גלוקליזציה

"ביחד ננצח!"

ססמת הבחירות של ולדימיר פוטין ודמיטרי מדבדב

כמה מערכות בחירות חשובות מתרגשות עלינו בקרוב, בצרפת (אזוריות), בספרד (כלליות) וברוסיה (לנשיאות המדינה). בפעמים הבאות נטפל גם בסרקוזי הסובל ובזפאטרו השרוי במצוקה, אבל קודם כל רוסיה. בכל זאת, המדינה בעלת השטח הגדול בעולם, 140 מיליון תושבים, מאגר של נשק גרעיני, וודקה, דוסטוייבסקי, וכל מה שהופך את רוסיה לרוסיה.

אז איך נראתה מערכת הבחירות שלהם? לשנייה נדמה למשקיף החיצוני שסוף סוף אפשר ליהנות ממסע בחירות שאינו תלוי במאור הגדול ובמאור הקטן, לא באובמה ולא בקלינטון. לרגע נדמה שיש חיים מעבר לסיסמאות האמריקניות שמסתכמות - במקרה הטוב - בשלוש מילים. אולי אפשר לנשום, לשמוע קצת טיעונים מפולפלים ועמוקים ברוסית. כמו שצריך.

אז זהו, שלא. לא טיעונים ולא דיון ולא ויכוח. המקסימום שאזרחי רוסיה מקבלים הם סלוגנים נבובים לא פחות מאלה האמריקניים, בתוספת איומים, השמצות ואווירה פוליטית עכורה עד מזוהמת. ביום ראשון הזה, ה-2 במרס, רוסיה בוחרת נשיא. כלומר, לא ממש בוחרת. מכתירה את היורש יהיה תיאור מדויק הרבה יותר.

הרשו לי לקחת סיכון מחושב, ממש ממש מחושב – זה יהיה דמיטרי מדבדב, האיש שולדימיר פוטין סימן, קבע, משח והמליך כיורש. יש לו כל מה שצריך. כמו מורו ורבו, הוא שייך לחבורת ה"סילוביקי" SILOVIKI)), כולם ילידי סנט פטרבורג, כולם למדו באותה אוניברסיטה, רובם בוגרי הק.ג.ב (מדבדב דווקא לא, אבל הוא בחבר'ה). והכי חשוב, כמו כל יתר החבורה, הוא לא מאד מאמין בדמוקרטיה בגרסתה המערבית, אבל מאד מאמין בולדימיר ולדימירוביץ' פוטין כשליט חזק ויחיד.

לא משנה אם פוטין כבר לא יוגדר רשמית "נשיא". לא חשוב אם יקרא מעכשיו "ראש ממשלה", או "אלוף ג'ודו" משום שיש לו חגורה שחורה, או "צלף מעולה" כי הוא אוהב לירות במטווחים בזמנו הפנוי. ולצוד. ולדוג. בעיקר את יריביו הפוליטיים המתמעטים והולכים.

לא מעניין את הסילוביקי אם האמריקנים מזהירים מפני העברת דלק גרעיני לאיראן, או אם האופוזיציה המסורסת בראשות גארי קספרוב מתריעה מפני גלישה לדיקטטורה. העיקר שקספרוב, לשעבר אלוף עולם בשחמט, הבין את מצבו במשחק אחרי שנעצר, ופרש מהמרוץ לנשיאות. העיקר שמדבדב זכה לפי 17 יותר אזכורים תקשורתיים מיריביו הפוליטיים במהלך החודש האחרון. העיקר שהרוב קובע ושהמיעוט ממש לא.

האם כל זה עוזר להבין מי ומה הוא בעצם מדבדב והאם יהיה לו תפקיד של ממש במדיניות החוץ והביטחון של רוסיה, כפי שהחוקה קובעת? לא ממש. מי שיצטרכו איכשהו לעבוד איתו בסופו של דבר, ואני מתנצל שחזרתי אליהם, יהיו האמריקנים. והם, מסתבר, לא בדיוק יודעים איך לאכול אותו. גם לא את השם שלו.

