המלצה חמה על סרט חדש - טרנס אמריקה

סרט בכיכובה של פליסיטי הופמן ("עקרות בית נואשות"), אשר מגיע לבתי הקולנוע ברחבי הארץ ביום חמישי הקרוב, ה-2.3.

להלן המלצתי החמה

שם הסרט: טרנס אמריקה TransAmerica

במאי: דאנקן טאקר

שחקנים: פליסיטי הופמן, קווין זגרס, פיונולה פלאנאגן, אליזבט פנייה, גראהם גרין, ברט יאנג

שנת הפקה: 2005

תקציר הסרט:

ברי (פליסיטי הופמן) היא נוצריה אדוקה וטרנסקסואלית שחיה בפרברים של לוס אנג'לס. ברי עברה כבר את כל הניתוחים והטיפולים האפשריים, מלבד הניתוח הסופי והיא עובדת בשתי עבודות, על מנת לחסוך כסף לניתוח היקר. ימים ספורים לפני הניתוח המיוחל, היא מקבלת שיחת טלפון מפתיעה, מבחור צעיר בשם טובי (קווין זגרס), אשר מתקשר אליה מבית המעצר בניו-יורק. בעקבות השיחה מגלה ברי, שעוד בהיותה גבר, בעקבות מפגש מיני חד-פעמי, נולד לה בן ושזהו אותו טובי שמתקשר אליה מהמעצר. ברי לא חושפת את זהותה האמיתית ורוצה להתעלם מהתגלית המרעישה, אך הפסיכולוגית שלה אומרת שעליה להתמודד עם זה לפני שתוכל להיכנס לניתוח ומסרבת לחתום לה על האישור לעבור את הניתוח. בלית ברירה נאלצת ברי לנסוע לניו-יורק ולשחרר את טובי, שנעצר לאחר שעבד בתור זונה ממין זכר ונתפס עם סמים. אחרי שחרורו מהמעצר, מניח טובי שברי היא מיסיונרית של הכנסיה שבאה לעזור לו להשתקם והיא מעדיפה שלא להעמידו על טעותו. טובי משכנע את ברי לקחת אותו טרמפ ללוס אנג'לס, שם הוא מקווה להשתלב בתעשיית הסרטים הפורנוגרפיים והיא מסכימה מתוך כוונה לנצל את הנסיעה, על מנת להחזירו לאביו החורג. השניים נוסעים למסע של הכרות, הפתעות, תגליות והיפתחות הדדית, מסע שישנה את החיים של שניהם.

דבר הפסיכופט:

בדיוק כשגיבורת הסרט מגיעה לשלב האחרון במסע שלה ונמצאת כפסע מלהפוך לאישה, היא נאלצת להתמודד בצורה מוחשית כל כך, עם עברה כגבר. לא מספיק שהיא צריכה להתמודד עם המטען הרגשי של השינוי המיני ועם חוסר הביטחון והחששות מהסביבה, היא נאלצת להתמודד עם צאצא, שצץ לו משום מקום. האם במצבה הרגיש היא תוכל להיות אבא שלו? או שבכלל היא אמורה להיות לו כמו אם ? האם השינוי המיני שנמצא עדיין בתהליך, המראה החיצוני והתחושות הפנימיות שהיו קיימות שם תמיד, האם הם הולידו יצר אימהי?. הפסיכולוגית של הגיבורה, רואה בשיחת הטלפון מהעבר, הזדמנות להתמודד עם מטעני העבר ולהיכנס לניתוח האחרון, כאשר כל הקצוות כבר נקשרו. כך נולד לו המסע, שעומד במרכזו של הסרט ושטעון בכל אותם קונפליקטים ושאלות לא פתורות, אותן מניתי.

המסע של גיבורת הסרט ובנה מניו-יורק ללוס אנג'לס מכיל אם כך בתוכו, עולם ומלואו. במהלך המסע אנחנו זוכים לראות את אמריקה השורשית, את האנשים הפשוטים בהם נתקלים הגיבורים בדרך, את המקומות והנופים. אבל כל אלו, רק מהווים תפאורה, למסע האמיתי, מסע ההתגלות של שני גיבורי הסרט. דרך המסע של השניים, נידונות מצד אחד השאלות החברתיות הקשורות בטראנסג'נדרים, שאלות של זהות מינית וקבלת השונה, אבל גם שאלות כלליות כמו נשיות, אמהות, גישות דתיות ובעיקר היחס בין הורים וילדיהם וההשפעה של משקעי הילדות על החיים הבוגרים.

