טווסים לבנים, מזון איטי והאצבע של דליה
תוך פחות משבוע קרו שני דברים קצת משונים, ולמעשה אותו דבר פעמיים: משהו ששמעתי עליו לראשונה מתוך עבודתי בתרגום הגיע אלי שוב, תוך שבוע, דרך הבלוגייה. ראשית באו הטווסים הלבנים: לאחר שתרגמתי פסקה על איזו וילה באיטליה שבגנים שלה מטיילים white peacocks, הייתי חייב לראות בעצמי איך הם נראים. וראיתי. מרהיב, נכון? הוא מככב מאז בדסקטופ שלי.
והנה, הבוקר, דילגתי לבלוג המאוד מוצלח של ידידתי יעל ישראל ושם הם חיכו לי שוב, אפילו ברלוזוציה טובה יותר. צירוף מקרים? יו בט.
הצטרפות המקרים השנייה אירעה כמעט במקביל: במסגרת העבודה שעל האינדקס של איטליה, נתקלתי במושג Slow food. מאחר שלא שמעתי על זה מעולם, עשיתי מחקר קצר באינטרנט כדי לתרגם כמו שצריך והגעתי לכאן ואפילו ל כאן. בקצרה (למי שלא קוראים לינקים) מדובר בארגון בינלאומי שמעודד מתן תשומת לב לאוכל שאנחנו אוכלים, מהווה מעין תנועת נגד לרעיון הפאסט פוד ומחובר לכל הדברים ה'נכונים' - אקולוגיה, זכויות בע"ח וייצור הוגן. לא הייתי מתעסק בזה יותר מדי אלמלא נתקלתי במהלך סבב הבלוגים השבועי, בפוסט המצוין הזה של אסתי, ושם בסוף שוב התחבאה הפניה ל-slow food. צירוף מקרים? למה לא.

ואם יש שני צירופי מקרים כאלה, חשבתי לעצמי, אולי בכל זאת הקוסמוס מנסה להגיד לי משהו. טווסים לבנים, פריקים של הטבע, יוצאי דופן שראוי לתת בהם מבט שני; ואוכל איטי, ובכלל ההנאה שבאיטיות, ודברים שחולפים על פניהם יותר מדי מהר. אז הקשבתי, ואתמול והיום לקחנו את היום לאט, באיזי. היה גשם בחוץ כל היום וכל הלילה ולאסנת איכשהו לא היו חזרות ליום וחצי שלמים, ואנחנו פשוט היינו בתוך האיטיות הזו. אפילו קראתי עוד כמה פרקים בספר בגרמנית. והיום בבוקר קמנו ובישלנו ביחד, אוכל איטי מאוד מאוד (מרק אפונה שישב שלוש שעות על הכיריים ועוף שישב שעה ורבע בתנור).
אז נכון, מעל הכתפיים יושבת לי גרסה אישית של ד"ר האוס ומזכירה לי שלא שינינו כלום בעולם היום. שלא כתבתי מילה ברומן המונומנטלי שיקנה לי את פרס נובל בספרות וישנה את חייהם של מיליונים. ולא עשינו כלום כדי לקדם את קריירת השירה הפורחת של אסנת או את הספר שלי או מה לא. זה אותו שטן-בתחפושת-רציונל שמזכיר לי שתמיד עשיתי אידיאליזציה לאנשים הגדולים, לפורצי הדרך ולמגלי הארצות (ואחריהם לאמנים המיוסרים, לסופרים ולמשוררים, לג'ים מוריסון, ואן גוך והנרי מילר). זה הוא שכשאנחנו מכינים את העוף בתנור לארוחת צהריים עם חברים ובודקים מרכיבים חדשים לרוטב הברביקיו (סויה, יין אדום, רסק עגבניות דבש וכמון. יוצא פיצוץ) נזכר רק בסצינה מהפרק הראשון של 'הבורגנים', אז נחתכת לדליה האצבע בזמן שהיא מכינה את הצלי והיא מדממת לתוך הרוטב, וכולם מפארים ומהללים את הצלי שלה ואיך יצא לה מצוין הפעם. האם גם אנחנו מדממים לתוך הרוטב וקוראים לזה 'גורמה'? האם לא צריך לצאת לעולם, לעשות מהפכות, להניף דגלים, לכתוב, לשנות?
אבל אולי בגלל זה הפנה אותי הקוסמוס דווקא ל'סלואו פוד' ולפוסט של אסתי. סוג של תזכורת שעשייה אישית היא-היא העשייה הפוליטית. שבישול איטי בבית הוא בעצם פעולה אמיתית בשדה הפוליטי, ושאפילו כתיבת מחשבות לא-מסודרות בבלוג יכולה להיות פעולה בעלת-השפעה לא פחות משיר מלוטש שעבדתי עליו שעות במחשכים. ואתם יודעים מה, אפילו שימור של זוגיות בעולם מלא פיתויים ומטורף שכזה הוא פעולה פוליטית-חברתית עם מסר של ממש. ולקחת את עצמך ולעבור לארץ אחרת אבל להמשיך לכתוב ולערוך ולחיות בשפה שלך זו פעולה שיש שלה אפקט וממש בעולם, אולי לא כמו כיבוש האברסט (ואולי דווקא כן, כי מה כבר הרוויחה האנושות מכך שאיזה אנגלי ואיזה מקומי שמו את כף רגלם על איזה הר גבוה בנפאל).

