המלצה "שקטה" על סרט - להרגיש בבית

את המילה "שקטה" בכותרת הביקורת, יש קשר חזק לסרט, אותו אסביר בהמשך. סרט קוריאני של הבמאי המוערך קים קי דוק ("אביב, קיץ, סתיו חורף ואביב"). הסרט מוקרן קצת מעל לחודש בקולנוע "לב" (איך לא בעצם!?) ולפי מקורות יודעי דבר בחלק מהספריות, כמו האוזן השלישית, אפשר להשיגו גם בDVD עם תרגום לאנגלית.

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: להרגיש בבית  Bin Jip  3-Iron

במאי: קים קי דוק

שחקנים: סונג יון לי, יון קיון לי, יוק הו קוון, ג'ין מו ג'ו

שנת הפקה: 2004

ארץ הפקה: דרום קוריאה

תקציר הסרט:

טא סוק (סונג יון לי) הוא נווד צעיר, שפורץ כל יום לבית או דירה אחרת, שבעליו נמצאים בחופשה או נעדרים מסיבה אחרת. אבל לא מדובר בפורץ שגרתי, כמו שאתם מכירים או מצפים לראות, הוא בסה"כ מחפש מקום "להרגיש בבית". בכל דירה ובית אליו הוא פורץ, הוא לובש את הבגדים של בעל הבית, ישן במיטתו ומכין אוכל מהמצרכים שבמטבח. בתמורה, הוא מתקן דברים שונים שהתקלקלו, בדרך כלל אלקטרוניים ועושה את הכביסה המלוכלכת שבעלי הבית השאירו. מיותר לציין שהוא לא גונב כלום מהבית. פריצות אלו מהוות את שגרת חייו, אבל כמו תמיד, יום אחד קורה מאורע שמשנה את חייו לגמרי. באחד הבתים אליו הוא פורץ, שנראה לכאורה ריק, הוא פוגש אישה צעירה בשם סאן הואה (יון קיון לי) , דוגמנית לשעבר, שמיואשת מחייה עם בעלה. המפגש ביניהם ואישיותו המיוחדת, מעורר בה משהו והיא מצטרפת אליו להרפתקאות שממלאות את חייו. מבלי לדבר כלל, מתפתחת ביניהם בהדרגה הבנה וגם קשר מיוחד במינו. את המסע המיוחד ומלא ההפתעות שהם עוברים, תעברו יחד איתם.

דבר הפסיכופט:

אתמול דיברנו על במאי עם סגנון ייחודי, טים ברטון. היום נדבר על במאי נוסף, עם סגנון ייחודי לא פחות, אבל שונה מהקצה אל הקצה מזה של ברטון, קים קי דוק. למרות שאצל שניהם, יש הקפדה גדולה מאוד על האסתטיקה של הסרט, בעוד ברטון הולך לכיוון גרנדיוזי ואפל, קים קי דוק בוחר בנופים ומראות נקיים מאוד, שמעבירים תחושה של שקט ושלווה. אבל זהו לא השקט היחיד, ששולט בסרטיו של קים קי דוק. אני לא יודע איך להגיד את זה בצורה ברורה יותר מאשר לומר, שהסרטים של קים קי דוק, מהווים סוג של חזרה אל הקולנוע האילם. בסרט "להרגיש בבית", הגיבורים כמעט ולא אומרים מילה כל הסרט. דמויות המשנה מדברות, אך הן כמעט ולא תופסות נוכחות על המסך, כי הסרטים של קים קי דוק הם גם מאוד אינטימיים ובדרך כלל יראו רק את שתי הדמויות המרכזיות, לאורך רובו של הסרט. אותה תופעה בדיוק ניתן היה למצוא בסרטו הנפלא "אביב, קיץ, סתיו, חורף... ואביב". גם שם כמעט ולא דיברו, גם שם ברוב הסרט רואים רק את שתי הדמויות המרכזיות.

