דם ואש ותמרות עשן
בין הפילוסופיה לסטטיסטיקה, הבלוג הזה קצת איבד מתחושת הכיף ששרתה עליו לפעמים, וזו ההזדמנות לתקן זאת. ממתק-הטראש הנוכחי שלנו הוא הסדרה 'דם אמיתי', שעברנו במהירות דרך עונתה הראשונה ועכשיו אנו צופים בהנאה רבה בשנייה. הסדרה, אותה יצר אלן בול ('עמוק באדמה'), מבוססת על רעיון מגניב: אי-שם בעתיד או במציאות חלופית פיתחו היפנים (אלא מי?) תחליף מושלם לדם אנושי, המכיל את כל החומרים הדרושים לערפדים לשרוד מבלי לתקוף בני אדם. כתוצאה החליטו הערפדים 'לצאת מארון הקבורה' (משחק המלים הראשון ובפירוש לא האחרון שמרמז להקבלה בין הקהילה הערפדית להומוסקסואלית) ולהשתלב - לפחות באופן חלקי - בחברה האנושית. הסדרה עוקבת אחרי עיירה קטנה בלואיזיאנה, שם פוגשת סוקי סטקהאוס (אנה פאקווין, שיש לה כבר אוסקר בארון), שגם לה יש יכולת מיוחדת המבדילה אותי משאר בני האדם הרגילים, את ביל קומפטון הערפד, ומתפתח ביניהם רומן girl meets vampire קלאסי, שנראה מוכר מאוד למי שפגש את באפי ואנג'ל.
יש לסדרה כמה חסרונות - למשל הדמויות הראשיות, שנוטות לטמטום קל, או ספירות הגופות הגבוהה, שלא היתה מביישת סדרות כמו 'הסמויה' או '24' והפכה כמעט לעניין קומי בעונה הראשונה - אבל על אלה מחפים הרבה יתרונות מרשימים. למשל העובדה שיש מה לראות בגזרת החתיכים והחתיכות (ובגלל שמדובר ב-HBO, גם רואים לא מעט); וגם סדרה של דמויות-משנה מטורללות-במידה-מקסימה; ומעל הכל, שיר פתיחה שמשלב באורח מושלם - הן במלים והן במנגינה - את הקאנטרי של הדרום העמוק עם הקינקיות, הסקסיות ותחושת הסכנה המאפיינים את הסדרה. גאון מי שחפר במעמקי אלבום די שכוח מ-2005 ומצא:



מה שכן, הפתיח הזה הזכיר לי עוד פתיח שראינו ממש לא מזמן, שגם הוא:
1. משלב אווירה קינקית ומאיימת במוסיקה בעלת אלמנט 'עממי'
2. כולל דימויים מעוררי-אימה מהטבע הפראי באזור שבו מצולמת הסדרה
3. לא מכיל תמונות מובהקות של הדמויות בסדרה עצמה.

למעשה, אפילו הקצב בהתחלה מאוד מאוד דומה:



מעניין לדעת מי הושפע ממי (ואולי מקורות ההשראה רחוקים יותר ומוקדמים יותר)... אבל בינתיים, אנחנו נהנים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/11/2009 11:54, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות, אופטימי
19 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-7/11/2009 00:45

---

אנחנו זן נדיר
בגלגולו הראשון של הפוסט הקודם, לפני שהאש והמים הצטרפו, הוא כונה 'החלומות באוויר, הראש באדמה' - שורה מתוך שיר של קורין אלאל, שמספק גם את הכותרת לפוסט הזה. את השיר שמעתי יום אחר-כך ברדיו, והשורה הזו החלה אצלי סדרה של אסוציאציות, שאותה אני רוצה לחלוק איתכם כאן.

המילה 'אנחנו' - גוף ראשון רבים - היא אולי המשונה ביותר מכל שמות הגוף. זאת מכיוון שאין כמעט שום מצב שבו באמת מתקיים 'דובר' שהוא רבים: אדם שמדבר מפעיל רק סט אחד של מיתרי קול. מכאן, שעצם השימוש במילה 'אנחנו' (פרט למקרה של מקהלה) מניח את מושג הייצוג: אדם אחד מדבר *בשם* הקבוצה - הוא הדובר, אבל מילותיו מייצגות את הרבים.

