הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס
ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!
כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
חיפוש טקסט בקטעים:
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
|
|
1
|
2
|
3
|
4
|
5
|
6
|
7
|
8
|
9
|
10
|
11
|
12
|
13
|
14
|
15
|
16
|
17
|
18
|
19
|
20
|
21
|
22
|
23
|
24
|
25
|
26
|
27
|
28
|
29
|
30
|
31
|
|
הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ± « ישראלים בחו"ל » ±
ארכיון:
|
5/2013
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.
עונת המעבר
לקח לי זמן להבין מה קורה, עד שהבנתי שזה קרה באותו זמן בשנה שעברה. התקופה הזו, שבה כל יום אובדות עוד שלוש וחצי דקות אור. הצלילה הזו, דרך הצבעים, לתוך עומק התקופה הזאת שנקראת חורף.
זה מוזר עד כמה השירים בעברית עוסקים בחורף, למרות שאין בארץ ממש חורף. התקופה שאתם קוראים לה חורף היא בערך כמו קיץ באירופה, מקסימום אביב. אבל השירים נושאים עמם כנראה את מורשת ערבות רוסיה ופולין, ולכן שרים 'באביב את תשובי חזרה', ו'נעבור את החורף ואחר-כך נראה, באביב', או 'הולכים ובאים הימים הקרים' בראש השנה, כשכולם עוד מזיעים מחום. חורף אירופי, לעומת זאת, הוא משהו שבאמת צריך 'לעבור דרכו'. ואם הבשורה החדשה שבחורף הזה אצטרך להיות בחוץ ועל הרגליים בשמונה בבוקר ארבע פעמים בשבוע, אין ספק שצפויה התמודדות.
באורח מפתיע, שיא ההתמודדות הוא עכשיו, לפני החורף, כדי להביא את הגוף, הבגדים, הבית, ובעיקר הנפש למקום שבו הם יכולים להתמודד. הנפש רוצה למרוד בהתמעטות האור והחופש, לעצור את הזמן ולשמור על קיץ נצחי ('קיץ' הוא עונה ירוקה ומרהיבה, אגב, לא השידפון הצהוב של המזה"ת). משום מה אני נזכר בשתי שורות משיר ידוע של דילן תומס:
.Do not go gentle into that good night.
Rage, rage against the dying of the light.
השיר הוא על מוות, ולא על עונות השנה, אבל יש בחורף משהו מת, משהו מתכנס, משהו סופי. כמו בסרט 'רקוויאם לחלום', שנגמר בחורף שאין אחריו עוד כלום. החורף האכזרי הזה מככב למשל באחד השירים האהובים עלי (של סיימון וגרפונקל במקור, כאן בגרסה של הבאנגלס):
אבל אחרי השוק, מקלחת חמה עזרה לי להבין שהחורף, כמו כל אסון, נועד כדי לעבור דרכו, כדי להמשיך קדימה למרות ואולי בגלל כל הלחצים האלה. ונזכרתי שיש לי שיר בדיוק לזמנים האלה, של שלום חנוך:
השעה מאוחרת הרחובות ריקים מאדם לאורך הטיילת פנסים דולקים ואפשר לראות את הים ואתה מרגיש שאתה האיש הכי בודד בעולם מוצא את עצמך הולך נגד הרוח.
אף מכונית לא עוברת גשם שוטף את העיר הרוח מתגברת ועושה שמות ברחוב שאתה מכיר ואתה שיכור שרועד מקור ונכנס עם הראש בקיר אתה לא היחיד שהולך נגד הרוח.....
הולך נגד הרוח המדרכה מתנדנדת אני סומך על הגשם שימשיך לרדת. שיימשך הלילה אהובתי אל פחד תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
לצערי היוטיוב היחיד לשיר הזה הוא עם שלמה ארצי שהורס אותו לחלוטין, ולכן תיאלצו פשוט לדמיין או למצוא את השיר בעצמכם. אני בינתיים אלך לישון ואחלום על מלכת השלג.שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2007 00:15 , ושייך לקטגוריות עונות השנה, דברים שמצאתי ביוטיוב, בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של F ב-21/10/2007 22:57
אדיקציה
"אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, מסתבר שאתה לא יכול אחרת" (החברים של נטשה)
יש אלבום של הרד הוט צ'ילי פפרס שנקרא Blood sugar sex magik. בפרק האחרון של באפי שראינו, Wrecked (עונה 6 פרק 10), היו דמויות המכורות לשלושה מתוך הארבעה, והרביעי הוא דווקא התמכרות מהנפוצות בעולם - סוכר, שרבים מכורים אליו בלי להכיר בכך.
