים וטריילרים, אבל לאו דווקא משופעים בתובנות על גרמניה ובכלל. ובמקרה, בדיוק כדי להשלים את החסר, הזדמנה לנו אתמול בערב מסיבה גדולה - אולי הגדולה ביותר שהיינו בה מאז המעבר - אצל ידידנו הפסנתרן הגי'נג'י סבסטיאן. אם נדייק, זו בעצם היתה המסיבה הראשונה שלנו פה פרט לשני סילבסטרים (שבהם העיקר היה הזיקוקים) ולכמה מסיבות יום הולדת שהיו בעצם ארוחות ערב מורחבות. וגם בזה אין הרבה חדש, כי גם בשנים האחרונות שלנו בתל אביב לא היינו הולכים הרבה למסיבות; החל מנקודה מסוימת (אני חושב שזה היה בסביבות החתונה, אולי קצת לפני) התרבות של 'חיים ממסיבה למסיבה' התרחקה מאתנו, החבר'ה שהיו מגובשים להפליא התפרקו, ומי שנשארו העדיפו מפגשים קטנים ואינטימיים בהרכב של 2-3 זוגות פלוס איזה גלגל חמישי או שביעי, ולא מסיבות המוניות, פרועות יותר או פחות.
[כל זה מעלה כמובן את השאלה, 'למה?', וזו באמת שאלה מעניינת, אבל אם אתחיל להתחבט בה לא אגיע לסבסטיאן וחבל. אז אולי נשאיר את זה כשאלה פתוחה לתגובות - למה אנשים בגיל מסוים מפסיקים ללכת למסיבות?]

בכל אופן, סבסטיאן הוא עדיין מהסוג שהולך למסיבות, וכמעט כל פעם שאנחנו נפגשים הוא מתעקש לספר חוויות ולהראות קליפים ממסיבות פרועות שנכח בהם בפרייבורג ובכלל. והוא זה שהחליט - לפני כחודש - שהגיע הזמן לעשות מסיבה כזו אצלו. ההזמנה נשלחה כמובן באימייל (מה היינו עושים בלעדיו? אה, שולחים בדואר. עשינו את זה פעם) ואליה צורף קטע מוזיקלי שאמור היה לייצג את אופייה של המסיבה ואף העניק לה את שמה - Die mit dem roten Halsband (זו עם סרט-הצוואר האדום). מדובר בקטע אהוב על סבסטיאן בגלל המופרכות המושלמת שלו - מעין פרומו פארודי בסגנון ערוץ הקניות על סרטי פורנו משנות ה-70. ראו כאן (לא לילדים!). במסגרת הנושא, נדרשו כל המוזמנים לבוא עם משהו אדום על הצוואר - צעיף, מחרוזת, סרט או מה לא. הזוג הישראלי הנוסף, שקיבלו גם הם את ההזמנה, מכירים פחות את סבסטיאן ולכן ברגע הראשון נחרדו מהאפשרות שמזמינים אותם לאורגיה המונית. הרגענו אותם (שהרי מדובר בכל זאת בגרמנית) אבל בהחלט היינו במתח לראות מה מסתתר מאחורי ההזמנה. בנוסף, תהינו איך תיראה מסיבה גרמנית ומה מייחד אותה לעומת מה שאנחנו מכירים מהארץ.

