הם מ-פ-ח-ד-י-ם !

עד עכשיו נמנעתי מלהתייחס, לסוגיית המאבק של חברות הפצת הסרטים נגד מבקרי הקולנוע. למי שטרם שמע, חברות ההפצה, שבארץ נמצאות בשליטת בעלי בתי הקולנוע (סוגייה בעייתית בפני עצמה), יצאו בדרישה ממבקרי הקולנוע בארץ, שלא לפרסם ביקורות על סרטים, בסוף השבוע הראשון ליציאתם לאקרנים. יתרה מזאת, הם החליטו לנקוט בצעד מעורר מחלוקת ולא לאפשר למבקרים, אשר לא יתחייבו בפניהם, שלא לפרסם ביקורות בסוף השבוע הראשון, להגיע להקרנות המוקדמות של הסרטים, ע"י חברות ההפצה. חשוב להבין שמטרתן של ההקרנות המוקדמות היא לתת למבקרים מספיק זמן, להכין את כתבותיהם, לפני שהסרט מגיע לאקרנים.

הדרישה של המפיצים ובעיקר החרם המפורש שהם מטילים, הם סחיטה לשמה, שחשוב להבין מה עומד מאחוריה. המבקרים ובעיקר אמצעי המדיה השונים בהם הם כותבים או מדברים, הם חלק ממערך ההפצה של סרט. דרישה זו של המפיצים, יכולה לנבוע רק ממקום אחד, מרצון להסתיר את עליבותו של סרט מסויים, לפחות בסוף השבוע הראשון ולהספיק להרוויח כסף, מאותם צופים שירוצו לשוברי הקופות, לפני שהשמועות על רמת הסרט, יעברו מפה לפה. אי אפשר שלא לחשוב שכל הצעד הזה נועד כדי להשיג עוד כמה צופים שיקנו כרטיסים, לפני שהדעות על הסרט יעברו מפה לאוזן. זו הסתכלות צרה מאוד וזלזול בקהל הצופים מה שמעיד לדעתי כי המפיצים מ-פ-ח-ד-י-ם ומתמודדים עם הירידה במכירת הכרטיסים בפאניקה, במקום למצוא פתרונות יצירתיים, על מנת למשול עוד קהל (מי אמר הוזלת מחירי הכרטיסים?).

דעתי האישית היא, שהמפיצים קצת מפריזים בחשיבותה של הביקורת. כמות הביקורות הגרועות, שנכתבו בארץ על הסרט "צופן דה וינצ'י", לא עצרו את הקהל מלנהור בהמוניו לסרט הזה. סביר להניח שהביקורת השפיעה על קבוצה מסויימת, אבל הרוב הגדול רצה לראות את הסרט בכל מחיר. הדרישה הסחטנית של המפיצים, משמעותה, שהצופים אשר רוצים לחכות לביקורות, ייאלצו לוותר על הצפייה בסוף השבוע הראשון וזהו בדיוק שורש הבעיה. המפיצים מנסים להתערב בצורה בוטה וכוחנית, במהלך תקין של עליית סרט לאקרנים, שאמור לדעתי לכלול גם את הביקורת, חיובית או שלילית.

מה שהכי מטריד בדרישה של המפיצים מהמבקרים, שלא לפרסם ביקורת בסוף השבוע הראשון, על מנת לקבל הזמנה להקרנות המוקדמות, הוא שהשלב הבא יכול להיות שהם ידרשו לפרסם ביקורות שליליות רק אחרי חודש, או להתחייב שלא לפרסם בכלל ביקורות שליליות, על מנת לא לפגוע בפרנסתם. אפשר לבוא ולהגיד שאף אחד לא מקשיב לביקורת ממילא, אך בעיני זו שאלה עקרונית ומדובר בפגיעה בקהל הצופים, שזכותו לקבל אפשרות, לקרוא ביקורות על הסרט, גם אם חלקו הגדול לא מקשיב להן. המלחמה הזו בין המפיצים למבקרים היא בראש ובראשונה מלחמה על חופש הביטוי והיא צריכה להטריד כל אחד ואחד מאיתנו.

אני חושב, שכל עוד המפיצים מחרימים את המבקרים, אמצעי התקשורת שבהם הם כותבים, צריכים לסרב לשתף פעולה עם מערך ההפצה של הסרט ולא לפרסם כלל את כתבות היחצ"נות והמודעות, שעולות לפני יציאת סרט לאקרנים. בנוסף, במידת האפשר ובעיקר באתרי האינטרנט, יש להעלות ביקורות בסוף השבוע הראשון, אחרי שהמבקר יילך להקרנת הבכורה. בעיקר בעידן האינטרנט, אין כל בעיה למצוא ביקורות ברשת ואין כל בעיה להעלות את דעותיהם של המבקרים, ביום עליית הסרט לאקרנים וזה בדיוק מה שמגוחך בדרישת המפיצים. אולי יהיה למבקרים פחות זמן להכנת הכתבה, אבל חשוב מאוד שלא לתת יד לדרישת המפיצים, כי אם זה יילך להם הפעם, מי יודע איפה זה ייגמר?.