לאור זאת אין פלא שהמילה 'אנחנו' מופיעה רבות בהקשר של דמוקרטיה הייצוגית - We, the people of the United States of America; לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם; Yes, we can; וכן הלאה (בהשוואה, למשל, ל'המדינה זה אני' של המלוכה האבסולוטית). ה'אנחנו' הזה בולט גם בהמנונים ('להיות עם חופשי בארצנו', 'פר-טי-ז-נים, הנה אנחנו') וכן הלאה. אבל בהכללה הזו יש סכנה גדולה, שכן ככל שהקבוצה שמיוצגת ב'אנחנו' גדולה יותר, כך גדול הסיכוי שהדובר אינו באמת מייצג אותה, ושמה שנאמר בשם הגוף-ראשון-רבים אינו מייצג באמת את כל הגוף-ראשון-יחיד הכלולים בתוכה (וכבר אמר שלום חנוך, 'אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם'). זה נכון במיוחד כאשר מישהו מנסה להרחיב את ה'אנחנו' לכלל בני האדם בעולם ('אנחנו חייבים להגן על יערות הגשם'). ה'אנחנו' מסוג זה עלול בקלות מאוד לשמש בסיס לחשיבה פשיסטית, באמצעות היפוך הסיבה והמסובב: אנחנו X, ולכן מי שלא X אינו חלק מאתנו.

למרבה המזל, די ברור שקורין אלאל לא התכוונה ל'אנחנו' מהסוג הזה, ולו בגלל שהמונח 'זן נדיר' מנוגד באופן מובהק לחשיבה על אנחנו-במובן-הרחב. לא, כאן לפנינו אנחנו במובן הצר, ונשאלת השאלה למה הכוונה.
כשמצרים את ה'אנחנו' אפשר לעסוק בקבוצות מכל מיני גדלים וסוגים, אבל בכל אלה המנגנון דומה: אחד מדבר בשביל ההמון. 'אנחנו' קצת שונה מתגלה לעינינו כשמצטמצמים למינימום הנדרש כדי שיהיה 'רבים' - שניים. אני חושב שכל מי שהיה בזוג או הסתובב ליד זוגות מכיר את השלב הזה, שבו בני הזוג המאוהבים מפסיקים לדבר ב'אני' ועוברים ל'אנחנו' (מה שנוטה להביך ולבלבל את הסינגלס בסביבה). כאן אין (בדרך כלל) 'דובר' קבוע שמייצג את השניים, ובכל זאת יש 'אנחנו' שאינו נפרד לחלוטין ל'אני' ו'אתה'. ה'זוג' הוא ישות שלישית, שמעצם היותה זוגית רשאית לדבר בגוף ראשון רבים (וגם בזה כבר דנתי בעבר).

עם זאת, למרבה הפלא ניתן לצמצם את ה'אנחנו' עוד יותר. זאת מכיוון שבכל פעם שיש אינטרקציה כלשהי בין שני אנשים, יש אפשרות שברגע-זמן מסוים הם יהיו ל'אנחנו'. את הקסם הזה יוצרים הפעלים המתארים פעולות הדדיות: אנחנו מדברים, אנחנו נפגשים, אנחנו מתחבקים, אנחנו נלחמים. כך יכול אדם להשתמש בגוף ראשון רבים למרות שאין שום זהות-מטרה או זהות-מחשבה בינו לבין שיחו, אלא כדי להציע שיתוף מסוג זה: 'בוא נדבר', 'בואי נלך'. השימוש בגוף ראשון רבים הוא מען הצעה: במקום להיות 'אני ואתה', בוא נהיה 'אנחנו'. (וזה בדיוק התהליך שמתרחש בשיר של אריק איינשטיין, 'אני ואתה נשנה את העולם' - יש אני ואתה שונים, אבל כבר במילה השלישית יש גוף-ראשון-רבים - 'נשנה'; ואותו גוף-ראשון-רבים מתפקד לאורך כל השיר - 'יהיה לנו רע, אין דבר, זה לא נורא').