הנה, תראו מה הילרי קלינטון אמרה בעימות האחרון שלה עם ברק אובמה. "מה שלא יהיה, היחיד שיקבע יהיה פוטין" הצהירה. מנחה העימות, טים ראסרט מאן-בי-סי, התעקש: "ואיך קוראים לנשיא רוסיה הבא?" הילרי: "מדבייב? מדבדיוב? Whatever?", היא צחקה. הילרי יכולה להפסיק לחייך. אפילו אם יתחולל נס (ואני דווקא מאמין שהוא אפשרי), והילרי תגיע לבית הלבן, היא תגלה שבכיכר האדומה מחכה לה יריב ראוי מאד. כך גם יגלה בקרוב ג'ורג' בוש, שגם הוא מודה בלי מבוכה שאין לו מושג מי או מה זה המדבדב הזה. בוש עוד יידע.

ובסוף, ושוב סליחה על החזרה לאובמניה ולהיל-ביל, סיפור הבחירות ברוסיה הוא גם סיפור אמריקני. מה לעשות שבכל זאת, באופן יחסי, ארצות הברית נראית כמו פרסומת לדמוקרטיה למתקדמים. ורוסיה? רוסיה כרגע היא תשדיר שירות של המכון לרודנות מודרנית. 

כתבתי הרבה מבאלי על חשיבות המאבק בהתחממות הכדור ובפליטת הגזים המלהיטים אותו. שמעתי שם המון הסברים. דיווחתי לא מעט, אולי מבחינתם של כמה מכם, יותר מדי. אולי. חגגתי את הניצחון – הצנוע – של הירוקים על פני כוחות השוק, של הפעילים על פני הפוליטיקאים, של הקטנים על פני המעצמות. ארצות הברית אכן עשתה סיבוב פרסה מסוים. סין והודו באמת קצת שיתפו פעולה. רוסיה מעט ויתרה.

ושוב: אז מה? בואו נניח רגע להסברים הנפתלים. בואו נעזוב תיאוריות על רישיונות מכירה של זכויות פליטת גזים מזהמים ומחממים, ואת המנגנון הסבוך שמאפשר סחר בהם.

הנה משהו שיבהיר על מה נלחמים: על היופי הפשוט של הטבע. על מינים שנחבאו עד 2005 במעבה הג'ונגלים, אז נתגלו על ידי מדענים. על היצורים מהרי פויה, "העולם האבוד" של מערב גינאה החדשה, אחד מהאיים שמרכיבים את הארכיפלג של אינדונזיה. על פוסום גמדי, מכרסם מוזר שלא יודע לפחד מבני אדם. על עכברוש ענק, גדול פי חמישה מהמפלצת העירונית המוכרת לנו, שלא נושך אף אחד. על ציפורי גן עדן שאיש לא הכיר עד עכשיו וזכו להיקרא בלטינית "מליפוטיס קרולייה" על שם קרול, אשתו של המדען המאושר שזכה לחשוף אותן. על זכר של אחד ממיני הציפורים שמתנהג כמו פלייבוי מהזן הנחות ביותר, ומככב בכתבה של בוב סיימון מ"60 דקות", תוכנית הדגל של CBS.

נלחמים על הפרפרים, והצפרדעים והיונקים והפטריות והשרכים שיש רק שם, בקצה העולם. יער עד שבזכותו יש האבקה של פירות, כלומר אוכל. יער עד שבזכות המגוון הביולוגי שנחבא בו אפשר לפתח תרופות חדשות, כלומר להציל חיים.

הנה, על זה נלחמים. על גן עדן.

"זהו, יש!" כמעט אפשר היה לשמוע דרך הבעת הפנים המשוחררת לפתע את זעקת הניצחון הפנימית של  כתבת הבי בי סי, המותשת מרוב דיונים ודיווחים וויכוחים. "הם חתמו", היא אומרת ונעמדת לרגע בצל. לנשום. עדיין לא לנשום לרווחה. אבל לקחת נשימה ארוכה, זה כבר מותר לה.

זה קרה. בסוף האירופאים ירדו מהפסגות אליהן שאפו להגיע והאמריקנים קצת עיקמו את הפנים וקצת זקפו את הראש  מעל האינטרס הלאומי הצר מאד – רק קצת. העולם – כלומר העשירים והחזקים – הסכים להסכים. על מה? על כך שועידת באלי תייצר מפת דרכים להסכם תוך שנתיים, הסכם שיחליף את אמנת קיוטו ב-2012 ויפחית באופן דרמטי את פליטת גזי החממה בכל העולם.

