אזהרה מפני סרט חדש - אליזבט טאון

את תגובתי הייצרית והראשונית כבר נתתי, אבל הבטחתי לנמק, אז הנה זה בא

להלן ביקורתי

שם הסרט: אליזבט טאון Elizabethtown

במאי: קמרון קרואו

שחקנים: קירסטן דאנסט, אורלנדו בלום, סוזן סרנדון, ג'ודי גריר, ג'סיקה בייל, אלק בולדווין

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

אחרי שהוא גורם לחברה שבה הוא עובד להפסיד מיליוני דולרים, אחרי שהוא מפוטר מעבודתו וחברתו זורקת אותו מכל המדרגות, דרו ביילור (אורלנדו בלום) שוקל בכובד ראש להתאבד. אבל אז הוא מקבל את הבשורה שאביו נפטר ועליו לשנות את תוכניותיו הדחופות למות. מות האב מחזיר את דרו אל עיירת הולדתו אליזבט טאון, קנטאקי. בדרך הוא פוגש בקלייר (קירסטן דאנסט), דיילת אוויר מוזרה וידידותית בצורה די אובססיבית (יש שיגידו נודניקית!). הקשר המוזר שנרקם בין דרו ובין קלייר משנה את מהלך חייו

דבר הפסיכופט:

דווקא חשקה נפשי בסרט רומנטי, קליל ומהנה וחשבתי שהשילוב בין קומדיה רומנטית ובין הבמאי המצויין קמרון קרואו, הוא הבטחה. לכן ציפיתי בכליון עיניים לצאתו של הסרט "אליבט טאון", גם לאור העובדה שקירסטן דאנסט הנפלאה משחקת שם. הייתי מוכן אפילו להתעלם, מנוכחותו המעיקה של הגבר בעל פרצוף הכלבלב וכשרון המשחק הבלתי קיים, אורלנדו בלום. חשבתי שהשילוב בין השניים יוליד איזו כימיה רומנטית, שתפצה על יכולותיו הירודות של אורלנדו בלום, שאם לא מסתירים אותו באיזה פאה בלונדינית, הוא כנראה יותר מדי חשוף וגם החסרונות שלו מבצבצים, אבל לצערי נתבדיתי. הבמאי קמרון קרואו מביא איתו היסטוריה קולנועית נפלאה עם סרטים כמו  "ג'רי מקגווייר", "סינגלס ו"כמעט מפורסמים". שני הסרטים האחרונים הצליחו מעבר לעלילתם, להעביר גם את האווירה המוזיקלית של התקופה ושלושתם היו רומנטיים ללא שימוש בקיטש, מרגשים ובעלי סגנון ייחודי וסוחף.

הסרט "אליזבט טאון", גם הוא מנסה לבנות סיפור רומנטי מיוחד, עם נטיה מינימלית לקיטש ועם סגנון מיוחד משלו. גם הוא כולל המון מוזיקה טובה, אם כי הפעם מדובר בפסקול ולא בעיסוק בסצינה המוזיקלית. אבל הפעם, הסרט מצליח לפספס בכל המובנים. נתחיל דווקא בפסקול, שהוא אולי נקודת האור היחידה בסרט. למרות שמדובר בפסקול מצויין, בחלק מהסרט הוא צעקני מדי. לא ברור לי למה, אבל ערכו אותו לתוך הסרט בווליום כל-כך גבוה בקטעים מסויימים, לפעמים אפילו על גבי דיאלוגים, כך שבקושי שמעו אותם. היו קטעים שחשבתי שזה נשמע יותר כמו מסיבה מאשר כמו מוזיקת רקע, שמלווה סרט ואמורה לעזור לבנות את האווירה.

