היום בבוקר הצטרפתי למצעד למען שחרור גלעד שליט, שיצא מעזריאלי לכיוון ירושלים לאורך כביש 1, עד בית דגן, שם הייתה עצרת והפסקת צהריים.
היה מרגש מאוד להיות חלק מהנחשול העממי שהלך אחרי משפחת שליט שצעדה בראש, על מנת לתת להם רוח גבית בדרישתם לעשות כבר את הצעד המבקש כל כך ולהחזיר את בנם גלעד הביתה, אחרי מעל ל4 שנים בשבי.
המוני ישראל, בכל הגילאים הולכים יחד, מוחאים כפיים בקצב, מניפים כרזות וצועקים יחדיו סיסמאות למען גלעד שליט ומוכיחים מעל הכול שהעם הזה יודע גם להתגייס ולעשות רעש. אפילו הנהגים בפקקים נראו סובלניים מאי פעם ונהגי הרכבות שעברו ממול מדי פעם צפרו בצופריהן למען גלעד. עכשיו, כל מה שנשאר זה שמנהיג אמיץ יתרגם את רצון העם למעשים.
כשהולכים כל כך הרבה שעות למען מטרה, יש זמן לתת למחשבות לנדוד. איכשהו החום הגדול שהיכה בראשי והשעות של הצעידה ללא שיחה מלבד פה ושם הצטרפות לקריאות למען גלעד, גרמו לי בעיקר לחשוב על הבלתי נתפס. כיצד אפשר להעביר ימים ארוכים של סבל ובדידות בשבי, 1472 עד כה ליתר דיוק, איך אפשר לשרוד ולא להשתגע, איך אפשר לא לחשוב אם המשפחה והמדינה בקרוב בקרוב יחזירו אותך הביתה.
הרגשתי גאווה ללכת במצעד עם עם שהתגייס להחזיר את בנו, הוא נלחם עבורנו, אנחנו העם, המדינה צריכים להילחם עבורו והנה סוף סוף אפשר היה להילחם דרך הרגליים. הזדמנות ששמחתי שנפלה בחזקי ואני רק מייחל שכל המצעד הזה יביא לשינוי ויחזיר את גלעד למשפחתו לעמו.
האמת שהמילים קצרו מלתאר את כל הרגשות והמחשבות שעברו לי בזמן הצעדה, אז ניתן הפעם גם לתמונות לדבר.
כינוי: 