בתמונה: נציגי המדינות השבוע בבאלי (רויטרס)

נשמע מסורבל? נכון. זה מסורבל. וזה לא כל מה שכמעט כל העולם ביקש. וזה לא לגמרי מספק את הסינים ואת ההודים ואת ברזיל ואת רוסיה ואת יפן ואת קנדה. גם לא את סעודיה. ואף אחד לא ממש שאל את איי דרום האוקיינוס השקט או את מדינות דרום אמריקה החלשות יותר או את מדינות מזרח אסיה העניות יותר. ועדיין ברקע אני שומע מחיאות כפיים והתרגשות אמיתית. אפילו הנציגה האמריקנית - השנואה על הירוקים - מקבלת מחיאות כפיים. הן מעט חלשות, אבל הן בכל זאת מחיאות ותשואות וקריאות שמחה אמיתיות. בצדק.

למה? כי העולם החליט להחליט. העולם הסכים להסכים. סוף סוף. זה לא קורה הרבה. בעצם זה כמעט לא קורה בכלל. עכשיו השאיפה להציל את הכדור הזה מקטסטרופה כתובה על מסמך רשמי כלל עולמי. של כו-לם. על החתום 190 מדינות. גם אנחנו, בישראל. גם איראן. גם ארצות הברית, גם האיחוד האירופי, גם סין.

הן מסכימות לשלם למדינות העניות והמיוערות כדי שיפסיקו לאבד את עצמן לדעת ולגרור את כולן לבור עשן ומפויח יחד איתן. הן מסכימות לסייע זו לזו באמצעות טכנולוגיות מתקדמות ירוקות כדי לעזור למאות מיליונים מאפריקה המשוונית הגוועת בצמא, ולעשרות מיליונים שאיבדו את ביתם בבנגלדש המוצפת כל הזמן.

בתמונה: השר הבריטי להגנת הסביבה נפגש עם פעילים ירוקים בבאלי (רויטרס)

עד 2009 תצטרך חבורת הפוליטיקאים והבירוקרטים לעשות עוד צעד ענק לאנושות. הרבה יותר גדול מזה שהושג בבאלי. עד אז, הם יצטרכו להחליט איך וכמה ומי בדיוק יצטרך להשקיע כדי להיפטר מהפחמן הדו חמצני ולהפסיק את התבערה הגדולה ביערות העד. לפרוט את ההצהרות למעשים. אם יצליחו - באלי תיזכר כשלב הראשון, כרגע בו תושבי הכדור החליטו שהם רוצים להישאר כאן עוד קצת, לא להיעלם תוך כמה מאות, אפילו עשרות שנים. כישלון בסיבוב הבא פירושו שבאלי תיזכר לדיראון עולם כמקום שבו דיברו, ואחר כך כתבו, ובסוף לא עשו.

והנה הלקח האמיתי מהסיפור כולו: רק פחד וחרדה אמיתיים יכולים להזיז מדינות. רק לחץ ציבורי אמיתי יכול לשכנע מנהיגים, חלקם לא נבחרים ולא ממש אכפתיים לגבי צרכי העם שלהם. כתבת הבי בי סי יכולה לשחרר חיוך. קטן אמנם, אבל אמיתי. גם אני.  גם אתם.

בשפה הבאלינזית, שפתם הייחודית של תושבי באלי לא קיים המונח "התחממות גלובלית". הביטוי לא קיים, משום שבבאלי לא מדברים גלובליזציה. התושבים באי הזה, חלק מאינדונזיה, גאים בתרבות המקומית ההינדית, ששמרה על עצמה חיה וחיונית למרות היסטוריה ארוכה של שלטון זר, ופלישות צבאיות ותרבותיות. הם נשארו הם, וטוב להם כך. הם לא זקוקים לביטוי שמתגלגל על כל הלשונות של כל דוברי השפות האחרות, אלה שבאו אליהם עכשיו לוועידה יוצאת דופן בהיקפה, היסטורית ממש, ועידה שבה מדברים ומתווכחים כולם – ממשלות, ארגונים ואפילו חברות ענק - על הדרך לעצור את שינויי האקלים.