יתר על כן: ה'אנחנו' המזמין, הקורא לשיח ולשיתוף, אפשרי לא רק בדיבור של אחד-מול-אחד, אלא גם בדיבור של אחד-מול-רבים, כמו למשל בין אמן לקהלו. כשקורין אלאל שרה 'אנחנו זן נדיר', היא מזמינה את השומעים להצטרף ל'אנחנו' אתה, להצטרף לאותו זן נדיר שהיא מתארת כל-כך בפרוטרוט במהלך השיר. לכל אחד ואחת מהמאזינים לשיר, היא לוחשת - אם את/ה מזדהה, אם את/ה מרגיש/ה חלק מה'אנחנו' הזה - דע לך שאת/ה שייך/ת לזן נדיר, ואני מזמינה אותך ל'אנחנו' של הזן הזה.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/9/2009 22:19, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, דברים שמצאתי ביוטיוב
35 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-3/10/2009 22:58

---

בלוז, רוק, קיץ, חורף, מחול , ריקוד, אירופה
ביום א' החלטנו לנצל את החמסין שהיכה בזארברוקן (ובאירופה כולה) בשבוע שעבר, ויצאנו עם ידידנו סבסטיאן וחברתו סנצ'יר לטיול מקסים בהרים, ב'דרך המים' - מסלול נהדר דרך יערות, נחלים ומפלים (תמונות בהזדמנות). בדרך הביתה סבסטיאן השמיע משהו במערכת של האוטו, ואני אמרתי שזה קצת מזכיר את האחים בלוז. סבסטיאן התלהב, אבל אסנת הגיבה בתמיהה, ואז התברר לנו שהיא לא ראתה את הסרט מעולם. מיד החלטנו שעוד באותו ערב נעשה הקרנה מיוחדת. סבסטיאן ארגן במהירות אוכל מקסיקני, אסנת הפיקה יופי של עוגיות (עם השם המפוצץ 'וולקנו'), וארבעתנו הפקדנו את עצמנו בידיהם האמונות של ג'ק, אלווד וחבורה מוכשרת להפליא של חלוצי הבלוז. 'אנחנו 106 ק"מ משיקגו, יש לנו מיכל דלק מלא וחצי חפיסת סיגריות, חושך, ואנחנו עונדים משקפי שמש.'

---

באותו יום, סבסטיאן עשה טרור לנגן האם פי שלוש שלו, ואיפשר רק לאחד מכל שלושה או ארבעה שירים להגיע לידי גמר. היה בזה משהו מעצבן, במיוחד כשהוא קטע שיר שאני אישית די מחבב - מזג האוויר איתך של 'בית צפוף' - עוד לפני הפזמון. ביום ב' פיציתי את עצמי והכנסתי את השיר כבסיס בתחנת הרדיו האינטרנטית החביבה עלי, Last.fm; מנגנון הניחוש של התחנה עלה על זה שקראודד האוס באים מחצי-הכדור הדרומי, ובשעה הבאה השמיע לי ממיטב להיטי הארץ שם מתחת. בהם למשל שיר מחאה מהאייטיז, מיטות נשרפות של 'שמן חצות'. השיר עשה לי פלאשבק לימי ילדותי, וכרגיל במקרה כזה, הלכתי לוויקי לברר מה היא חושבת על השיר. וכאן זה נהיה מעניין.
ויקי ספרה לי שהשיר הוא אחד הנציגים האוסטרליים הבודדים ברשימת '500 השירים שעיצבו את דמותו של הרוקנרול' שאסף היכל התהילה של הרוק, כנראה המקום המעניין ביותר לבקר בו בקליבלנד, אוהיו. אני, כחובב רשימות ידוע, מיד קפצתי לראות את הרשימה, ואז עלה במוחי רעיון מטורף: החלטתי לחנך את עצמי קצת בתולדות הרוק, בכך שאקשיב לכל הרשימה, שיר אחרי שיר, בסדר אלפביתי. לעזרתי באה אופציית ה-quicklist, שגיליתי בידידינו אתה-צינור, וכך ליוו אותי לאורך כל השבוע צלילים מעצבי-רוק. ומאחר שאלה צלילים 'מעצבים' היתה עדיפות משמעותית לכל מיני שירים ישנים עד ישנים מאוד, שרבים מהם משתייכים לקטגוריות טרום-רוקיות , כמו קאנטרי, גוספל, ג'אז ובלוז (ואפילו כמה חזרות על שירים מהסרט של מוצאי יום א'). מה שכן, היה מפתיע לשמוע את הגרסאות המקוריות לכמה וכמה שירים מוכרים (למשל זה), לגלות כמה יציאות משעשעות (שימו לב למלים), להיזכר כמה כולם היו תמימים בשנות השישים (הנה) ולראות את מייקל ג'קסון הצעיר (כאן). בינתיים הגעתי ל-L, והמסע נמשך.