חשוב לציין  כי בינתיים, רק חלק מהמפיצים משתתפים בחרם וקולנוע לב למשל ממשיך בהקרנות המוקדמות לכלל המבקרים.

ואם אתם תוהים, אני סירבתי לדרישתם שלא לפרסם כתבות על סרט בסוף השבוע הראשון ואני לא הולך להקרנות של משרדי ההפצה, אשר מחרימים את המבקרים.

אשמח לשמוע את דעותיכם בנושא. מה דעתכם על הצעד של המפיצים ומה המבקרים צריכים לעשות?

סייקו

המדור שלי 1.4.2006

קבלו הצצה מוקדמת

ליחצו על התמונה להגדלה

הוליווד מתחפשת לכבוד הפורים

תחפושות והוליווד, שתי מילים שהולכות ביחד מאז שחר הקולנוע, הרי בסופו של דבר כל שחקן לפני שהוא מצטלם מתאפר, שם עליו בגדים אחרים שלא שייכים לו ונכנס לדמות שהיא לא הוא. אבל, לקראת פורים, ניסיתי לברר את מהות התחפושות בקולנוע. והכוונה לסרטים אשר כללו תחפושות כחלק מהותי בעלילתם ולא לסרטים, שכללו סצינה של הליכה למסיבת תחפושות או משהו דומה.

כאשר הכנתי את הכתבה וחיפשתי סרטים ידועים, אשר כללו במרכזם דמויות שהתחפשו, זיהיתי שלושה סוגים של תחפושות או יותר נכון, שלוש סיבות להתחפש.

בראש ובראשונה ישנה את הסיבה הצפויה והשגרתית ביותר, שהיא תחפושות למטרות הופעה. הצורה הנפוצה ביותר, של מופעים בקולנוע, היא כמובן מופעי הדראג. בתחום זה, אי אפשר שלא להזכיר את הסרט, שהפך בדיוק בגלל התחפושות והשירים שבו, לסרט פולחן. אני מתכוון כמובן לסרט האוסטרלי, "פרסיליה מלכת המדבר", שלא בכדי ,זכה גם בפרס האוסקר לעיצוב התלבושות, בשנת 1995. מי שטרם ראה אותו, כדאי שישלים את החסר, מדובר בסרט שעושה טוב על הנשמה, לא רק בפורים. דוגמא נוספת היא הסרט "רנט" המבוסס על המחזמר הידוע מברודווי, שגם בו היה גיבור שעסק במופעי דראג. בתחום זה של המופעים, אפשר להזכיר גם סרטים מוזיקליים כמו "מולאן רוז'". צורה זו של תחפושות, מטבע הדברים, היא הצורה הצבעונית והזוהרת ביותר.

הסיבה השניה להתחפש, היא הצורך להיות תחת מסווה. סיבה זו היא הנפוצה ביותר, מבין הסיבות שזיהיתי והיא כוללת בתוכה, כמה מניעים שונים שבגללם, רוצים גיבורי הסרט להיות תחת מסווה. המניע הראשון, הוא המלחמה בפשע. בתחום זה, אי אפשר שלא להזכיר את גיבורי העל השונים, כמו ברוס וויין, אשר לובש את דמותו של איש העטלף, "באטמן" וגם "ספיידרמן" ו "סופרמן". לצורך אותה מלחמה בפשע, ראינו גם סוכן FBI, אשר לבש דמות של אישה מבוגרת, על מנת להתקרב לפושע מסוכן, בסרט "ביג מאמא", בכיכובו של מרטין לורנס וגם בקומדיה "חתיכות לבנות", התחפשו זוג בלשים כהי עור, לצמד אחיות לבנות, לצורך משימה חשאית.

המניע השני לצורך להיות במסווה, הוא הרצון להסתתר מאיום. דוגמא טובה לכך, היא הסרט הקלאסי "חמים וטעים", שבו כיכבה מרלין מונרו ושבמרכזו התחפשו טוני קרטיס וג'ק למון לנשים והצטרפו ללהקת בנות נודדת (בה היתה חברה גם מרלין מונרו בעצמה). גרסא עדכנית לאותו סיפור אפשר היה למצוא בסרט "קוני וקרלה". בסרט זה, בורחות שתי נשים, שהיו עדות לפשע, משיקאגו ללוס אנג'לס, שם הם מסתתרות, כגברים שמופיעים במופעי דראג (אותם מופעי דראג עליהם דיברנו קודם, אך הפעם, לצורך מסווה). גם בסרט "הנזירות בלוז", ברחה וופי גולדברג מהמאפיה והתחפשה לנזירה.