ולמרות שבבאלי גאים על העמידה מול נחשול ההשפעות הזרות, הם גם מבינים מדוע העולם כולו מתייצב אצלם ברגע הזה ותובע מעצמו שינוי. "בעשר השנים האחרונות ירד הרבה יותר גשם וגם הרבה יותר חם", אומר לי תושב אחד הכפרים שחי בו כפי שחיו בו אבותיו לפני אלפי שנים, "משהו לא טוב קורה". בבאלי יודעים שזה קורה ומבינים עד כמה זה מסוכן. בכפרים הנידחים, שבחלק מהם לא ראו ישראלי אף פעם עד היום, מוכנים לקבל עזרה מכל אחד, מהאו"ם, דרך ג'ורג' בוש ועד הנציגים ששיגרה מדינת היהודים. העיקר שמישהו יעשה משהו.

אם יובטח להם שאספקת המים תהיה קבועה ולא קפריזית, הפועלים בשדות האורז של באלי אפילו מוכנים להתמודד עם הומור ירוק, ועוד בעברית: "האנשים כאן לא מוכנים להיות קורבנות הקרבון", משורר באוזני נציג ישראלי, שהחליט לתקוף את בעיית הפחמן באמצעות בדיחות. "אל תתנו להם אגזוזים" ממשיך באותו קו מחשבה פעיל ירוק.

אקטיביסט מחופש לעץ בכינוס באלי (רויטרס)

והנה הנוסחה שמערבים מתקשים להבין: אורח החיים הרגיל, המסורתי, של הבאלינזים מאפשר להם, מצד אחד, לערוך בכל חצי שנה טקס הינדי לכבוד העצים, ומצד שני, להבעיר פסולת ולהיפטר מהביוב בבורות ספיגה עתיקים. להעריץ את העצים, וגם לשגר פסולת לדרכה האחרונה באמצעים פרימטיביים, הכל בנשימה אחת.

צירוף בעייתי, אין ספק. זה לא בריא, זה לא מריח טוב, זה לא נראה טוב כשביוב מפכפך בעליצות ברחוב הראשי של הכפר, בזמן שתושביו מקיימים טקס הינדי לכבוד הטבע. אלא שבבאלי לא חונכים בכל שבוע שתי תחנות כוח מונעות בפחם מזהם, כמו בסין. בבאלי לא נוהגים ברכבי שטח מפלצתיים, כמו בארצות הברית. בבאלי גם לא שמעו על מכוניות היברידיות כמו בקליפורניה, אבל כשאי בן שלושה מיליון תושבים מצליח, בינתיים לפחות, לא לתעש ולשרוף ולזהם את עצמו למוות, אז אולי לאמריקנים ולסינים ולישראלים יש מה ללמוד ממנו.

למשל שלעצים יש נשמה, וכשכורתים אותם, רוחם נגדעת יחד איתם. ולכן בכל פעם שכורתים עץ גדול לטובת פיתוח, עושים זאת רק אחרי קבלת רשות מהאלים. וזה מה ששואלים עצמם באי הוועידה בבאלי - האם ג'ורג' בוש והו ג'ינטאו ואהוד אולמרט ומנהיגי סעודיה ודרום קוריאה ודרום אפריקה מבינים את כל זה? האם זה אכפת להם בכלל? האם הם יכולים לפעול יחד כדי לעשות חשבון גלובלי ולא פרטי?

אולי כן. ואולי לא. ואם לא, הפעילים הירוקים הנחושים מתווכחים איך להכניס את זה לפוליטיקאים לראש בדרכים אחרות. האם לצאת למאבק דון קישוטי בתרבות הצריכה שמלמדת את העולם לבזבז ולנצל כל מה שיש לו, מבני אדם דרך עצים ועד נפט? או אולי לקבל את העובדה שיש שיטה שולטת – קוראים לה קפיטלזים – ולפעול מתוכה ובאמצעותה כך שזיהום יהפוך לבלתי משתלם? האם להתייחס ליער עד כאל דבר מה קדוש, משהו שאי אפשר לכמת בכסף, או להגיע למצב שבו פשוט לא ישתלם לכרות אותו?

