תקווה היא דבר עם נוצות
אני אישית אוהב יותר שירים עצובים משירים שמחים. הם בדרך כלל טוב יותר, מרגשים יותר, אמיתיים יותר. כשאני מצטנף ופגוע בפינה לא תמצאו אותי רוקד לקצבם של נערי חנות חיות השעשועים; רוב הסיכויים שאפזם לעצמי איזה שיר של יום הזיכרון או בלדת רוק כבד קורעת-לב.
הבעיה בשירים העצובים האלה היא עצם היותם... אהמ... עצובים. וכמה שכיף להתענג על המלודיות הנפלאות והרגשות העצומים בתוכם, קשה מאוד להשתמש בהם כדי לצאת מאיזו פינה לא-נעימה, לעמוד שוב על הרגליים ולחזור לעבודת היומיום. שירים סופר-עצובים מלאים פאתוס, מוות, אובדן, נצח. אין בהם פתח לתקווה.
ולכן אני שומר ונוצר קרוב ללב את השירים המעטים שהם גם עצובים ויפים להפליא מצד אחד, וגם משאירים איזה פתח לתקווה מצד אחר, כמו שמש דרך העננים (השבוע התברר לי שהמוטיב הזה הוא סמלה של עיר בינונית באזור, שנקראה על שם לואי מלך צרפת).

הראשון ביניהם הוא החד-משמעי ביותר מבחינת המלים: 'יש לי סיכוי להינצל, אני יודע/ אני אוכל להתעורר, להתפכח'.



השני הרבה פחות ברור (בייחוד בגרסת ההופעה שהיא משום מה היחידה ביויטיוב) אבל מה שהם שרים שם היה המנון שלי כבר הרבה שנים:

(תמיד העדפתי את הגרסה הזו, עם 'מגע של אפור', על גרסת הנצנצים של האמירה הזו)



לשלישי יש חיסרון אחד, והוא שהתקווה לא באה מבפנים אלא ממקור חיצוני; אבל פרט לכך הוא מושלם.



(אם תרצו פעם לשמח אותי ולהקדיש לי שיר, זו הבחירה הנכונה)

הרביעי בכלל לא היה בתוכנית, אבל ברגע שסיימון וגרפונקל התחילו להתנגן, הוא קפץ ודרש להצטרף. ולא בכדי - גם הוא שיר על חברות ועל תקווה נצחית, למרות התנאים הבעייתיים. 'כשישאלו אותך אם הכרת אותי, תחייך ותאמר שהיית חבר שלי'



ולמה בכלל התחלתי עם כל זה? כי בשבועות האחרונים הזדחל-התגנב לרשימה הזו שיר חדש, ממקור בלתי צפוי בעליל (גלגל"צ) ושל להקה בלתי צפויה לחלוטין (דפש מוד, שמועלו לא היו כוס המיץ שלי). לא, זה לא ממש שיר עצוב, והוא בטח לא בקלאסה של ארבעת הגדולים שהיו כאן קודם, אבל הוא בהחלט מביע אותה תקווה - שגם עם עכשיו הכל נראה אפור עד שחור כהה, מתישהו 'השלום יבוא אלי'.



ועד שהשלום יבוא, לפחות האייתלות לא דרשו ממני לפרק את ההפגנה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/6/2009 02:31, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, לפחות רוסיה, סטיות אישיות
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ציפ ב-27/6/2009 23:03

---

אֶס או עז?
[מאחר שהפוסט מתבסס על הידע האישי שלי, ומסיבות מובנות, הוא עוסק אך ורק בשפות אירופיות הנכתבות באותיות לטיניות. עם הפוליטיקלי-קורקטים הסליחה]



בקליפ האייטיזי החמוד-עד-נוראי לעיל, מככבת נערה בשם סוזנה (susanna). בשמה של סוזנה מופיעה פעמיים האות s, אבל בשתי הפעמים הוגים אותה אחרת: את הראשונה כ-ס', את השנייה כ-ז'. בשני המקרים, ההגייה היא לא חד-משמעית: אמריקאים יעדיפו לכתוב את השם עם z במקום ה-s השנייה (suzzanne, suzy) ואילו גרמנים מלידה עלולים להגות בכלל 'זוזנה' (לא צוחק, שמענו בעצמנו).