המניע לצורך במסווה, נובע לפעמים, מסיבות יותר נפשיות, כמו זהות מינית. אי אפשר שלא להזכיר פה את הסרט "בנים אינם בוכים", במרכזו עמדה נערה, אשר הסתירה את זהותה הנשית וחיה כנער בשם ברנדון, מבלי שהסובבים אותה, ידעו את האמת. על התפקיד הראשי בסרט זה, זכתה הילארי סוואנק באוסקר הראשון שלה מבין שניים (השני היה על "מיליון דולר בייבי" בשנה שעברה). תהליך שינוי מיני ראינו השנה גם בסרט הנפלא "טרנס אמריקה".

הסיבה השלישית והאחרונה שמצאתי, לתחפושות בקולנוע, היא הרצון להשיג עבודה. בסרט המפורסם "טוטסי", בכיכובו של דסטין הופמן, לבש שחקן כושל דמות אישה, על מנת לזכות בתפקיד נחשק באופרת סבון ואילו בסרט "גברת דאוטפייר", התחפש רובין וויליאמס לאישה מבוגרת על מנת לזכות בתפקיד האומנת של ילדיו, שנלקחו ממנו בהסכם הגירושין. סרט נוסף שמתאים לסוג זה של תחפושות, הוא הסרט "אל תקרא לי לבן", בו התחפש גיבור הסרט לשחור על מנת לזכות, במלגה האחרונה לאוניברסיטת הארוורד, שהייתה מיועדת לשחורים.

לסיכום נושא התחפושות בקולנוע, ניתן לומר בבטחה, שלא משנה מה תהיה התחפושת הפופולרית ביותר השנה, בתחפושות בסרטים, שולט שינוי הזהות המיני. אם זה בא מהצורך להופיע על במה, מהרצון לזכות בעבודה או מלגה, מהצורך להסוות את עצמך כדי להלחם בפשע, מהצורך להסתתר מאיומים שונים או בגלל תהליך נפשי, גברים מעדיפים להתחפש לנשים ואילו נשים מעדיפות להתחפש לגברים.

נשאר רק לאחל לכל הקוראים,  פורים שמח ומבדח

אתם מוזמנים להשאיר בתגובות, דוגמאות משלכם, לסרטים עם תחפושות

הגרועים הטובים ביותר - הזוכים בפרס פטל הזהב

כמו בכל שנה, יום לפני טקס האוסקר היוקרתי שמכתיר את הסרטים, השחקנים והיוצרים הטובים ביותר, יש מי שטורח להזכיר לנו את הפלופים הגדולים, הסרטים והשחקנים הגרועים של השנה. אני מדבר כמובן על

טקס פרסי הראזי, או פטל הזהב נערך אתמול

אנחנו נמצאים בדיוק בעיצומה של אותה תקופה בשנה, בה מתחילים לסכם ולחלק פרסים על השנה שעברה. השיא יהיה כמובן טקס האוסקר שייערך הלילה. בשנה האחרונה, יותר מכל השנים הקודמות, הייתה תחושה שהיה לא מעט קולנוע מחורבן ואני מאמין שעצם קיומו של טקס פטל הזהב, הוא חיובי ויוצר לחץ על המערכת, שלא לחפף. המועמדים לפרס הראזי, נבחרים ע"י 725 אנשים שעובדים בתעשייה, כתבי קולנוע ושוחרי קולנוע מ41 מדינות בארה"ב ועוד 15 מדינות מחוץ לארה"ב שמקבלים שאלונים למילוי.

להלן רשימת הזוכים:

הסרט הגרוע ביותר - "Dirty Love"

הבמאי הגרוע ביותר - ג'ון אשר ("Dirty Love")

התסריט הגרוע ביותר - ג'ני מקארתי ("Dirty Love")

הרימייק או ההמשכון הגרוע ביותר - "המסכה חוזרת"

השחקן הגרוע ביותר - רוב שניידר ("הג'יגולו מת מצחוק 2")

השחקנית הגרועה ביותר - ג'ני מקארתי  ("Dirty Love")

שחקן המשנה הגרוע ביותר - היידן כריסטנסן ("מלחמת הכוכבים 3: נקמת הסית'")

שחקנית המשנה הגרועה ביותר - פריס הילטון ("בית השעווה")

הצמד הגרוע ביותר - וויל פארל וניקול קידמן ("סמנתה")

מטרות הצהובונים המעייפות ביותר - טום קרוז + קייטי הולמס ההופעה ההזויה באופרה ווינפרי, ההצעה על מגדל אייפל, התינוק

הזוכה הגדול אם כן הוא הסרט Dirty Love עם 4 זכיות.

