ביקורת סרט חדש - לקחת את וודסטוק

סרט חדש שהגיע לאקרנים בארץ, לקולנוע לב, לפני כשבוע ושזכיתי לראות בהקרנה מיוחדת לחברים ברשתות החברתיות.

שם הסרט: לקחת את וודסטוק Taking Woodstock

במאי: אנג לי

שחקנים: אימלדה סטנטון, אמיל הירש, דמיטרי מרטין, ליב שרייבר, הנרי גודמן

שנת הפקה: 2009

תקציר הסרט (לקוח מאתר לב):

דרמה קומית מרתקת ומלאת צבע של הבמאי זוכה האוסקר אנג לי ("הר ברוקבק") והתסריטאי ג'יימס שיימוס ("נמר דרקון").

השנה היא 1969 ואליוט טיבר (דמיטרי מרטין), סטודנט לעיצוב פנים נאלץ בלית ברירה לעזוב את דירתו בווילג' בניו-יורק ולחזור צפונה לבית של ההורים כדי לעזור להם לנהל את המלון הרעוע שבבעלותם. הבנק על סף לעקל את כל רכושה של המשפחה. אביו של אליוט רוצה לשרוף את המלון, אך נזכר ברגע האחרון שהוא לא שילם כבר כמה חודשים לחברת הביטוח. ואליוט עצמו בכלל מחפש עדיין את הכיוון שלו בחיים, מכל הבחינות. כשהוא שומע שלא רחוק מביתם עומד להתקיים פסטיבל מוזיקלי היפי ענק, הוא מתקשר למפיקים ומנסה לעניין אותם בשיתוף פעולה עסקי ממנו ירוויחו שני הצדדים. שלושה שבועות לאחר מכן חצי מיליון איש עושים את דרכם לחווה השכנה לבית הוריו ואליוט מוצא עצמו נסחף למרכזו של האירוע שישנה לא רק את חייו, אלא יעצב ויגדיר מחדש דור שלם - פסטיבל וודסטוק.

דבר הפסיכופט:

דרמה קומית קלילה זו, עוסקת בהכנות לפסטיבל וודסטוק, דרך סיפורו של אליוט טייבר שהיה מי שקישר בין מפיקי המופע ובין בעליה של חווה מקומית. נושא כזה מתקשר אצלנו ישר לסרט קליל כנוצה. זה הבמאי המוערך של הסרט, אנג לי, שמעלה את הציפיות לקראת הסרט הזה, בציפייה לקבל משהו שהוא קצת יותר מהצפוי - יותר אמנותי, יותר מקורי, יותר מיוחד. את אנג לי כבר פגשנו בסרטים כל כך מגוונים-אם זה הדרמה המטלטלת של "סופת קרח" ואם זה הפעולה החוצה כל גבולות דמיון של "נמר דרקון" ואחר כך הסרט החשוב שזיכה אותו באוסקר, "הר ברוקבק". אנג לי הפך לשם דבר בקולנוע, ספק אם ציפיתי לראותו נוגע בסרט שהנושא שלו כל כך מגביל, יש יגידו כל כך מאתגר שלא ליפול לצפוי. האם הוא הצליח? לזה נגיע בהמשך

הסרט בוחר לספר את הסיפור דרך עיניו של אליוט, שהיה כינור שלישי בארגון הפסטיבל כשקישר בין מארגניו ובין שכנו בעל החווה. אליוט הוא גבר צעיר, בן למשפחה יהודית קשת יום, בחור מורכב שדמותו כוללת בתוכה את כל רוח התקופה, ההתחבטויות, הרצון בחופש וחיפוש דרכו המינית. "לקחת את וודסטוק" מצליח לשלב שני סיפורים, האחד הוא סיפורה של המשפחה היהודית של אליוט שמנהלת מוטל מהגיהינום ומוצגת בסרט בלי לפספס כמעט אף סטריאוטיפ לגבי היהודים, שרק השילוב של ההומור מונע ממנה להיתפס כגזענית והסיפור השני הוא הסיפור של ההכנות לפסטיבל. באופן מקורי למדי, הסרט לא עוסק בהופעה עצמה ומצליח להיגמר בלי שנראה את ההופעה אפילו פעם אחת. בעיני זו הייתה הפתעה מרעננת ועם זאת, זהו משהו שחשוב לדעת, הסרט הזה אינו סרט מוזיקלי כלל וכלל למרות שהמוזיקה נוכחת כל הזמן ברקע, אם כי על אש קטנה.

הסיפור הראשון, זה של המשפחה היהודית, הוא שמכניס לסרט את ההומור והוא אכן מצחיק מאוד. אימלדה סטנטון הותיקה, מבריקה בתפקיד האמא היהודייה ולא אחת האולם כולו צחק בצחוק רועם מהקטעים האלו מה שלדעתי מציל את הסרט מלהפוך לסרט כמעט תיעודי על הפסטיבל. הסיפור השני שעוסק בהכנות לפסטיבל דרך עיניו של גיבור הסרט אליוט והדמויות השונות והמשונות שהוא פוגש, הוא סרט אווירה לכל דבר, אבל במובן הטוב של הביטוי. מצד אחד אין פה סיפור מסודר, אלא הרבה אירועים קטנים שמצליחים מצד אחד לחשוף אותנו בהדרגה לפסטיבל ומצד שני להעביר בצורה טובה מאוד את רוח התקופה, את הסוגיות הפוליטיות והחברתיות שהעסיקו את האמריקאים ואת ההתנגשות בין אמריקה השמרנית לבין ההיפים. מצד שני, אין כמעט רגע משעמם בסרט והוא מצליח להסתיים קצת לפני שזה הופך ליותר מדי. הטיפוסים הצבעוניים שאליוט פוגש בגלל הפסטיבל, עושים את הסרט והמגוון הגדול של הסוגיות השונות שעולות במהלך הקטעים הללו מצילה לעניין ולעורר מחשבה על כל אותן סוגיות של התקופה.

לסיכום, יוצרי הסרט הצליחו להשיג שילוב עדין ומוצלח בין סיפור מקומי של משפחה אחת שיוצר הזדהות אצל הצופה ומצליח גם להצחיק מאוד ובין המון סיפורים ודמויות שונות שמצליחים להעביר את רוח התקופה ולעסוק בכל מה שליד הפסטיבל בצורה מקורית. הסרט "לקחת את וודסטוק" הוא סרט קטן ומהנה, שאמנם לא מביא לנו משהו כל כך גדול שלא ראינו קודם, אבל כן מצליח להביא נגיעות של עניין, ריגוש וצחוק. גם זה הרבה בימינו.

ולגבי הסוגייה של אנג לי, שהעליתי בתחילת הביקורת. אני לא חושב שהרגשתי את האמנות שלו בכל פריים בסרט משום שהנושא היה קצת מגביל ובכלל מדובר בסרט קליל מדי באופיו ומגביל. אני כן חושב שבגלל שמדובר בבמאי מעולה, הסרט הצליח לא ליפול לבור הבנאליות ולהישאר מקורי ומהנה. בכל מקרה למי שרוצה לראות סרט קטן, מקורי, רגיש, מצחיק ומהנה, אני ממליץ בחום על הסרט הזה.

ציון: 8 מתוך 10