אז אל תשכחו להאט לפעמים, ולהסתכל מסביב. ולקחת 5:16 דקות להקשיב לראש-רדיו והתייר שלהם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/12/2007 22:56, ושייך לקטגוריות אסנת, דברים שמצאתי ביוטיוב, מטאבלוגיקה, מעברים 10-20-30, אופטימי
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-14/12/2007 21:04

---

This crazy little thing that is not love
אהבה זה לא מספיק. אז מה עוד?

מה זאת אהבה בכלל?
לפני ששואלים מה זה הדבר הזה שאינו אהבה שצריך גם אותו למערכת יחסים טובה, צריך להבין למה אני מתכוון כשאני אומר 'אהבה'. זאת בגלל שיש מי שיקרא לדבר הזה 'התאהבות' ולמה שאני מתאר פה 'אהבה', או שיראה את שניהם כחלק ממכלול שרק לא הוא יקרא 'אהבה'.
כשאני מדבר על 'אהבה', אני מדבר על האהבה הרומנטית, המטופשת, המאושרת. אני מדבר על צירופי המקרים, החיוכים, השלמות המשפטים, ההקבלות, הסטיות הקטנות המשותפות, המלים שממציאים ביחד, ההיסחפויות. אני מדבר על מה שאנשים מרירים חושבים שהוא המצאה של קומדיות רומנטיות וסרטי דיסני, ובאמת הרבה הרבה פחות נפוץ ממה שמוכרים לנו, אבל בהחלט-בהחלט קיים.
אני לא קורא לזה 'התאהבות', פשוט בגלל שבשם הזה יש איזושהי הנחה מובלעת שזה לא שורד, כלומר שיש מגבלת זמן על המצב הזה. שזה בסך הכל מאפייו רגשי/כימי של תחילת מערכת יחסים. אבל זה לא, לפחות איך שאני רואה את הדברים; כמובן, בחיים היומיומיים לא כל יום הוא זהב וורדים, אבל היכולת להיסחף שוב עם אותו אדם, להיכנס למקומות הפרטיים והמאושרים והמתעלים רק-של-שנינו, לשיחות נפש של כל הלילה ובכלל - זה בעיני חלק חשוב, שחייב לשרוד גם כשמערכת היחסים מתארכת (לפחות בחברה של היום, ועוד אחזור לזה).