בבאלי בחרו בגם וגם. גם קדושת היער העתיק, וגם נטיעה של עצים שצומחים במהירות שיא, ומאפשרים לתושבים לכרות אותם ולייצר מהם כל מה שהם רוצים לייצר. הג'ונגל נשאר חי, ויש מספיק חומר גלם למסיכות דקורטיביות שיימכרו לתיירים תאבי האותנטיות. את אלה אפשר לסדר בשורה ארוכה, שמובילה היישר מהמקדש ההינדי בכפר הנידח ועד הדיוטי פרי.

272 מילים, עשרה משפטים, שתי דקות של רטוריקה מזהירה. אלה הנתונים הסטטיסטיים היבשים של אחד הנאומים החשובים בהיסטוריה של ארצות הברית – "נאום גטיסבורג" של אברהם לינקולן, נשיא, מנהיג ומרטיר. הוא שוגר אל חלל האוויר מעל קבריהם הטריים של אלפי חללי מלחמת האזרחים, מול קהל של עשרות מאזינים, חמורי סבר ושבעי קרבות. כה אמר ב-1863 הנשיא שהנהיג את ארצות הברית לשחרור מהעבדות -  הממשל יהיה "של האנשים, על ידי האנשים, ולמען האנשים", הכריז  - ונכנס לנצח.

265 מילים, 44 שורות, שלוש דקות ושמונה עשרה שניות של שירה. זהו פילוח הנתונים של אחד מקטעי הוידיאו הנצפים ביותר בהיסטוריה העולמית  - I GOT A CRUSH ON OBAMA – בביצועה של אמבר לי אטינגר, דוגמנית, רקדנית ויוצרת. הקליפ שוגר אל רשת האינטרנט באתר שיתוף הקבציםYOU TUBE , ונחשף לקהל של ארבעה מיליון גולשים, צעירים ורעבים לסקס. וכך שוררה ב-2007 האישה שהפכה את המועמד הדמוקרטי האפרו אמריקני לסייח השחור:

Baby you’re the best candidate I like it when you get hard On Hillary in debate…

Of the new oval office You’ll get your head of state

ברק אובמה – אדם צנוע - אוהב לינוק השראה מאבות האומה, למשל אייברהם לינקולן. "אני ניצב על כתפי ענקים", הודיע ביהירות מסוימת כשהכריז על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית בספרינגפילד, אילינוי – העיר בה לינקולן חי ופעל טרום נשיאותו.  אלא שלאובמה אין זמן כפי שהיה ללינקולן, לשקול כל מילה, לחשב כל פראזה. אובמה צריך לרוץ מהר. לא בין ערים ומחוזות, בין אתרי אינטרנט ופורומים ווידאו צ'טים.

אובמה הוא מועמד הדור הבא, מועמד של ווב 2.0 – כזה שלא מסתפק בחשיבה בסאונד בייטס – אובמה פועל במגה בייטס. את הקליפ זוקף הגבות ושאר איברים לא ביקש לעצמו. יועציו בוודאי מתלבטים איך ואם בכלל להגיב לנוכח אימפריית החושים שהקימה אמבר ההיספנית. אותו דבר נכון לגבי יועציה של הילרי. זו מוצאת עצמה מתמודדת עם שיר אהבה לסבי שמכה גלים בשלוליות מקוונות מניו יורק ועד סן פרנסיסקו. I know you're not gay but I'm hoping for by, זועקת אל הילרי וואספית כחולת עיניים בקליפ המכונה HOT FOR HILL. מיליון צופים ביו טיוב כנראה לא יכולים לטעות. או שכן.

רודי ג'וליאני כבר נחשק על ידי אפרו-אמריקנית – גם הוא מחולל אורגזמות מזויפות על מסכים בכל העולם בקליפ של GIULIANI GIRL – דוגמנית בעבר ומעצבת מציאות פוליטית בהווה. מיליון וחצי גולשים לא יכולים להוריד את העיניים.