---

אמרתי שהיה חמסין, נכון? למי שלא מאמין, יהיו גם תמונות. ו'מי שלא מאמין' כולל גם אותי - כי יומיים אחרי החמסין העוצמתי נאלצתי שוב לצאת לריצת הבוקר עם מכנסי טרנינג וקפוצ'ון נגד הגשם הטורדני; ובאותו אחר צהריים תקפה את אזורנו סופת רעמים ותפסה את אסנת בדרך לקניות ('הזרם היה יותר חזק מאשר אצלנו באמבטיה', דיווחה). וכך, שבוע אחרי שעברנו לקיץ טוטאלי, נאלצנו לפתוח את מגירות הארוכים, להוציא את שמיכות הפליס ולהתכרבל. מה שכן, לפחות היתה לי הזדמנות לנסות את החליפה המפוספסת ואת החולצה הסגולה-זוהרת שקנינו בשוק יד שנייה לפני חודש ומשהו, וזאת משום שנפלו עלינו משום מקום כרטיסים חינם למופע מחול מודרני בתיאטרון העירוני.
המופע (המרתק) החזיר אותי למחשבה ישנה, על המשמעויות הרבות של המונח dance, והקשרים ביניהם. למילה הזו (באנגלית) יש למעשה שלושה תחומי משמעות שונים:
1. תנועה אקסטטית, דתית/פולחנית/עממית, בהשתתפות אנשים רבים, ללא שליטה ותכנון.
2. בילוי חברתי מודרני, עם או בלי כללים, בזוגות או בחבורות או לבד.
3. יצירה אמנותית, מתוכננת בקפידה מראש, מבוצעת בידי מומחים בלבד.
(ויש עוד, בתפרים בין לבין).
המופע, כמו לא מעט קטעי מחול מודרני, עסק בין השאר בגישור על פני חלק מהפערים האלה; באחד הקטעים נכנסו הרקדניות לבמה כשהן נושאות עליהן פרופילי פייסבוק ומאוחר יותר רקדו לצלילי פופ אם-טי-וי בגרמנית; קטע אחר (נפלא) תיעד תהליך התעוררות של רקדן עירום, במקביל בווידיאו-ארט על מסך ענק ועל הבמה עצמה, תוך שימוש בצלילים המופקים על ידי הגוף באופן טבעי (מוגברים להפליא), והסתיימה בקימה של הרקדן באורח שנראה כמו קימתו מהאפר של האדם הקדמון, המיתי, הפרוטו-אדם.
בכל מקרה, עמוסי חוויות אמנותיות יצאנו מהתיאטרון בתשע וחצי בערב, באור השמש השוקעת, עלינו במיטב מחלצותינו על אופנינו שחנו בחוץ, ונסענו הביתה. וכשחשבנו בצורה מסודרת עלהתיאור הזה, הרגשנו שהפכנו כבר להיות אירופים לגמרי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/7/2009 09:19, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, בשבילנו זו אירופה אירופה, דברים שמצאתי ביוטיוב
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/7/2009 23:43