העלילה של הסרט היא הנקודה החלשה ביותר שלו. יש תחושה שהבמאי ניסה לבנות סיפור כל כך ייחודי, שהוא שכח שהתוצאה צריכה לדבר גם אל הקהל. יש בסרט כמה קטעים ספורים שיכולים לשעשע בפני עצמם, אבל הם לא מתחברים לכדי עלילה קוהרנטית או לקו שמתפתח בכיוון כלשהו, פשוט גיבוב קטעים מיותרים ברובם. ברור שהאמירה הרחבה של הסרט, היא השינוי שגיבור הסרט עובר בעקבות המפגש עם קלייר, אבל לתוך העלילה נזרקים כל כך הרבה סיפורי משנה, על העיירה והמשפחה המוזרה של דרו, סיפורים שאף אחד מהם לא נבדק עד לסופו, כך שהתוצאה הכוללת היא ערבוביה אחת גדולה ומשעממת. החלק האחרון של הסרט לדוגמא, הוא סיפור מסע די מעניין בפני עצמו, מסע של הגיבור אחרי שורשי התרבות האמריקאית, שורשי משפחתו והחיים שלו, אבל שוב, החלק הזה כל כך תלוש משאר הסרט שהוא מאבד כל תוחלת. אפשר היה לדעתי להפיץ את החלק הזה בתור סרט קצר, אבל בתוך התמונה הכוללת של הסרט, הוא די נאבד.

הסרט כל כך מוזר ומפוזר, שזה נראה פשוט לא הגיוני שהוציאו יצירה כזו מבולבלת, משעממת ומעייפת כסרט. יש תחושה שקמרון קרואו יצר סרט שהוא כל כך אישי, שספק אם מישהו יבין מה הוא חשב לעצמו, סרט שבו הסגנון והנסיון להיות ייחודי, השתלטו על הסרט וכמעט גרמו להיעלמותה של העלילה. אני לא זוכר מתי ראיתי סרט כל כך מבובל ומעייף. חשוב להבהיר שאני לא מתכוון שהבעיה בסרט היא שהוא איטי. יש לא מעט סרטים איטיים, שמצליחים לעניין, לסחוף ולרגש דווקא בגלל הקצב המיוחד שלהם. גם "אבודים בטוקיו" היה איטי ולמרות שלא אהבתי אותו במיוחד, הבנתי מה הבמאית רצתה להגיד ולעלילה היה קו התפתחות איטי, אך הגיוני ובעל אמירה. עוד סרט שמשווים אותו לא אחת לסרט זה, הוא הסרט "גארדן סטייט", היצירה האישית, האיטית והמרגשת של זאק בראף (המוכר בעיקר מהסידרה הטלוויזיונית "Scrubs"), בכיכובו ובכיכובה של נטלי פורטמן. אם כבר ברצונכם לראות סרט מעין זה, הסרט "גארדן סטייט" מומלץ בהרבה.

גם דמותה של קירסטן דאנסט מתחילה בתור דמות משונה וחמודה, אך הופכת מהר מעוד לדמות קרצייתית ומעיקה, בערך כמו הסרט. היא אולי עושה עבודה טובה יחסית לתסריט איתו היא נאלצה לעבוד, אבל הקרקע כל כך רקובה, שגם זה נראה לא טוב. אורלנדו בלום מצליח לעמוד בדיוק בציפיות שלי ממנו ומוכיח שוב שהוא פשוט שחקן מחורבן. אני יודע שיש שאומרים שהוא חתיך, אני אישית גם את זה כנראה פספתי.

לסיכום, סרט מבולבל, ארוך מדי ומעיק. הקטע הרומנטי נמרח כל-כך שכמעט ולא ניתן להרגיש בו בתוך המסטיק שנקרא העלילה של הסרט. הסרט נראה כמו צרוף מעייף של קטעים, סרט שבו הבמאי כנראה ניסה להעביר אמירה אישית כלשהי, אך בדרך הצליח לחרב כל סוג של עלילה. תוסיפו לזה משחק גרוע ופסקול צעקני (גם אם משובח) ולא תמצאו כמעט שום נקודת אור בסרט הזה, שהוא מהגרועים שראיתי בשנים האחרונות. אם הדיבור על הפסקול עושה לכם חשק לראות את הסרט, תקשיבו לי, פשוט תקנו את הפסקול ותחסכו זמן וכסף. מספר מועט של קטעים טובים בפני עצמם, שלא מתחברים לכדי יצירה כלשהי, לא מצליחים אפילו להוציא אנקת גסיסה אחרונה מהגוויה של הסרט. מומלץ להתרחק ממנו, כמו מאש.

ציון: 1 מתוך 10