כדי להתאים את עצמנו לכל אפשרות, הלכנו על חגורות-צוואר קינקיות שקנינו בזול בחנות בפסז', התלבשנו בהתאם (שחור-לבן-אדום) והבאנו קורנפלקס עם שוקולד על כל צרה שלא תבוא. פחות מדקה מכניסתנו לדירה, מיד הזדקר לעין מאפיין גרמני מס' 1, ובידי הימנית הופיע יש מאין בקבוק בירה. בהמשך הערב נצפה במסיבה אותו קסם אופייני שחווינו לראשונה בפאב בפראג - מספיק היה להזכיר את המילה 'בירה' או להחזיק את היד פרושה קדימה, ועוד בקבוק הופיע, פתוח ומוכן לשתייה. כולם שתו, פרט לבחורה אחת שטענה שהיא נוהגת, ואני חשבתי שזה בהחלט מפשט את העניינים: בעוד שבארץ קונים כל מיני טקילה, וודקה וויסקי ושאר מיני אלכוהול, כאן כל מה שצריך הוא לדאוג לכמה ארגזים של בירה. הבחירה היחידה היתה בין הסוגים (שלושה).
עם הבירה ביד חציתי את חדר האוכל והצטרפתי לכולם במרפסת. מאפיין גרמני מס' 2: משום מה, בעל הבית חשב שערב סגרירי בטמפרטורה של 16 מעלות הוא הזמן האידיאלי למסיבת-קיץ במרפסת הפתוחה. לא נותר לנו אלא להישאר עם הז'קטים ו/או להתחמק כמה שיותר פנימה, לחדר המחומם בו היה ערוך המזנון. המזנון, אגב, היה מאפיין גרמני מס' 3, אותו ניתן לתמצת במשפט 'אוכל הוא בסך הכל תוספת לבירה'. בעוד שבארץ תמיד אפשר לדעת כמה המארחים עשירים/בשלנים ע"י בחינת החטיפים (נתחי סושי או ביסלי? בגטים עם סלמון או ערגליות?), אצל סבסטיאן כיכבו נקניקיות קטנות, נתחי גבינת אמנטל על קסמים בצורת דגלים קטנים, מלפפונים חמוצים ומקלות גריסיני - שומני ומלוח, מה שהולך הכי טוב עם אלכוהול. בגזרת המתוקים היה פופקורן (מאפיין גרמני מס' 4, שכבר עמדנו עליו כשיצאנו לקולנוע: הפופקורן תמיד מתוק).
ומה לגבי המסיבה הפרועה שהובטחה? אה... בערך. את גווארדיית ההשתוללות הוביל מקס, מתופף פרוע וידידו הטוב ביותר של סבסטיאן, שהתחבר באורח מושלם להומור הנונסנס שלי ולאנרגיה הבלתי נדלית של האופה (ידידנו הישראלי). וכך התעסקנו ארוכות בסכנות הנשקפות לעולם מצריכה מוגברת של מים; ניהלנו קרב אגרוף תוך שימוש בבקבוקי בירה ככפפות; הקמנו דת חדשה, הסוגדת ל'זו עם הסרט האדום על הצוואר'; ובשיא המסיבה, אחרי שהסתבר שמוסיקה אמריקנית היא המכנה המשותף הטוב ביותר לישראלים ולגרמנים, לימדנו את כל החבר'ה לצעוק 'אבטיח בשקל' בקטעי השיא של killing in the name of (לא לרגישים לווליום!) - מסורת ותיקה מהחורבה שהרוקיסט המקומי גילה בה עניין רב.
אבל למרות כל זאת, היו במסיבה הרבה יותר מדי רגעים מתים, שבהם כולם עמדו עם בירה ביד במרפסת, פטפטו וחיכו שמשהו יקרה. כפי שאסנת אמרה, מזלם שבאנו ועשינו להם שמח. במסיבות שלנו (אלה שהיינו הוגים, מתכננים ומארגנים בקפידה לפני שנים) זה לא היה קורה. לפחות ניצלנו את ההזדמנות ללמד את סבסטיאן להגיד בעברית "שעות אני מחפש פה את הים. לא יכלו לשים שלט קטן: ים?" תודו שזה קריטי.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/5/2008 23:06, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-27/5/2008 21:00