הבלבול הזה בהחלט הגיוני, לאור העובדה ששפות אירופיות רבות נוטות להגות את האות s כמו שאנחנו הוגים ז'. לדוברי העברית לא נראה שיש קשר מיידי בין השתיים, אבל בשפות אחרות יש הרבה דוגמאות:
- באיטלקית, בקטלאנית, ברומאנש ובצרפתית הוגים s כ-ז' כשהיא מופיעה בין שתי תנועות. כך casa הוא קאזה (באיטלקית ובקטלאנית), Assisi היא אסיזי, ו-Excusez-moi זה אֶסקוּזֶה-מוּאָה.
- בגרמנית הוגים s כ-ז' כמעט תמיד, חוץ מאשר כשהיא מופיע בסוף מילה כדי לסמן ריבוי, ובמלים שהגיעו משפות אחרות. וכך זאלץ, זאטוּרן, זוֹלֶר ו (באורח שגוי) גם זוזנה.
- באנגלית, כרגיל, אין כללים: s בין שני עיצורים נהגיית לפעמים כמו בצרפתית ובאיטלקית (rise, hose) ולפעמים כמו ס' (house); ודווקא s של ריבוי בסוף מילה נהגיית פעמים רבות כ-ז' (kids, lies).

מצד שני, s אינה מתקשרת דווקא לאות השביעית בא"ב העברי; בכמה וכמה שפות הוגים את האות s דווקא כ-ש'. כך למשל:
- בגרמנית הוגים s כ-ש' כשהיא מופיעה לפני t או p (ולכן שפילברג, שטרן, שפאנדאו, שפריץ)
- בפורטוגלית הוגים s כ-ש' כשהיא מופיעה אחרי תנועה ובסוף הברה (כך למשל העיירה אשטוריל ומגלה הארצות ואשקו די גאמה, ולא ואסקו כמו שנוהגים לומר אצלנו).
- ברומאנש (שפה המדוברת בדרום שווייץ) הוגים s כ-ש' לפני עיצורים מסויימים - וכך את שם המדינה כתובים Svizzera והוגים שְוויצֶרה.
- בהונגרית (שחייבת להיות הפוכה מכולם) הוגים s רגילה בתור ש', וכדי לכתוב ס' צריך לכתוב sz. וכך István Szabó הוא אישטבאן סאבו ולא איסטבאן שאבו.
- ברומנית s היא ס', אבל s עם צ'ופצ'יק קטן היא ש'.
- באנגלית, בהולנדית ובגרמנית כותבים ש' באמצעות צירוף אותיות שכולל את האות s (באנגלית sh, בהולנדית sj, בגרמנית sch).

הטרנספורמציה הזו קצת יותר מובנת לדוברי העברית, בגלל השי"ן השמאלית, הנהגיית s, ולמגוון שגיאות ההעתקה התנ"כיות שהפכו את שמואל לסמיואל, את שאול לסול וגם את שושנה, שהופיעה בתוספת לספר דניאל, לסוזנה שבה פתחנו.

השפה האירופית היחידה שאני מכיר שבה s נשארת ס' וזהו היא ספרדית, אבל גם זה לא מדויק, כי ה-s הספרדית היא משהו בין s ל-th (אבל קרובה יותר ל-ס'). כאן casa נשאר קאסה, silencio הוא סילנסיו והכל נראה בסדר (אבל נשאלת השאלה איך מבדילים בין ה-s לבין הצליל המשמש לקריאת c או z, אם בכלל). אני לא מצליח לחשוב על שפה שמשתמשת בכתב הלטיני ובה s נהגית באופן אחר, שונה מאלה שהועלו כאן, אבל מי שמכיר מוזמן להוסיף (ולתקן אם יש שגיאות).