אבל זה לא מספיק.
למעשה, זה לא סתם לא מספיק: בקשר שנמשך זמן רב, האהבה הרומנטית היא כמו מלח ופלפל: משפרת מאוד את טעמו של התבשיל, ולפעמים הופכת אותו מבלתי אכיל לטעים עד מאוד - אבל לבדה, לא תספק אף אדם רעב. בגלל ה'רומנטיות' שלה, האהבה הזו מחפשת דרמות, היסחפויות ורגשות גדולים מהחיים, ומתקשה לטפל ביומיום, במערבלי הבטון, במכתבים מהבנק. והגרוע מכל - היא מתבבסת על כך שבני הזוג נמצאים בשיאם, במקום שבו הם חמודים, מתוקים, מושכים ומרשימים. לא סתם בקומדיות רומנטיות כולם יפים.
הדבר החמקמק השני הוא מה ש לי כתבה - היכולת של בן הזוג 'להיות שם', כל הזמן, לאורך זמן. אני חושב שאני רוצה לקרוא לדבר הזה 'בית'. "הבית זה מקום/ שאם אתה חייב לשוב אליו/ תמיד פתוחה בו דלת לקראתך" כתב נתן יונתן ושרה רונית אופיר. למובן הזה של בית אני מתכוון. זה המקום שבו לא צריך להיות יפה, חכם או בעל חוש הומור. זה המקום שבו בן הזוג מוכן לעשות מקום ולתת לאדם אחר להיכנס לו לחלל, ובכל זאת שתישאר תחושה כזו, שתמיד פתוחה הדלת לקראתך.
מעצם ההגדרה, די ברור למה, בניגוד לאהבה הרומנטית, זה לא משהו שיכול לקרות תוך שבועיים, אפילו לא תוך חצי שנה. אחרי שבועיים אפשר להרגיש 'בבית' עם מישהו - אבל מי יודע אם הוא לא בסה"כ מזייף שבועיים, אם זו באמת האישיות שלו או שהוא פשוט נורא מתאמץ. אפילו רוצח סדרתי יכול להיות נחמד לזמן קצת. רק אחרי זמן רב מאוד מאוד בא האמון הבסיסי הזה, התחושה שאותו אדם נמצא בעצם בצד שלך, לא משנה מה יקרה. זה הבית.
ה'בית' הוא מי שירים אותך בנפילה, או שתתמוך בך ותעזור לך ללכת - לאן שלא תלך. בניגוד לאהבה הרומנטית, שכמעט לגמרי מחייבת את שני השותפים להיות אחד, ורוד ומטופש, הבית נותן מרחב. כמה מרחב שאתה צריך. זה כמובן לא פשוט, ודורש הקרבה של דברים אחרים כדי להיות 'בית' לאדם האחר. אבל מה שמקבלים הוא גם נפלא: מקום בטוח, קן, מקום להתחיל ממנו הכל.

הבית והתשוקה
זה כמובן לא אני המצאתי. החוכמה הוותיקה של הזוגיות המסורתית, זו שמזלזלת באהבה הרומנטית ורואה בה גחמה, כבר מדברת מאות שנים על הבית, על האמון (ועל האמונה). אלא שבמקרים רבים מדי נשאר רק האלמנט הזה, הבסיס של התבשיל, ותבליני האהבה פורחים להם. הבית הוא בסיס לאדם להתפתח בעולם, והאדם יכול להתפתח להרבה כיוונים, אבל אם הבית הופך רק לתחנת מעבר שבה מניחים את הראש בין ההתרגשויות, איפה כאן הקשר? אם בקשר הזוגי אין תבלינים, הרי שאין תשוקה, ואנחנו נותרים עם בית בטוח, מוגן - ומוזנח. מקום נוח לפרוח ממנו ולשוב רק כשחייבים.
וזה גם לא דרך לחיות בזוגיות, בטח לא בחברה המודרנית-מערבית-ליברלית-חילונית שיש בה כל-כך הרבה אפשרויות בחוץ, שיש בה כזו האלהה של האהבה הרומנטית והחלשה של המחויבות החיצונית לאי-שבירת קשר הזוגיות. כי כמה זמן יכול אדם לחיות בבית, מוגן ככל שיהיה, בלי תבלינים? בשלב מסוים הקשר לא שורד, או שהתשוקה מוצאת נתיבים אחרים ומהקשר נותר רק שקר. בקיצור, אולי אהבה זה לא מספיק, אבל בלי אהבה (והיסחפויות זוגיות) הבית בסופו של דבר מתפורר.

ובכל זאת, אסור לתת למיתוס האהבה הרומנטית המאושרת והסיפוק הקפיטליסטי לערער את החשיבות הזו של מקום ה'בית' בזוגיות, של המקום בו מקבלים ותומכים, של המקום שלא סופרים בו דקות של סבלנות. זה אפילו חזק יותר מ- i love you just the way you are , שעלול להיות לא נעים כשאחד מבני הזוג עובר שינוי והשני מעדיף את איך שזה היה פעם (למרות שזה שיר נפלא, והנה יוטיוב שלו עם בילי ג'ואל).







