הוזמנתי לפני כשבועיים, ע"י רשת לב, להקרנת בכורה של סרטו החדש של הבמאי הנפלא, פדרו אלמודובר.
כמובן שקפצתי על המציאה, בגלל אהבתי הגדולה לבמאי. מבחינתי, כל סרט חדש שלו הוא חגיגה ומן הסתם הציפיות היו גבוהות
שם הסרט: חיבוקים שבורים Los Abrazos Rotos
במאי: פדרו אלמודובר
שחקנים: פנלופה קרוז, לואיס הומאר, חוסה לואיס גומז, בלנקה פורטילו, טאמאר נובאס
שנת הפקה: 2009
ארץ הפקה: ספרד
תקציר הסרט:
לנה (פנלופה קרוז) היא שחקנית בתחילת הדרך, צעירה יפהפייה המתחתנת עם ארנסטו (חוסה לואיס גומז) הבוס המבוגר והעשיר שלה. הוא מצידו מחליט להשקיע כסף רב בהפקת סרט בכיכובה של לנה ובבימויו של הבמאי הצעיר והמצליח מטיאו (לואיס הומאר). עד מהרה מתחיל רומן בין השניים למורת רוחם של הבעל הקנאי והמפיקה ג'ודית (בלנקה פורטיו), אם חד הורית המלווה את מטיאו בנאמנות מתחילת דרכו. מכאן העלילה הולכת ומסתבכת : אהבות, בגידות, מסתורין, תשוקה עזה, מוות וסודות אפלים מן העבר שאיש לא מוכן לדבר עליהם.
ערב אחד, שנים רבות לאחר מכן, נשארים דייגו (טאמאר נובאס), בנה בן ה 20 של ג'ודית, ומטיאו לבדם בבית. מטיאו, שבינתיים התעוור והחל לכתוב תסריטים תחת השם הבדוי – הארי קיין, מספר לדייגו את סיפור חייו, מעלה זיכרונות מהעבר ונזכר בתמונה ישנה שלו עם לנה אהובתו, אותה לימים קרע מישהו לגזרים.
דבר הפסיכופט:
בבסיסו, "חיבוקים שבורים" הוא סרט טיפוסי מאוד של אלמודובר. טיפוסי הן מבחינת הצבעוניות, זוויות הצילום המיוחדות ואופן העברת הסיפור לצופים על ידי קפיצות זמנים, פלאשבקים וקטעי סיפור ממספר רבדי זמן, שמתחברים בהדרגה עד השלמת הפאזל בסופו של הסרט והן מבחינת הנושאים שכמו תמיד כוללים אהבה פגומה או בלתי אפשרית או יותר נכון סוג של מלודרמה/טלנובלה כמו במרבית סרטיו וגם התמקדות בקשר בין בנים, הפעם לאבותיהם ולא לאמותיהם. מעבר לנושאים הרגילים, הרבה יותר מרוב סרטיו הסרט הזה עוסק בצורה מודעת מאוד בקולנוע. זה כולל המון ציטוטים מסרטים קודמים וקלאסיקות קולנועיות אבל כולל בעיקר את העובדה סיפור הסרט הוא על הפקת סרט, בתוך סרט בתוך סרט.
כל הדברים שמביא איתו אלמודובר לכל סרט, נמצאים גם בסרט הזה ושזורים בסגנונו המיוחד אבל מה שחסר מבחינתי בסרט זה, זה את אותו סוף עוצר נשימה, אותו סיפור שכאשר הוא נסגר הצופים מוכים בתדהמה ומתרגשים, אותו פיצוץ שבסופה של הטלנובלה. במקום אותה התרוממות רוח קיבלנו סוף מתוחכם, סרקאסטי ואפילו מצחיק, אבל הוא די עמד בפני עצמו ולא הצליח לסגור את הסיפור כולו ולרגש. הסוף היווה סוג של נקודת אור לעומת שאר הסרט אבל רק הצליח להדגיש את כל מה שהסרט עצמו לא הצליח לעשות, להיות חד ותמציתי. משהו פשוט לא התחבר בתסריט ואני האמת, די בהלם שאני אומר את זה על סרט של פדר אלמודובר, אומן התסריטים.
הבעיה של חיבוקים שבורים היא שהסיפור שלו התנהל יותר מדי בעצלתיים והיה מורכב מדי בגלל הנסיון לספר סיפור מחד וליצור מודעות קולנועית של סרט בתוך סרט ולכן מבחינתי הוא איבד את החדות והאפקטיביות שלו והיה אם כבר, קצת מתיש. אי ספק שפנלופה עוצרת נשימה כתמיד אבל גם היא לא גאלה את התסריט הבעייתי. אהבתי גם את הטוויסט הזה של עיסוק בקשרין בין אבות ובנים לעומת העיסוק האהוב של אלמודובר בדמות האם.
קצת קשה לומר למה קוראים לסרט חיבוקים שבורים. אני חושב שזה בגלל שהיה מדובר באהבות (או קשרים) מנותצים, שבורים. גם בין האבות ובניהם ובעיקר בין הזוג של הסרט לנה ומטיאו שאהבתם התפוצצה לרסיסים, תרתי משמע.
לסיכום, מדובר בסיפור מורכב מאוד, אמנותי מאוד, רב רבדים, מלא באהבות מורכבות, כמו תמיד אצל אלמדובר, אבל כזה שמצליח להתיש יותר מאשר לרגש. לצערי, אלמודובר אכזב הפעם, לפחות מבחינתי. אני מניח שהסגנון הייחודי של אלמודובר, יביא את מעריציו לקולנוע בכל מקרה. לא נורא, גם אני ארוץ לראות גם את סרטיו הבאים ואפילו אחכה להם בכיליון עיניים.
ציון: 5 מתוך 10
כינוי: 