עד כאן לגבי ידידתנו, האות s ; בפעם הבאה אולי ננסה להתמודד עם c. (-:



,
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/5/2009 00:26, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, מונולוגים מהאמבט
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/5/2009 14:54

---

לונדון ריין
לוח השנה אומר שהחורף נגמר, ומרץ כבר עלינו, ובסוף השבוע שעבר אפילו שיתף מזג האוויר פעולה ויצאנו למסע אופניים, תוך שחרור הצעיפים ואפילו הסרת מעילים סלקטיבית. אבל בשלושת הימים האחרונים חזרנו למצב שאני נוהג לתאר כ'מזג אוויר לונדוני' (וזאת למרות שלונדון האמיתיתי דווקא קיבלה אותי בשמש חמימה ונעימה בפעמיים שהייתי שם): שמיים ששומרים על אפרוריות קבועה בכל מקום, בלי עננים שחורים במיוחד, ברקים, רעמים או שאר אפקטים שנראים טוב באתרי מזג-האוויר; וגשם שיורד ברציפות, כל היום וכל הלילה, באותה עוצמה טורדנית שגורמת למטריה להיראות כמו השקעה מיותרת אבל בכל זאת מציקה כשיוצאים ברגל או באופניים לאן שלא יהיה.
במזג אוויר כזה, שאין בו אפילו מידה של דרמה להציל את המצב, אפשר ממש להתייאש, או לחלופין פשוט להתכרבל בתוך השמיכות או אחד בתוך השנייה ולהיפך. ודווקא מתוך הדכדכת אפשר אולי לחוש את העוצמה שבהתכרבלות, בהתכנסות פנימה, במתן זמן לדברים לשקוע, להחלים. והת'ר נובה אומרת את זה הכי טוב, אז אני אתן לאתה-צינור לעשות את העבודה בשבילי, בלינק הזה (משום מה דווקא לשיר הזה לא מאפשרים embedding, מה שמשעשע בהתחשב בקשר בין המילה embed למילה bed, ובכך שאפשר בעצם לחשוב ש-embed זה, מבחינה מטאפורית, בדיוק להתכרבל בתוך השמיכות במיטה החמה. ובהתחשב בכך ששם בדיוק נחלמים חלומות הדיסקונטיניואיטי מהפוסט הקודם - שאגב, היום כללו חדר סודי לקמפיין של בארטלט מאחור קול-סנטר בהודו - הרי שהתפתח לנו כאן דיון בין-פוסטי ומטה-טקסטואלי משעשע, וגם טקסט ארוך במיוחד בתוך סוגריים, [וייאמר במאמר מוסגר - שאני משתמש עבורו בסוגריים מרובעים כי אנלנו כבר ממילא בתוך סוגריים - שסוגריים הם מחלה, הם מחלה, הם מחלה] אפילו יחסית לנטייה שלי להכניס לסוגריים הרבה מאוד מחשבות שיש להם חשיבות משל עצמן ולא אמורות בעצם להיכנס לסוגריים, מכל סוג שהוא).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/3/2009 01:07, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, דברים שמצאתי ביוטיוב, הומור, ישירות מהמח"א, סטיות אישיות, עונות השנה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-17/3/2009 08:16