---

על מייקל ג'קסון ועל סרטי ביוגרפיות
האינטרנט מלא הספדים, סיכומים ורטרוספקטיבות של מייקל ג'קסון, בין השאר בגלל שהוא מת כשמי שהיו מעריציו הגדולים בשנות ה-80 נמצאים בדיוק בשיא פריחתם ככותבים. אבל אצלי לא תקבלו סקירה מלאה של הקריירה המרתקת שלו, מגיל חמש עד חמישים (את זה תמצאו ב'עכבר העיר'), ולו בגלל שמבחינתי האישית מצטמצמת הקריירה של ג'קסון לחמש שנים בערך - מ-Thriller ועד Bad.
רצה הגורל ושיא השיאים של ג'קסון כאייקון נערץ התרחש בדיוק כשהייתי בגיל המתאים להערצת אלילים. בסוף 1983 הייתי בכיתה ו', וג'קסון היה בכל מקום. התרגשנו כשהקליפ המרשים של 'בילי ג'ין' הוקרן לראשונה ב'עוד להיט' (או שמא היתה זו 'עד פופ'?); עברנו חוויה מכוננת בערב כיתה שבו הביא מישהו קלטת וידיאו עם הסרטון המלא של ת'רילר (14 דקות!), וכל הבנות ברחו מהחדר בבהלה; ואם אני זוכר נכון, ג'קסון גם היה האמן הראשון שפוסטר שלו (באדיבות 'מעריב לנוער') עיטר לי את הארון.
אבל השיר (והקליפ) שהכי נחרת לי בראש מהתקופה דווקא לא היה אחד מלהיטי הקצב הגדולים של מייקל, אלא שיתוף הפעולה התמים והמקסים שלו עם פול מקרטני, Say, Say, Say, שהצטיין בקליפ עם סיפור-מסגרת (כרגיל אצל מייקל) שנותר מתוק גם אחרי כל השנים:



אני מניח שמבחינת ג'קסון היה זה סוג של כרטיס כניסה לליגה של הגדולים; אני, כילד בכיתה ו', תהיתי מי זה בכלל הפול מקרטני הזה (ימי הביטלס שלי באו הרבה יותר מאוחר).

בין 1983 ל-1987 הספיק ג'קסון להרוויח מיליונים ולככב בשמועות מוזרות, שכמה מהן הפיץ בעצמו, ואילו אני עברתי לארה"ב והתמכרתי למצעדים - מה שהוביל אותי חזרה למייקל. כמו שהצלחתו של סרט המשך נקבעת במידה רבה ע"י איכותו של הסרט הקודם, כך גם מושפעת ההתנהלות של אלבום במצעדים השבועיים גם מהאלבום הקודם. הציפייה ל-Bad (שלווה בסרטון ארוך לא פחות מת'רילר) היתה בעצם 'משאלה המגשימה את עצמה', והאלבום שלח לא פחות מחמישה שירים למקום הראשון במצעד (היסטוריה!); כחובב מצעדים התרגשתי להפליא והצטרפתי לסטטיסטיקה בקניית קלטת מקורית. אבל המוסיקה עצמה כבר ריגשה אותי פחות, ויותר מכל מעידה על כך העובדה שכל ניסיון להיזכר היום במלים של Bad מעלה אצלי רק את הפארודיה המצוינת של וירד אל ינקוביץ', Fat:



בכלל נראה שבנקודה הזו כבר התחלתי לפתח טעם קצת שונה, כי השיר הזכור עלי ביותר מהאלבום דווקא אינו אחד מחמשת השירים שהגיעו למקום הראשון, אלא דווקא Smooth Criminal, שיר קצבי עם קליפ מרשים וקצת פחות סכריניות מרוב הלהיטים של ג'קסון באותה תקופה:



גם כאן, כמו בקליפים ובשירים רבים אחרים, ג'קסון מתעסק בצד האחר של החוק; בקליפ הראשון שהצגתי, הוא ומקרטני משחקים שני נוכלים-נודדים, ב'בילי ג'ין' הוא מבוקש בידי המשטרה וב-Beat it הוא עוסק בלוחמת כנופיות. אם מוסיפים לזה את שמות האלבומים - 'רע' ו'מסוכן', למשל - ואת העובדה שכבר בת'רילר הופך מייקל לאיש-זאב ולזומבי, מתקבלת תמונה מאוד מעניינת של אדם שרואה בתוכו איזו דמות מרושעת, איומה, חייתית, שהוא נלחם בה לאורך כל חייו. השנאה העצמית - או אולי הפחד מעצמו - עשויה להיות מפתח לקריאת מכלול היצירה של ג'קסון לא פחות מהאהבה העצמית האגוצנטרית שכולם מכירים.