גיבורת הסרט מסתירה שני סודות מאוד גדולים מבנה, את עובדת היותה גבר ואת עובדת היותה אביו והפער הזה בין מה שהצופים יודעים למה שטובי יודע, מוסיף המון הומור, למצבים אליהם הם נקלעים. במהלך המסע, שני הגיבורים עוברים תהליך של התגלות עצמית והיפתחות, תהליך שבסופו, אמור יהיה לאפשר לגיבורה, להתוודות על סודותיה בפני בנה. גיבורת הסרט נמצאת ב"סיר לחץ" וזה גורם ליציאתם של כל הדברים המשמעותיים ולחשיפת הרגשות הכמוסים ביותר של הגיבורה, כלפי השינוי המיני ושאלת זהותה. העובדה שאנו זוכים לעבור איתה את כל התהליך, סוחפת את הצופים לתוך מערבולת הרגשות ויוצרת סרט מעורר מחשבה, מקסים ומרגש מאוד.

השחקן הצעיר קווין זגרס עושה עבודה מעולה, בתפקיד בנה של הגיבורה, אבל מי שסוחבת את הסרט על כתפיה היא השחקנית הראשית פלסיטי הופמן. לא בכדי זכתה הופמן בפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט זה ובמועמדות לפרס האוסקר, לשחקנית הראשית הטובה ביותר. הבחירה של יוצרי הסרט, ללהק לתפקיד הגבר הטראנסג'נדר, אישה ולא גבר, הייתה בחירה מעולה, שעוזרת לתחושת המציאות. העובדה שאנחנו מקבלים תחושה חזקה כל כך שמדובר באישה ולא בפריק חריג, עוזרת לשאלות ולסוגיות החברתיות שעולות בסרט לקבל תוקף גם מחוץ לעולם הצר של הטראנסג'נדרים. פלסיטי הופמן מצליחה כבר בדקות הראשונות על המסך, כאשר היא מתאמנת מול הראי על הקול שלה ואנו שומעים קול גברי, להעביר בתמציתיות את כל הקונפליקט המיני, הזהותי והאישיותי בו היא נמצאת. במשך כל הסרט, פליסיטי הופמן מצליחה לשכנע, לסחוף, לרגש ולעורר השתהות, בתפקיד מאוד מורכב ולו בגלל הצורך לדבר באותו קול גברי כל הסרט. הופמן וריס ווית'רספון (על תפקידה ב"הולך בדרכי"), הן המועמדות הראויות ביותר בעיני לזכות בפרס האוסקר לשחקנית הראשית ואם נסתכל על התקדימים בהם שחקניות כיערו את עצמן או עברו מהפך גופני ואז זכו באוסקר, היא בהחלט יכולה לצאת עם פסל האוסקר בידיה. אבל בל ניתן לשינוי להפוך לעיקר. הופמן, שזכתה להערכה גדולה ופרסים, גם על תפקידה ב"עקרות בית נואשות", מוכיחה פה שהיא שחקנית גדולה בתפקיד מורכב ומאתגר. מילה טובה מגיעה גם לבמאי ולתסריטאי, דאנקן טאקר שזהו סרטו הראשון באורך מלא. צריך כשרון רב והמון רגישות בכדי לכתוב סיפור כזה ולא פחות כשרון על מנת להצליח לנווט את השחקנים, בתפקידים טעונים כל כך ולשמור על החוט העלילתי העדין. התוצאה הסופית, מדברת בעד עצמה ואני בטוח שעוד נשמע על טאקר בעתיד.

לסיכום, הסרט לוקח את הצופים למסע מרגש ומלא משמעויות, מסע של גילוי נפשי, של התמודדות עם השדים מן העבר, מסע שמשולב בו גם המון הומור ושמשתמש בנופים ובאנשים של אמריקה השורשית כתפאורה. הסרט הוא אנושי וסוחף וביחד עם תצוגת המשחק הנפלאה של פליסיטי הופמן והבימוי הרגיש של דאנקן טאקר, מדובר באחד הסרטים המיוחדים, המרגשים והטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, סרט שאני מאמין שימצא את דרכו לרשימת הסרטים הטובים של השנה בעיני. הביטוי "סרט קטן גדול", מתאים כמו כפפה לסרט הזה. יש עדיין טעם לומר לכם לא לפספס ?

ציון: 9 מתוך 10    

\