החלק המעניין של ההתמכרות הוא לא החלק הפיזי - יסורי הגמילה המוכרים מסרטים ושמורים לכמה חומרים כימיים - אלא החלק הפסיכולוגי, המשותף לא רק להתמכרויות ה'מכוערות' לסמים אלא גם לאלה הנפוצות לחומרים פשוטים יותר כמו קפה, סוכר וסוכריות טיק-טק, או לדברים שאינם חומרים, כמו סקס, עבודה ואינטרנט. הבעיה היא שבמקום הזה לא ברור בכלל הקו בין כניסה בריאה לעומק העניינים לבין התמכרות.
המילה addiction באנגלית מקורה במילה לטינית, addictus, שפירושה 'מסור, נאמן, מוקדש', מהפועל addicere - למסור, להקדיש - שמגיע בעצמו מהצירוף של ad (ל...) ו-dicere (לומר). כמו הרבה מלים, גם היא עברה מהצד הטוב לצד הרע. מה שהיתה הקדשה עצמית והתמסרות לאל הפכה למסירת העצמי בידי גורם חיצוני. הוויתור על השליטה, שהיה ממאפייני המאמין האדוק, הפך לעדות לחולשת אופי ולמשהו שיש להילחם בו ולהתערב בחייו של המסור-מכור (שהרי אין לו שליטה עליהם, אז למה לא ניקח את השליטה מידיו).
בעברית, אגב, המילה מגיעה משורש בעייתי מלכתחילה, השורש מ. כ. ר. שעוסק ביחסי מסחר, כסף, קפיטליזם. המכור הופך לחפץ עובר לסוחר, משהו שאפשר למכור ולא בעצם אין שליטה בגורלו. אבל המילה העברית החיובית - 'התמסרות' שונה רק באות אחת. עובד מסור הוא מה שמחפשים בכל חברות ההיי-טק; אבל האם הם לא זקוקים בעצם לעובד מכור? אחד שמסר את השליטה בגורלו לחברה תמורת משכורת שמנה?
ומה איתי, אני, אני, כותב שורות אלה? אני יכול למנות עשרות התנהגויות 'מכורות' שלי, החל מרפרוש חוזר ונשנה של הבלוג בחיפוש אחר תגובות וכלה בסוכריות מנטה. אבל מה הגבול? והאם ביטול כל ההתמכרויות הקטנות לא הופך את הכל לשעמום אחד גדול, להתמכרות לשקרים? כפי שציינה בציניות רונה קינן, "כן, גם אני רוצה/לחיות נכון/ ושלווה גדולה/ תיפול עלי". כן, תמיד מצפה השלווה הזו מעבר לפינה, רק נצליח לשייף איזה דחף קומפלסיבי, מכור, מיותר.
נגנו את זה:
אולי את הביטוי הכי טוב לתסבוכת הזו, מטעם הלהקה הבלגית k's choice בשיר שמצהיר בלי בושה "זה לא הרגל, זה בסדר, אני מרגיש חי, אם אין לך את זה אתה בצד השני, אני לא מכור, אולי זה שקר". ואולי ההכרה בהכחשה היא חלק מהדרך לחיות עם ההתמכרויות שאין דרך להעביר את החיים בלעדיהן.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/9/2007 22:43 , ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, אטימולוגיה בשקל תשעים, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
1 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-26/1/2008 01:42
עם תחושה
כל היום התפוקקה מועקה בוורידים ובבטן. אפשר למצוא לה המון סיבות - אם זה המחשב שהחליט להשמיע קולות משונים ולא לחדול מהם גם אחרי שנוקה מאבק, או הקור שהחליט לשוב למחוזותינו, או סתם חוסר ריכוז מתמשך ונטייה של סופרי לונלי פלנט ללהג שטויות על קישינב (קישינאו) בירת מולדובה - אבל כמו שאסנת ציינה בחוכמה, הסיבה העיקרית היא שיש לי לפעמים מצבי רוח כאלה, בלי סיבה. כל היום חשבתי שדברים יוציאו אותי מזה. חשבתי שניקוי המחשב יעזור, חשבתי שכוס קפה, שהתעקשות על סיום העבודה, שפיצה תוצרת בית, שטוני סופרנו. אבל אחרי כל זה עדיין מצאתי את עצמי עם פה הפוך ויללה של חתלתול שהפסיד בפוקר. ואז, כשכבר נואשתי, ראיתי שהפרק הבא שלנו בבאפי הוא פרק 7 של עונה 6, וידעתי שזה מה שאני צריך. מי שמכיר יודע, מי לא מכיר, לא נורא. מספיק לומר שמדובר בפרק שבנוי כמחזמר, ושבערך באמצע אני כבר הייתי שלולית דמעות סמרטוטית, וחלק ניכר מהמועקה ברח החוצה בדמות מים מלוחים. אפשר לתהות אם זה מצב טוב, אבל אני בטח מעדיף אותו על מועקה כזו שמעבירה את הזמן ממקום למקום ורק נזהרת לא להעלות אבק. חרדה איננה רגש, היא העדר רגש, ורגש דוחה חרדה. אצלי זה ממילא תמיד עובד יותר טוב עם מוזיקה. אז מה הפלא שזה מה ששיחרר אצלי את הברזים? כי לחיות זה תמיד יותר קשה מכל פנטזיה, ולפעמים זה באמת דורש ללכת דרך האש.