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/11/2007 17:40, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, מעברים 10-20-30, דברים שמצאתי ביוטיוב
31 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רותם ב-27/11/2007 20:49

---

מחשבות שאיבה

מקליט מחשבות אוטומטי במהלך שאיבת אבק אחת:

- לנקות זו אולי משימה מעצבנת, אבל יש לה יתרון אחד: הסיפוק בה מיידי. כמו בהרבה עבודות פיזיות, אחרי שאתה עובד כמה זמן, פתאום משהו בעולם השתנה, משהו ניכר. זה לעומת העבודות הרגילות, שבהן הפער בין שלב העבודה (נניח, תרגמת שלושה עמודים) לשלב הסיפוק (בדמות כסף ומה שאתה יכול לעשות אתו) פשוט רחב מדי, ואין שום סיבה שהמוח יתגבר עליו ויראה את שניהם כסיבה ותוצאה. זה גורם לתחושת חוסר תוחלת בעבודה, יחד עם תחושת אשמה ובזבוז בזמן הצריכה (=סיפוק שנגזר מכסף). שלא לדבר על התקנת תוכנות במחשב, שזו משימה מסוג 'לעבוד קשה ואז לגלות שהמצב רק נעשה יותר גרוע במיליון דרכים משונות'.

- בימים הראשונים שלנו כאן, אחת הקניות הראשונות היתה שואב אבק, ומאחר שלא היו לנו ארונות או מדפים או הרבה שולחנות, השתמשנו בקופסא המוצלחת והמצוינת שבה הגיע שואב האבק כרהיט. מאז עברה יותר משנה, כל הקופסאות-שהפכו-לרהיטים האחרות נזרקו כבר מזמן למחזור, ורק קופסת-שואב האבק עוד אתנו, משמשת כרהיט כל כך נוח שכשהיה קלקול בשאבק חיפשתי בכל הבית את ההוראות עד שקלטתי שהן עוד בקופסא.

- איזה כיף שאפשר בבלוג לכתוב קופסא עם א' בסוף ולא עם ה' כמו שהעורכת שלי דורשת בעבודה על התרגומים.

- כפי שכבר כתבתי, אני אוהב זמרים ששרים 'החוצה', לפעמים באיזושהי מוחצנות מטורפת, ולובשים את הלב שלהם על השרוול, כמו שאומרים באנגלית. ואני גם אוהב נשים חזקות. השילוב של שני אלה הוא זמרות רוק - מוצר די נדיר במקומותינו ובעולם. אז שאבתי את הסלון בליווי אחת הגדולות שבהן, קורטני לאב, ומיד אחרי הניקיון התיישבתי לתרגם את השיר האהוב עלי ביותר שלה:

כוכב הצפון / קורטני לאב

ואני בוכה, ואף אחד לא מקשיב
נושמת
את העיניים המעוורות שרואות
הכאוס
מביא אלי את הנדכאים
למרות שאני ערה לגמרי, אהיה.
זה הלילה השחור ביותר ואני מחכה לך
קר כאן, אף אחד לא נשאר
ואני מחכה לך
ושום דבר לא מונע מזה לקרות
ואני ידעתי שאטפח את אומללותי לבד

ואני מחכה, נועצת עיני בכוכב הצפון
חוששת שלא יוביל אותי לשום מקום
הוא כל-כך קר, הלילה יהרוס את העולם
כל המלאכים כורעים לתוך אורות הצפון
כורעים לתוך אורות הקיפאון

והם שילמו, אני בוכה ובוכה בשבילך
רוחות שרודפות אותך בּיְגוֹנָן
בכיתי כי גורלך נחרץ
מתפללת לפצע שיבלע
כל מה שקר ואכזר
אתה רואה את העצים, עריצות והכרת-תודה,
הם רצים אל האורנים
שחור כאן, כבה את השמש
ורוץ לאורנים
האומללות שלנו פראית וחופשייה, וידעתי
את האש ואת האפר של חסדיו...