בארצות הברית קוראים לזה "בחירות יו-טיוב". מערכת בחירות שבה המועמדים מופיעים בMY SPACE  יותר מאשר במרחב הציבורי של הרחוב, או בימת הנואמים, או אפילו הטלוויזיה. הילרי קלינטון, רודי ג'וליאני, אובמה – כולם הכריזו על מועמדותם הראשונית באתרי אינטרנט. רשת סי אן אן – זו שהמציאה מחדש בראשית שנות השמונים את הטלוויזיה – מבינה לאן נושבת הרוח וערכה עימות בין המועמדים ביו טיוב.  ברק אובמה נדרש להסביר מה בדיוק הוא יסביר לילדות שלו על חינוך מיני. הילרי קלינטון ענתה בתשובה לשאלה על השלטון האינסופי של שושלות קלינטון ובוש שיש לה בעיה, כמה מפתיע, רק עם משפחת בוש.

השבוע נוחת עוד מבול אלקטרוני בצורת עימות של סי.אן.אן ויו-טיוב, הפעם בהשתתפות המועמדים הרפובליקנים הנבוכים. צעיר מגטו מקופח ירצה לדעת למה מסלקים את סניפי הבנק לטובת כספומטים מנוכרים, אחות של חייל שחזר שרוט מויאטנם רוצה לדעת אם בוגרי עיראק הפגועים בנפשם זוכים ליחס הולם יותר, ופרחה עצבנית תובעת שמישהו יסביר מדוע ל-40 מיליון אמריקנים אין ביטוח בריאות ואיך נפטרים מהרעה החולה הזאת. 

למועמדים עצמם כמובן אין ברירה – הם מנסים להטמיע את כללי המשחק החדשים - להיראות חדשנים, עדכניים, עכשוויים, צעירים, מקוונים ומכווננים. באינטרנט אפשר לגייס המון כסף, מיליוני דולרים במקרה של אובמה. אפשר לשלוח הודעות למיליונים של תומכים ומעריצים. ואפשר גם ליפול. בגדול. וכן, גם התקשורת המיושנת יותר, זו שמשודרת בכבלים ובלוויין (ומנסה למצוא את מקומה ברשת), זו שנקראת "חדשות בטלוויזיה",  נסחפת. כלומר גם אני במערבולת.

כתב חדשות חוץ שמתעניין בפוליטיקה אמריקנית חייב להציץ ב-YOU-TUBE לא פחות מלהביט בחדשות איי-בי-סי. כתב חדשות חוץ חייב לדעת איזה רינגטון אפשר להוריד מהאתר של אובמה. תשובה: " O-Bama Oh Oh Oh ") ואיזה סצינה בדיוק שיחזרו הילרי וביל מפרק הסיום של הסופרנוס? תשובה: הסצינה האחרונה בסדרה. כן, את כל זה אני חייב להכיר כעת. עד לרמת לחן ומילים. השיא עד כה – או השפל – הגיע כאשר נרמז לי בעדינות על ידי החברים מדסק החוץ של חדשות 10 ש"קצת מביך שאתה יודע בעל פה את כל המילים של HOT 4 HILL". ואני שואל –  לא פחות משונה שאני יודע מלכתחילה מה זה בכלל Hot 4 Hill?

התשובה היא לא. אין ברירה אלא לנסות לפענח את הסיבה לאורגיה און ליין. הנה המשוואה: מצביעים חדשים הם צעירים. למצביעים חדשים אין רקורד של הצבעות רצופות, מקובעות, לאותה מפלגה. מצביעים חדשים צורכים מידע וחדשות מהאינטרנט, יותר מאשר מעיתונים ואפילו מאשר חדשות בטלוויזיה.

שורה תחתונה: מדובר ברגע מכריע בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. הרגע שבו היורשים של אייב לינקולן – הנשיא הנואם מעל קופסת עץ – ופרנקלין די רוזוולט – הנשיא המדבר ברדיו - ורונלד רייגן – הנשיא המחייך בטלוויזיה - יצטרכו לשקול לא רק "איך זה ייראה", אלא איך "ישקיפו עליהם". מיליוני נערים מחוצ'קנים ונערות עם תסביכים מחליפים את הד' של הדיון הפוליטי בז' מפוקסל. בקרקס שהצעירים מכינים לקראת בחירות 2008 הפוליטיקאים הופכים ממנהלי הזירה לנערות גומי. בהצלחה.