(דוגמה למי שלא מכיר, תזכורת למי שכן)
מחר גם כן יום, וגם לתוכו צריך ללכת.שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/9/2007 23:20 , ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סטיות אישיות, דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, המחשב ואני
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
2 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-24/9/2007 12:57
precious things
אתמול הושלמה שרשרת האירועים העיקרית שבגללה קצת נחמץ לבי שאני לא בישראל בקיץ הזה. טרנט רזנור ולהקתו המשתנה-תדיר ניין אינץ' ניילס, הופיע לראשונה בישראל (והרביץ הופעה מצוינת), וזאת פחות מחודש וחצי אחרי שהג'ינג'ית הלוהטת טורי איימוס נתנה גם היא הופעה גדולה ברעננה. שני אמנים אלה, שאני עוקב אחריהם כבר שנים, הופיעו דווקא הקיץ לראשונה בישראל, ואני פספסתי. אפשר לטעון שאני מיילל סתם ככה, שהרי ברור שאמנים גדולים מופיעים בלי הפסקה באירופה, ומה יש לקנא בפרובינציה כמו ישראל. העניין הוא לא שקשה למצוא הופעות באזור זארברוקן, אלא שקשה לי אפילו לחשוב על הליכה לאחת ההופעות הללו בלי החברים הקרובים שלי, אתם צברתי במשך שנים סדרה של חוויות בלתי-נשכחות המקושרות בעבותות כבדים לשיריהם של הג'ינג'ית והמסמרן הבועט.
אז אם - בצער רב - לא היה ביכולתי ליהנות מאווירת סוף הקיץ ברעננה או ממחוות שיש רק בהופעות חיות, אין ברירה אלא לפנות לידידנו הטוב אתה-צינור (יוטיוב בשמו הלועזי) ולצאת למסע נוסטלגי בעקבות כמה תחנות חשובות בהכרותי עם השניים (שגם מכירים ומחבבים זה את זו, אגב).
תחנה ראשונה: בניין אורנשטיין, אוניברסיטת תל אביב, 1991. אני ממהר לספרייה, להספיק לגמור את התרגיל בפיזיקה קלאסית לפני שהשיעור יתחיל, אבל אין סיכוי: ידידי א"ג, שכבר הכיר לי כמה חודשים קודם לכן את קייט בוש ואת ג'ת'רו טאל, משך באכזריות בידי, סחב אותי לאחת הפינות, הניח עלי זוג אוזניות ואמר, "אתה חייב להקשיב לזה". היה זה האלבום הראשון של טורי, ובדיוק הסתיימו הצלילים האחרונים של Girl; ואז, בדיוק כשהתכוונתי להעיף את א' לכל הרוחות ולהתקדם לעבר הספרייה, בקע קול נשי עדין ונפלא, וביקש סליחה, אם היא יכולה להישאר כאן רגע....
תחנה שנייה: ראשון לציון, 1995. אני נוחת בביתו של א"א, ידיד חדש דאז שהפך מאוחר יותר להיות אחד החברים הקרובים ביותר שלי, ואנחנו מנהלים שיחת הכרות ראשונית. די מהר הוא מגלה שאני אמנם מכיר את טורי, אבל לא יצא עוד לשמוע את האלבום השני, Under the pink, שלא לדבר על עשרות השירים הנוספים, ה-b-sides הביצועים מהופעה חיה ושאר ממתקים שרק מעריצים אמיתיים (טורי קראה להם "אוזניים עם רגליים") מכירים. א"א לא ויתר, והקליט לי קסטה של סינגלים וקטעים נדירים של הג'ינג'ית, ביניהם השיר הבא, שלדבריה "הוא השיר האהוב עלי מ-under the pink, למרות שהוא בעצם לא נמצא ב-under the pink, כי הוא הלך לאיבוד ברגע האחרון בעריכה". ובתור מי שעבר לאחרונה עריכה, אני מזדהה מאוד.