אחרית הדבר היא שב-1988 חזרנו לארץ והטעם המוזיקלי שלי החל להשתנות, מפופ לרוק ולדברים אחרים. כשג'קסון הוציא את האלבום הבא כבר הקשבתי לג'נסיס ולג'ת'רו טאל, ולא היה לי הרבה עניין ב'שחור או לבן', או בכל מה שבא אחר כך. ההתעניינות העולמית דעכה בקצב איטי קצת יותר, אבל בטוח. עד הסוף.

****

ב'עין הדג' החלו לדון כבר באפשרויות הליהוק לסרט על חייו של מייקל, אבל נדמה לי שיותר מעניין לתהות מה יהיה שמו של סרט-הביוגרפיה. כדי לנסות לנחש שמות אפשריים, אפשר לנסות להסתכל בסרטי ביוגרפיה אחרים ולזהות את הזאנרים הנפוצים בשמותיהם.
הזאנר הפופולרי ביותר של שם לביוגרפיה הוא שמו של הגיבור, באיזושהי גרסה. 'מארי אנטואנט', The people vs. Larry Flint, 'ריי' (צ'רלס), 'גנדי', 'מילק', 'קינסי', JFK ורבים אחרים מככבים בקטגוריה הזו. אם יוצרי הסרט יהיו לא-מקוריים ויבחרו בנתיב הזה, נראה שהשם המתאים ביותר הוא 'מייקל!' (כך, עם סימן קריאה) - זו היתה הדרך שבה הופיע שמו על מגוון פוסטרים בתקופת הזוהר.
ז'אנר אחר, הפופולרי בביוגרפיות מוזיקליות, הוא להשתמש בשם אחת היצירות של האמן, או בשורה המזוהה אתו. לז'אנר הזה שייכים Walk the line (הביוגרפיה של ג'וני קאש), 'אמריקן ספלנדור', 'לילה טוב ובהצלחה' ואחרים; אם נלך בכיוון הזה, ג'קסון מספק מגוון עשיר של שמות, מ-Thriller דרך Bad ו-Dangerous ועד Invincible; אופציות ברורות אחרות יהיו Black or white (על זהותו הגזעית); Man in the mirror (סרט פסיכולוגי על הפיצול באופיו) ואפילו Smooth Criminal (סרט שיחשוף את 'הצד האפל' של ג'קסון...). אבל הרעיון המועדף עלי הוא שורה משירו הפופולרי 'בילי ג'ין' - I am the one. נראה ששם כזה יעביר בדיוק את תחושת האלילות ו'המלכות' ואת ההשפעה שלה על ג'קסון.
ז'אנר שלישי בשמות של סרטים ביוגרפיים הוא זה שמתאר את האדם באמצעות תכונה מובהקת או תפקיד מובהק שמילא בחייו, לפעמים באורח שיפוטי למדי. לקטגוריה הזו שייכים 'הטייס', 'המלך האחרון של סקוטלנד', 'איש על הירח' וכן הלאה. כאן אפשר ממש להשתולל, מ'מלך הפופ' הקלאסי, דרך 'איש הפיל', 'הילד הנצחי' או 'פיטר פן השחור' - אבל נראה שבמקרה של ג'קסון היא פחות פורייה מאשר אצל מפורסמים אחרים.

הערה אחרונה: לאורך כל הפוסט לא השתמשתי בתרגום של האלבום (והשיר) ת'רילר ל'מותחן'. ולא בגלל שהתרגום לא טוב, אלא בגלל שהסרט הקצר מבהיר שהכוונה אינה למותחן כמו לסרט אימה (זה מה שרואים ג'קסון וחברתו בקולנוע, ומסרטי אימה לקוחים כל המוטיבים). נראה לי שג'קסון התייחס ל-Thrills - סוג ההתרגשות שאוחזת בנו מסרטי אימה - ולאו דווקא להגדרת הז'אנר המדויקת, ולכן 'מותחן' פשוט לא קולע לכוונתו.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/6/2009 11:17, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-28/6/2009 18:41

---