בטח בא לכם לשאול, איך אפשר לחזור לקולנוע האילם? מה אפשר לבטא כבר בלי מילים? ואיך לא נמות משעמום בסרטיו? אז זהו שפה בדיוק נכנסת גדולתו של קים קי דוק, שאחראי גם על התסריט. הסרטים שלו הם פשוט מופת קולנועי. הוא מציב בפני עצמו את הקושי של להעביר את כל המשמעויות והרגשות דרך הבעות הפנים והמעשים של דמויותיו, בעזרת הפסקול ובעזרת התחושות הנוספות שסופגים מהסביבה, מהמראות ומאופי הצילום (בזה היה יותר שימוש בסרטו "אביב, קיץ..." מאשר בסרט זה, שמתרחש בסביבה עירונית). תחשבו לרגע על המטאפורה הבאה: דיאלוגים הם כלי הבניין הבסיסי ואולי החשוב ביותר ברוב רובם של הסרטים. להימנע משימוש בדיבור, זה כמעט כמו לנסות לבנות בניין ולדלג על שלב בניית היסודות.

קים קי דוק מוכיח, שדווקא מתוך אותו שקט, הוא יודע לפרוח. הסרטים שלו, לא פחות מלאים משמעויות ולא פחות מרתקים, מסרט עם דיאלוגים שנונים. אין ספק שמדובר בסרטים מאוד מקוריים ומאוד מסקרנים ומרתק לראות מה הוא מצליח להשיג מ"הסרט האילם". אגב חשוב לומר, למרות שזה די ברור, שבעוד שבסרט האילם הסבירו לנו עם כתוביות את המתרחש, כאן אין דבר כזה בכלל. אבל חשוב גם להרגיע ולומר, שקשה ככל שזה נראה, לא יהיה רגע שלא תבינו מה השחקנים של קים קי דוק אומרים, גם אם הם לא מוציאים הגה מפיהם. אמנם הגאוניות היא של הבמאי, אבל אי אפשר שלא לציין לטובה, את השחקנים הראשיים, סונג יון לי ויון קיון לי, שעומדים במשימה כבירה זו. הם מצליחים לשכנע ולסחוף אותנו לתוך הסיפור שלהם ולהעביר את רגשותיהם, בלי מילים כמעט. גם עם ההכוונה הנפלאה של הבמאי, עדיין מדובר בעבודת משחק מאתגרת והם עושים אותה בצורה מצויינת.

הסרט "להרגיש בבית" אמנם לא כולל מראות עוצרי נשימה כמו ב"אביב, קיץ..", אבל הוא עוסק, בנושא שעלול לדבר אל הרבה יותר אנשים, האהבה. כשאמרתי שהסרט הוא "סרט אילם", בטח פיתחתם התנגדות לראותו, אבל אם אומר שמדובר בסרט על "תהליך התאהבות ללא מילים", בטוח שתפתחו רצון לראותו בכל זאת. החיים המיוחדים כל כך, שגיבור הסרט חי והמסע המטורף, המגוון מאוד ומלא ההפתעות, אליו מצטרפת גיבורת הסרט בהמשך, ישאירו אותכם מרותקים אל המסך ויגרמו לכם לחשוב על המון משמעויות שמסתתרות מאחורי, מה גם שצריך להשלים בראש כל הזמן, את מה שלא נאמר כאמור במילים. גם אם הסרט מעט חוזר על עצמו בשלב מסויים (וזהו אולי החסרון היחיד שלו), הוא קצר מאוד (כשעה וחצי) ואני מבטיח לכם שתמצאו את עצמכם משתאים בסופו והמומים ממה שקים קי דוק הצליח להוציא מתוך אותו שקט ש"זועק" מהמסך.

לסיכום, סרט שהוא חוויה קולנועית ייחודית, עם סיפור סוחף ומרגש, שמצליח להעביר המון משמעויות, בצורה כל כך מקורית. השקט של הסרט, מצליח להכניס גם את הצופים, מעבר לכל שאר הדברים, לסוג מאוד מיוחד של שלווה. אין דרך יפה יותר לצייר את האהבה על המסך, מאשר הדרך של קים קי דוק. אהבה ללא מילים, שקטה, אבל כזו שחודרת עמוק. הסרט הזה לא מיועד לכל אחד, אבל מי שמה שתואר פה מושך אותו, יזכה לחוויה ייחודית ולעונג צרוף מהסרט הזה.

ציון: 9 מתוך 10