תחנה שלישית: קרית-חיים, 1997. א"א היה אמנם מעריץ נלהב של טורי, אבל את האובססיה האמיתית לג'ינג'ית פיתחתי במהלך החברות הקצרה-אך-אינטנסיבית שלי עם מ' הירושלמית. זו היתה התקופה שבה תרגמנו את מילות השירים, פירשנו אותם באלפי דרכים שונות והיגגנו עליהם בלי הרף, תוך שאנו מצפים בכליון עיניים לאלבום השלישי; אותו אלבום, Boys for Pele, העוסק לכל אורכו בפרידה כאובה, יצא - כמה אירוני - רק כמה חודשים אחרי שאני ומ' נפרדנו באבחת גרזן. שנינו נשארנו עם הפרידה ועם "אף אחד לא מרים את השפופרת, כנראה זה רק אני".
תחנה רביעית: 1998, קרית ביאליק/חיפה/מחנה צבא בדרום הארץ. לאלבום הרביעי של טורי קצת פחות התחברתי. א"א, שהיה באבטחת יישובים אי-שם בדרום הארץ, ניסה אמנם לשכנע אותי שהכיוון החדש, הרועש והרב-ערוצי, לא בא על חשבון המוזיקה המרגשת והטקסטים המפותלים שלמדנו לאהוב, אבל אני הייתי סקפטי. עד לאותו לילה, בו ניהלתי במקביל שיחות טלפון אתו ועם חברתנו המשותפת ע', בהם שימשתי כפרקליט וכאוזן לראשומון מסובך ומבורדק של מערכות היחסים של השניים זה עם זו ועם עוד בחור שנכנס באמצע. כשירדתי להתרגע בקומה הראשונה והשותף הרוסי שלי הצליח לנפץ לרסיסים בקבוק יין לבן כשניסה לפתוח אותה בשבילי, ידעתי ששינה לא הולכת להיות חלק מהלילה הזה, חזרתי לחדר ושמתי את הרצועה הראשונה מהדיסק על ריפיט. "6:58, האם אתה יודע איפה הניצוץ שלי? כאן? כאן?? כאן????"
תחנת מעבר: ראשון לציון, 1999-2000. אבל צדקתי. למרות שעשינו מזה מסיבה גדולה, האלבום החמישי של טורי כבר לא היה כזה מרגש. דווקא כשעברתי לגור עם א"א בראשון, כשתיאורטית היינו אמורים לחגוג על טוריאיזם מפה עד להודעה חדשה, לא הצלחתי לגרום לעצמי להתלהב. במקום הג'ינג'ית הלוהטת תפסה דמות חדשה את תשומת הלב שלנו (אני, א"א ואסנת שהצטרפה בדיוק באותה תקופה למשוואה) - הרוקר האניגמטי וחסר הפשרות טרנט רזנור, הלא הוא Nine inch nails. דווקא כשהחיים שלי היו בתקופה הכי מסודרת שלהם (תואר שני באוניברסיטה, מגורים בראשון, אפילו אוטו משלי) הזדהיתי עם הטקסטים ההרסניים ומלאי התשוקה-היא-תשוקה-היא-תשוקה, הנזרקים אל החלל בקול צווחני. אני זוכר היטב את הנקודה בה נכנסתי לספירלה: דרך הפסקול המופלא שכתב רזנור לסרט 'רוצחים מלידה'. אסנת גרמה לי לצפות בו ולהתרכז, ואני נסחפתי ללא קושי. אחרי הכל, "אני רק רוצה משהו... שלעולם לא אוכל לקבל."
מאז עוד היו לטורי עוד השפעות עלי, למשל באלבום הקאברים שסייע לי ליהנות מהשקט, וטרנט עזר לי להיותקרוב יותר לעצמי, אבל השיאים של חמש התחנות האלה לא חזרו על עצמם בהמשך. השירים האלה עוד מרגשים אותי, אבל היצירות החדשות של הג'ינג'ית והרוקר, שעברו כבר את גיל 40, לא עושות לי את אותו דגדוג בגב. מהבחינה הזו, הקיץ הנוכחי בא באיחור של חמש שנים בערך, והעובדה שהחמצתי אותו היא לא אסון קולוסאלי אלא סתם עילה לפוסט ארוך ויצירתי. מה שפעם היה יקר, עשוי היום להיראות כמו דברים שאפשר להשאיר מאחור; כפי שציינה טורי, "הדברים היקרים האלה, תן להם לדמם, תן להם להישטף ממך." שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/9/2007 23:51 , ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/9/2007 13:20
הדף הקודם הדף הבא דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13
|