סרט דוקומנטרי, שהגיע לפני כשבועיים לקולנוע לב. יצא לי לראותו בסוף השבוע ואני שמח שאני יכול לכתוב עליו דווקא, אחרי הצעד של רשת לב, עליו דיווחתי אתמול. רשת לב הכריזה לא מכבר, שאחד מבתי הקולנוע שלה, אולם 5 בלב תל-אביב (דיזינגוף סנטר), יקרין אך ורק סרטים דוקומנטריים וייקרא "דוקולב". צעד זה הוא חלק מהמדיניות הברורה של לב, להביא קולנוע אחר, לא מיינסטרימי וזו הזדמנות טובה לברך אותם על כך. לקולנוע הדוקומנטרי יש קהל, שעד היום האלץ להסתפק במעט שמגיע לטלוויזיה. לא מפליא אותי בכלל שלקולנוע לב, יש מספר רב של מנויים נאמנים, שמעריכים את הגישה האחרת שלהם ואת סוג הסרטים שהם מביאים לארץ.
להלן המלצתי
שם הסרט: ניו יורק רוקדת Mad Hot Ballroom
בימוי: מרלין אגרלו
שנת הפקה: 2005
תקציר הסרט:
הסרט עוקב אחרי תחרות ריקודים סלוניים שנערכת בניו-יורק בין כל הבתי ספר בעיר. בתי ספר רבים משקיעים בהכנות לתחרות ומספקים חוג נוסף ומעשיר לתלמידיהם, לחלקם זה מהווה אפילו מפלט מהרחוב. הסרט מספק הצצה לעולמם של הילדים, לדעותיהם בנושאים שונים ובעיקר לתחושותיהם לגבי הריקוד בכלל ולגבי הפעם הראשונה בה הם ירקדו עם בנזוג בפרט. אנו רואים את התהליכים שעוברים הילדים בדרך לתחרות, את התקוות שלהם להיבחר לתחרות ולנצח בה ואת כל מה שהריקוד הביא לחייהם, כולל הפיכתם ל"גברות ואדונים" קטנים . מלבד הסיפור של הילדים, אנו חווים את המוזיקה והצעדים של הסווינג, הרומבה, הטנגו והמרנגה ומקבלים חשק להתחיל לרקוד בעצמנו.
דבר הפסיכופט:
הסרט ניו יורק רוקדת הוא סרט תיעודי שמחמם את הלב. בראש ובראשונה אי אפשר להתעלם מהגישה החינוכית שעומדת מאחורי תחרות הריקודים. מערכת החינוך מספקת לתלמידיה הזדמנות להשתתף בחינם בחוג הריקודים ופתחת עבורם אופק לעיסוק באומנויות. הסרט מתמקד בעיקר בכמה בתי ספר שבחלקם יש המון ילדי מהגרים ממדינות שונות. בבית ספר אחד יש ילדים בעיקר מהרפובליקה הדומיניקנית שבאים כולם ממשפחות קשות יום ועניות, שחלקן הגדול חד הוריות. עבור רבים ובעיקר עבורם, ההזדמנות הזו היא מפלט מהרחוב. הם לומדים נימוסים, מרחיבים את האופקים ותחת ההדרכה הצמודה מקבלים תקווה גם לעתיד אחר. הלוואי והייתה פה בישראל תוכנית כזו מסודרת מטעם משרד החינוך.
אבל מעבר לגישה החינוכית, מדובר קודם כל בתחרות. בכל בית ספר, נכנסים לחוג מספר גדול בהרבה מאשר צריכים לקחת לתחרות ויש תחרות פנימית מי ייבחר לייצג את בית הספר בתחרות האיזורית. הכנסת המימד התחרותי מוליד המון דברים יפים, אך גם הרבה מתח ואכזבות. מצד אחד, אנחנו רואים כיצד התקוות, המשמעת ,הקשר הצמוד עם המורים לריקוד והמטרה הגדולה, משנים את התלמידים, מגדילים את בטחונם ומכניסים ברבים מהם את אהבת האומנות. מצד שני אנחנו עדים לאכזה אצל אלו שלא נבחרו.
מימד נוסף מעניין מאוד ששולב בסרט, הוא הראיונות הנוקבים אחד על אחד. בדיוק כפי שמתייחסים לילדים בחוג הריקוד כגברות ואדונים קטנים, יוצרת הסרט מראיינת אותם על שאלות שהן מעבר לגילם ואנו מגלים אישיות מקסימה וסוחפת אצל רבים מהם. בין השאר שואלים אותם על תחושותיהם כלפי המין השני, האם נוצר מתח בעת הריקודים, האם הבנות מתעניינות בכלל בבנים, האם הן מפחדות להסתובב לבד בעיקר ואם מרשים להן, את הבנים מעמתים דווקא עם השאלה כיצד הם עוסקים במשהו שנחשב נשי וחנוני ובכלל, מעלים בדיוק את הסוגיות הבוערות בצורה מאוד ישירה ומעניינת. חלק מהתלמידים הם פשוט כוכבים, כל אחד בסגנון אחר מחברו, אבל אין ספק הם יכבשו את ליבכם ויצחיקו אותכם.
תחילת הסרט עלולה לשעמם קצת, משום שמקדישים זמן רב להכיר לנו את הדמויות השונות והעניינים מתקדמים לאיטם. אבל אל תוותרו, ברגע שנקשרים לדמויות ובעיקר שמתחיל שלב בחירת המועמדים לתחרות והתחרויות עצמן, הסרט הופך לפשוט מעולה. הגיוון הגדול בהתרחשויות, בתי הספר השונים במהותם, המדריכים שגם להם אישיות מיוחדת, המוצא השונה של הילדים והאישיות המאוד שונה שלהם מספקים המון עניין. ומעבר לכל זה יש גם את המוזיקה והריקוד שיקשו עליכם להישאר במושביכם ואת הצבעים הנפלאים כל-כך של ניו-יורק, עיר שנראית פשוט נפלא על המסך.
לסיכום, חשוב לומר שלמרות שהסרט בנוי בצורה אופיינית לסרטים דוקומנטריים לא מדובר בסרט דיווחי בלבד, אלא בסרט שיש בו עלילה דרמטית, על תחרות ריקודים בין בתי הספר בניו יורק. יש בסרט הזה כמעט הכל: מסרים חינוכיים וחברתיים וסוג של ניסוי התפתחותי, אהבת אומנות וריקוד, צלילים ותנועה, מבט מרגש על עולמם ודעותיהם של ילדים צעירים בימינו, המון רגעים של מתח, יצרים, שמחה צחוק וגם אכזבה ועצב. קשה להישאר אדישים כלפי התחרות וכלפי התקוות השונות של הילדים. סביר להניח שבשלב מסויים כבר תהיה לכם קבוצה מועדפת ותרגישו כמו אוהדים שרופים. אם זה לא סימן לסרט טוב, מעניין וסוחף, אז מה כן. מומלץ בחום לאוהבי הדוקומנטרי, אבל לא רק.
ציון: 8 מתוך 10 
כינוי: 