---

הכל דבש?
חזרתי היום לעבודה, מגיה את החומר של בנגקוק, וברקע שמתי גלגל"צ, ונפלתי על המצעד השבועי. השיר הראשון היה 'הכל דבש' של ארי גורלי ורעות יהודאי, אותו שמעתי לראשונה לפני כמה חודשים. אז, בשמיעה ראשונה, שמתי לב לשיר משתי סיבות. הראשונה והדבילית היתה שאת ארי גורלי פגשתי לפני שנים (הוא ליווה כמלחין על אירוע הסיום של כיתת השירה של הליקון). השנייה והחשובה יותר היו המלים, שלא שמרו במאה אחוז על הקונבציה הגלגל"צית המקובלת, אלא עסקו בזוג שמגיע למקום הנורא שבו חייהם המשותפים הם למעשה שקר, הכחשה מוחלטת של הרגשות הקשים המפעפעים מתחת לפני השטח: "דבש, הכל דבש/כל יום אני משקר את עצמי מחדש".
היום, במצעד, אחרי הרבה זמן שלא הקשבתי לגלגל"צ (יש איזשהו גבול לכמות תשדירי השירות נגד תאונות דרכים שאדם יכול לשמוע), גיליתי שהשיר בילה שמונה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד, ונחשב ללהיט הגדול ביותר של השנה עד כה. תגובתי המיידית (אחרי 'שיחק אותה, ארי גורלי') היתה הפתעה לא קטנה; הכיצד הפך שיר כל-כך בעייתי מבחינת המלים, שיר שחותר תחת השקר שאנחנו מספרים לעצמנו, לקונצנזוס שכזה?
האזנה נוספת, באמצעות יוטיוב, גילתה את הסוד. 'הכל דבש' הוא אחד מאותן תופעות נפלאות העוסקות יותר מכל בעצמן. בדיוק כמו הזוג הדובר, גם השיר הוא שקר אחד גדול. המלים הבעייתיות מוחבאות מתחת לפורמט הכי שמאלצי שקיים - דואט מרגש בין גבר לאישה; הן מוסתרות במנגינה מלטפת, עדינה, דבשית ממש; והמלים הכי זכירות - שם השיר ומה שמתחרז אתו - משדרות אופטימיות המסתירה את האמירה. כך יכול מר ישראלי לפזם את השיר לעצמו, מבלי משים: "דבש, הכל דבש, לה לה לה לה לה מחדש", ולהתעלם לגמרי מהשקר הגלום בכך. קריאת המלים העלתה שהסיטואציה לגבי משקרים בני הזוג לגמרי לא ברורה ומובהקת, וממילא שני הבתים הראשונים נעלמים מאוד מהר באבק ומשאירים רק מנגינה נעימה והמון דבש. וכך, שמונה שבועות, ומדינת גלגל"צ ממשיכה לשקר את עצמה מחדש.

ואגב, מה זה בכלל הביטוי הזה, 'הכל דבש'? למיטב ידיעתי דבש הוא חומר מתוק אמנם, אבל דביק עד אימה, משתק, מטביע. וזה דווקא נראה מתאים לשקר החונק של הזוגיות המתוארת בשיר (או אם נדייק - לא מתוארת אלא רק נרמזת). הכל דבש פירושו שאין לאן לזוז, שהחיבוק קרוב מדי לחניקה, שכל מה שאיננו דבש טבע כבר מזמן בתוך העיסה. ואפילו היכולת להודות בכך, לדעת ש"כל אני משקרת אותי מחדש", טובעת בים של ליטופים, בים של שקרים (וזה מזכיר גם את עברי לידר, שבאלבומו הראשון ליטף ושיקר, גם אם בצורה פחות דביקה מהדבשאים שלנו).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/5/2008 01:54, ושייך לקטגוריות אמנות, דברים שמצאתי ביוטיוב, קוהרנטיות זה פאסה
37 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-30/5/2008 02:51

---

טריילרים
כמה דברים שכדאי לראות. לא למאותגרי אתה-צינור.

בקרוב זה קאן

הסרט עדיין לא מוצג לקהל (אבל קיבל ביקורות מצוינות בפסטיבל קאן) אבל ה'בקרוב' כבר זכה לכינוי 'הטריילר הישראלי הטוב ביותר של כל הזמנים'. קבלו את 'ולס עם בשיר', סרט האנימציה-תיעודי (WTF?) של ארי פולמן (קלרה הקדושה) על מלחמת לבנון.




בקרוב יהיה פיצוץ
ברמה הומוריסטית מעט יותר (אבל עדיין באווירה מלחמתית), בטריילר הזה נתקלתי במהלך דיון ב'עין הדג' על כך שמכל משחקי המחשב עושים סרטים. חגיגה למכורים לעכבר.



בקרוב יהיה בלוג
ולמי שאתה-צינור עושה להם אני-צנצנת, אציין שבעוד כיומיים יסתיים כאן 'ביקור התזמורת', והבלוג יחזור לעבודה סדירה, כולל יותר מלים, שכמעט כולן אינן 'בקרוב'.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/5/2008 11:02, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, הומור, מטאבלוגיקה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/5/2008 12:30

---