אני אוהב אותך בית"ר

אני אוהב אותך בית"ר, סרטו התיעודי של יונתן ריגר, 

יוקרן היום, יום ראשון ה-14.10 בשעה 21:00 בערוץ 10

הסרט עוסק, כפי שניתן להבין גם מכותרת הפוסט, באוהדי בית"ר ירושלים. הוא עוקב אחרי מספר גיבורים, מבין אוהדי בית"ר, אשר יושבים ביציע המזרחי, היציע הידוע לשמצה של אוהדי בית"ר. אותם אוהדים שמרגישים שכל העולם נגדם, שהתקשורת רודפת אחרי הקבוצה האהובה עליהם וששונאים את כל מה שקשור להפועל תל-אביב, לצבע האדום או לאוהדיה הצפוניים ובל נשכח גם שונאים ערבים. הסרט צולם שנה שעברה, במהלכה של העונה בה זכתה בית"ר באליפות היסטורית, לאחר כמעט עשור של אכזבות ולאחר שהמושיע ארקדי גאיידמק שפך את מיטב כספו על הקבוצה.

את קבוצת האוהדים שעומדת במרכז הסרט מרכיבים: ששי- מוכר בשוק הכרמל, גיא - יועץ מס, אביגיל - שהפכה לסלבריטי בעקבות השתתפותה ב"מועדון לילה" עם ארז טל, מירי - מורה למתמטיקה וסאלם - ערבי מוסלמי מהגליל שמגיע ליציעים, שר את התקווה עם חבריו כשמסביבו נשמעות לא מעט קריאות "מוות לערבים".

העובדה שהקבוצה שנבחרה לעמוד במרכז הסרט, היא מגוונת ומורכבת גם מכמה דמויות שלא ציפינו לראות שם, כמו מורה אשכנזיה למתמטיקה וערבי מוסלמי מהגליל, מעידה יותר מכל כי מטרת הסרט הייתה להציג לנו צד שונה של האוהדים הבית"ריים. בית"ר ירושלים ואוהדיה מוסיפים המון צבע לכדורגל הישראלי אך ללא ספק מהווים גם, דוגמא לאלימות שמשתלטת על הספורט הישראלי והכדורגל בפרט. לדעתי, את זה בדיוק בא הסרט הזה לבדוק. האם באמת כל אוהדי בית"ר אלימים וגזענים או האם מדובר בקומץ כמו שאוהבים תמיד לטעון בתגובה? האם האוהדים שייכים כולם לקבוצה שנוח לנו לחשוב שהם שייכים לה?

כמו במקרים רבים בהם סרט בא לבדוק משהו ונכשל בהוכחת הטענה המרכזית שלו, הסרט "אני אוהב אותך בית"ר", בא לברך ויצא מקלל. מהר מאוד מתבהרת לנו העובדה העגומה שקבוצת האוהדים של בית"ר הרבה יותר הומוגנית בדעותיה מאשר היא נראית ומאוחדת בגזענות שלה, בפנאטיות ובהערצה העיוורת לגאיידמק.

את הקונטרה לגיבורי הסרט, מציגים שני אוהדים, צחי וליאור, אשר מתגעגעים לימים היפים של בית"ר עם אורי מלמיליאן והמגרש המיתולוגי בימק"א. שני אוהדים אלו, שבאים להביא את הקונטרה ורואים בגאיידמק נצלן ציני של הקבוצה במטרה להשיג הון פוליטי ובשחקנים שהוא קנה, שכירי חרב חסרי נאמנות אמיתי למועדון. אבל במקרה או שלא במקרה, שני האוהדים האלו נראים כמו שני תמהוניים בוהמיניים, בדיוק מהסוג שאוהדי בית"ר משייכים להפועל והם רק מחזקים את התחושה שהם מיעוט איזוטרי ומוזר בקרב האוהדים.