---

נוסעים אל הלא-מובן
הפוסט הלפני-קודם עורר כל מיני תגובות, שדי דרשו פוסט המשך. לי, למשל, הפנתה אותי לשיר של זלדה שמתעסק בשאלת התקשורת הזו, בסוג של הפוך-על-הפוך. כאן מי שלא מבין אינו 'החברה' או 'הממסד' שאינם מצליחים לטפל באדם בעייתי, 'בוער', 'חוצה גבולות' או 'יצירתי'; השאלה, וחוסר ההבנה, הם דווקא נחלתה של הלהבה (החופשייה, החוץ-בורגנית, הלא-כפופה-לגבולות, המטורפת). היא אינה מסוגלת להבין את מה שחבוי בברוש, שאינו מציג את הסערה שבו על פני השטח, שאין לו כלים לבטא את מה שהוא יודע.
וזה שהשיר נכתב ליונה וולך זו ממש פרפראה, שכן וולך כבר הפכה ממש לדמות שאין לה אישיות, אלא רק להבה - ייצוג חד-משמעי, סמל, משהו שהשירה הישראלית (לפחות הנשית) חייבת למדוד את עצמה מולו. השאלה היא, האם המשוואה וולך=להבה אינה בעצם כפירה בצורך להקשיב, לנסות להבין באמת את הלא-מובן והלא-מודע שהיא תקשרה עבורנו?

'עצמי', לעומת זאת, פגעה ישירות במסמר: האם בכלל, גם שאנחנו מדברים בחיי היומיום, אנחנו באמת מתכוונים לאותו כלב, אותו שולחן, אותו שטיח? הרי גם ההסברים הם בשפה, וגם הציורים הם לא בדיוק מה שהמוח שלנו יודע. אנחנו מצליחים להגיע להבנה ברמה הפונקציונלית (למרות שגם שם יש לפעמים שגיאות תקשורת הרות-אסון). בפילוסופיה של המדע קוראים לזה robust fit - התאמה בכללים: רוב האנשים יודעים מספיק את ההבדל בין 'אדום ל'ירוק' כדי שמערכת הרמזורים תעבוד. זה לא באמת משנה אם אחד מהם רואה ירוק זית וארגמן.
נזכרתי בסיפור מגדל בבל: שם מסופר שלפני הקמת המגדל היתה הארץ 'שפה אחת ודברים אחדים'. אאל"ט, יש פרשנות שמבהירה את הכפילות הזו: לא רק 'שפה אחת' - כלומר, כול מדברים אותה שפה - אלא גם 'דברים אחדים' - כולם מתייחסים בדיוק לאותם דברים. כל הסימנים הם חד משמעיים; התקשורת וההבנה היא מוחלטת. כעת נראה העונש על בניית המגדל לפתע גדול בהרבה משהיה.

ואולי לא: אולי דווקא האחידות הזו, ההבנה המושלמת, הטלפתיה ממש - אולי דווקא זהו איום גדול? איום של 'חשיבה קבוצתית', של דיסטופיות קומוניסטיות, של חוות נמלים שבה אין מקום לאינדיבידואליות וכולם הם בעצם איברים של גוף גדול יותר. אולי קיומו של לא-מובן פרטי שאינו ניתן לתרגום הוא למעשה ההגדרה של ה'אני', כנפרד מהחברה, כמשהו בעל קיום ייחודי.

כל זה כמובן לא שולל את העובדה שבחברה כמו שהיא היום (לא האידיאליזציה של טרום-מגדל-בבל) ראוי להעריך כל תהליך שפורץ את החומות האדירות של אי-ההבנה ומביא את הלא-מובן לקהל - ולו קהל של אדם אחד, ולו במהלכים לא-מילוליים (כפי שציינה עדה בתגובות לפוסט הקודם). ולפעמים, התקשורת הזו עוברת דורות, משנה את השפה ומאפשרת לרבים להבין את מה שרק מעטים (אם בכלל) הבינו בעבר.

במילותיו של דון מקלין בשיר שאני לא מאמין שעדיין לא העליתי לבלוג, "עכשיו אני מבין/מה ניסית לומר לי'/ ואיך סבלת למען שפיותך/ ואיך ניסית לשחרר אותם משביים/ הם לא הקשיבו/ הם לא ידעו איך/ אולי הם יקשיבו עכשיו."



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/1/2009 00:11, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, דברים שמצאתי ביוטיוב
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/2/2009 11:55

---