ואני מחכה, נועצת עיני בכוכב הצפון
נדמה לי שהוא לא יקח אותך רחוק
הוא קר כל-כך, הלילה יהרוס את העולם
כל המלאכים כורעים לתוך אורות הצפון
כורעים לתוך אורות הקיפאון

ואני רוצה אותך
וברוכים הם השבורים
ואני מתחננת אליך
אין בדידות, אין אומללות הראויה לך
קִרעו את לבו מחזהו, קר כמו קרח, הוא שלי

ואני מחכה, מתפללת לכוכב הצפון
חוששת שלא יוביל אותך לשום מקום
הוא קר כל-כך, יורד הלילה גשם על העולם
כל המלאכים כורעים מול אורות הצפון

ואני מתפללת, מתחננת לכוכב הצפון
חוששת שלא יוביל אותך לשום מקום
הוא קר כל-כך, הלילה ישלוט בעולם
כל המלאכים כורעים מול אורות הצפון
כורעים לאורות הקיפאון
געו בליבותיהם, הם קרים כמו קרחון

המקור, באנגלית, כאן (עם כמה שגיאות). ולמי שבבית ויכול לשמוע מוזיקה בווליום גבוה, הנה גם יוטיוב של השיר (בהופעה חיה):



- הקטע הכי קשה בניקיון הוא לסיים, להחזיר את השואב למקום, לזרוק את הפחים, ולעשות את כל זה לפני שתישאב לעומק הבלוג. מיותר לציין שנכשלתי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/11/2007 17:55, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
26 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-24/11/2007 13:00

---

הולכים ובאים הימים הקרים
אתרי התחזית אינם נושאים בשורות. יהיה קר, הרבה יותר קר מאשר בזמן הזה בעונה שעברה, וגם את השמש לא סביר שנראה בקרוב. התחזית ליום שלישי היא שלוש מעלות (טמפרטורת מקסימום!) ושלג מעורב בגשם; ביום חמישי מדברים על 'טפטופי שלג' וטמפרטורה שתרד בלילה למינוס ארבע.
בימים קרים ואפרוריים כאלה, זה קצת מדכא להגג על משמעות החיים, הכתיבה וכל השאר. לכן, בלי לשכוח שהבטחתי כן להגג, אני משאיר את הכל בצד ומחפש סוכריות - דברים קופצניים וצבעוניים שמקפיצים לי את המצב-רוח בכל פעם שאני נתקל בהם, שזה פחות מדי. במלים אחרות - כן, הגעתם לעוד פוסט יוטיוב-אייטיז מהסדרה הלא-נגמרת.



אז נכון, קוראים להם 'סדר חדש' והם פעם היו להקה חשובה-חשובה בתולדות המוזיקה, בשם Joy Division או 'מחלקת השמחה'; אבל מי יכול שלא להתרענן מלראות שני אנשים לבושים בקרטונים, אחד כחול והשני לא, סוטרים זה לזה פעם אחר פעם? סלאפסטיק במיטבו. זאת כנראה איזושהי מטאפורה למצב האנושי, אבל אני איבדתי אותה בבית הראשון - מה שלא ממש מפריע להנאה.

סוכריה מס' 2:



הלהקה הזו הרבה יותר אזוטרית, ועונה לשם המוזר swing out sister ('רקדי סווינג, אחות'?) ואת המוזיקה שלה יש המכנים 'פופ מתוחכם' או 'ג'אז מגניב', אבל זה לא צריך להפריע לאף אחד ליהנות מהקליפ, ששוב משלב בדרכים משונות בין צבעים עזים לאלימות היתולית.

סוכריה מס' 3 ואחרונה:


אז כן, יש כאן קצת פחות צבעים מבקודמים והקליפ הולך לפי הקונבנציה הקלאסית של קליפים מהאייטיז, אבל המוזיקה כייפית, השילוב בין הקטעים המצולמים למצוירים נחמד מאוד, והשם ממשיך את הטרנד של 'שמות שדן כנר היה מתקשה מאוד לתרגם לעברית בלי להישמע מגוחך' - אלה OMD, או בלי רשת"בים Orchestral Manoeuvres in the dark - 'תמרונים תזמורתיים בחשיכה'. לסגנון שלהם קוראים בוויקיפדיה סינת-פופ, אבל אני חושב שהוא משתלב יפה עם השניים הקודמים. אה, כן, וכמחווה לגשם הלונדוני, כל שלושת הסוכריות של היום היו מבריטניה. אמריקאים בפעם הבאה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/11/2007 11:05, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, עונות השנה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של pfpapjcedo ב-17/2/2013 10:24

---