הסרט אמנם עשוי במקצועיות רבה מבחינה קולנועית ומצליח לבנות סיפור סוחף, אבל בכל הנוגע למסרים ובדיקה ממש עמוקה של אופיים של אוהדי בית"ר הוא נכשל לדעתי. הסוגייה העיקרית שנבדקה היא סוגיית הגזענות, אבל פה בדיוק גם הסרט מפספס בגדול ואני אתן דוגמאות לכך;

כשמירי, המורה למתמטיקה, יוצאת בהסבר חוצב לבבות כי יש הבדל בין מוסלמים לבין ערבים, כי המוסלמים באים מחו"ל והם לא אנשים שעויינים למדינה וכי לה חשוב אם השחקן הוא בנאדם ולא מאיזה מוצא הוא ושנייה אחרי זה היא נשאלת האם הייתה רוצה את עבאס סואן בקבוצה, היא אומרת "לא" ולשאלה למה היא עונה "כי אני שונאת אותו, כי הוא עדיין מייצג את המגזר הערבי בעיני". אבל למרות שמדובר במורה בישראל, הסרט לא מעמת אותה בכלל עם הסתירה המהותית שיש בתשובותיה ומפספס הזדמנות טובה לחקור את זה יותר לעומק.

כשמצלמים את סאלם, האוהד הערבי של בית"ר הוא מסביר בתמימות שהוא רוצה להיות שייך גם למגזר היהודי דרך אוהדי בית"ר ולא מעמתים אותו עם השאלה האם זה באמת המקום האמיתי להשתלב בו עבור ערבי מוסלמי, הסרט לא חושף בפניו את תמימותו ועל ידי כך מפספס שוב הזדמנות ליצור רגע עמוק ומהותי יותר. בנוסף, חברו ליציע מתראיין גם הוא ומסביר לנו שהוא צועק תמיד "מוות לערבים" למרות שהוא חבר טוב של סאלם ושלדעתו זה לא אישי ואף אחד לא באמת מתכוון שהערבים ימותו. ושוב, הסרט לא מעמת אותו עם השאלה המתבקשת והפשוטה, "אז למה לצעוק את זה?".

דבר נוסף שנורא חסר לי זה בדיקה כלשהי האם באמת מדובר בקומץ אוהדים כפי שהמקורבים לקבוצה טוענים או שזהו חתך מייצג באמת של כל אוהדי בית"ר כפי שאוהבים להציג בתקשורת. זוהי שאלה באמת מעניינת שהסרט לא בדק לעומק. וגם העימות בין מירי המורה ואביגיל, לגבי הפיכתה של אביגיל לסלב, כאשר לטענת מירי, בסה"כ הפכו אותה למטרה ללעג לא מפותח למרות שהיה בעימות הזה את כל הפוטנציאל לחשוף את הפנים האמיתיות של האוהדים הפנאטיים ואת הקשר האמביוולנטי של אוהדי בית"ר עם התקשורת.

אבל אין בכל מה שאמרתי, להוריד מאיכותו של הסרט או מהעניין שהוא יוצר, אלא בסך הכל להראות שהוא כנראה החטיא את המטרה שלו וכי הוא לא בד את הסוגיות המעניינות בצורה מספיק עמוקה. כמו שאמרתי הסרט עשוי בצורה מקצועית וסוחפת והסיפור של גיבוריו מלא ברגעים מעניינים, מצחיקים ומזעזעים כאחד. כפי שכבר אמרתי, אוהדי בית"ר מוסיפים המון צבע לכדורגל הישראלי והצבע הזה, גם אם הוא מוכתם בגזענות קשה, עיוורת ממש, הוא מרתק ואהבתם לקבוצה מדבקת ממש. 

בנימה האישית, אם נשים את הגזענות בצד, בעקבות הסרט, נהייה לי חשק להיות אוהד בית"ר, להיות חלק מהמשפחה הזו. וזה מראה שהסרט, לצד העיסוק באלימות ובגזענות, הצליח ליצור סיפור אהבה מרגש. למרות זאת, על הכוונות להפוך לאוהד בית"ר, אני כנראה אוותר...

צפייה מהנה !