אתם עדיין מוזמנים להצטרף להימורים על האוסקר בפוסט הבא

המדור שלי 1.3.2006

קריאה נעימה (ליחצו להגדלה)

עירית לינור על הסרט "גן עדן עכשיו"

מכתבה כזו אי אפשר להתעלם. מבלי להכנס לשאלה אם מסכימים איתה או לא, היא מעלה נקודות למחשבה.

אני מביא אותה במלואה לטובת הקוראים פה, הכתבה פורסמה בYNET ואפשר לקרוא אותה גם שם

אנטישמיות עכשיו

לפני שנתיים סירבה עירית לינור לאשר תמיכה כספית לסרטו של האני אבו אסעד. רגע לפני שהוא זוכה, אולי, באוסקר, היא מסבירה למה: "'גן עדן עכשיו' מצליח להיות סרט תעמולה אנטישמי ונאצי"
עירית לינור

המונח "סרט תעמולה" מעלה בדרך כלל בתודעה אמנות מתלהמת, פרימיטיבית, עטיפה זולה למסר פלקטי. "סרט אנטישמי" יתקשר עם סדרות רמדאן תוצרת סוריה בהן חבורת יהודונים מכוערת שוחטת מוסלמים תמימים או זוממת להשתלט על העולם. "סרט נאצי" הוא עדרי חיילי אס.אס באיצטדיון, והיטלר משקיף עליהם מלמעלה. "גן עדן עכשיו" מצליח להיות סרט תעמולה אנטישמי ונאצי, בלי להיזדקק לכל האמצעים המוכרים הללו

"גן עדן עכשיו" הוא סרט שמומן והופק על ידי גרמניה, הולנד וצרפת. בניגוד לדעת תא העיתונאים הזרים של הוליווד שהעניק לו את גלובוס הזהב - זה לא סרט פלסטיני. האני אבו אסעד, הבמאי ושותף לכתיבת התסריט, הוא ערבי ישראלי המתגורר בהולנד. שותפו לכתיבה, בירו באייר, נוצרי הולנדי. יש גם מפיק ישראלי, בחור נחמד ואינטליגנטי בשם אמיר הראל, שלדעתי לא הבין בדיוק מה הוא מפיק. לפני כשנתיים ביקשו היוצרים מקרן הקולנוע הישראלית מימון ציבורי להפקת הסרט ונדחו הודות לכמה לקטורים, ואני ביניהם, שעמדו על אופיו המוסרי. כך הפסידה ישראל את ההזדמנות להיות שותפה לסרט נאצי מרגש ואיכותי. שהרי תעמולה יעילה אינה דוחה – היא מפתה, היא מקסימה. כמו הסרט הזה, שעשוי ביד אמן, כתוב היטב, קולח, עדין – יפה לעין ונוגע ללב.

אינני משתמשת במונח "נאצי" בקלות ראש או מתוך זעם. טענה כזו צריך לבסס, בעיקר כשמדובר בסרט שעונה על כל הקריטריונים של קולנוע איכותי, ואפילו אין בו כמעט יהודים. היה אפשר אולי להסתפק בכינוי "אנטי-ישראלי" או "אנטישמי", אלא שדווקא בגלל שאין שם "יהודים" ואין שם "ישראל", בגלל שישראל היהודית מכונה בסרט "הם", או "כיבוש", או "הרג" או "אי צדק", היא הופכת להפשטה דמונית של רוע ערטילאי תמידי, שאין לו רקע היסטורי ואין לו דמות אנושית. אין אפילו סכסוך. ה"יהודים" היחידים שרואים בו הם סטטיסטים שמייצגים מתנחלים וחיילים. רק יהודי ישראלי אחד זוכה לשם, למעשה כינוי: "אבו שבאב".

אבו שבאב לוקח את המחבלים לתל אביב ומקבל תשלום רק לאחר שהפיגוע ("פעולה" בלשון הסרט) התבצע. כשהוא לוקח את המתאבדים לחניון הדולפינריום יושבת לצידו בלונדינית גויה, והמילה היחידה בעברית בסרט נשמעת מפיו, כאשר הוא מאחל לרוצחים "בהצלחה". בכמה שניות מסך הגדירו באייר ואבו אסעד את הישראלי, כלומר היהודי מהקריקטורות: שמנמן, לא יפה, לא צעיר, מזוקן, חובב צעירות בנות הגזע הארי ומוכן לכול תמורת בצע כסף.

מדוע להשתמש דווקא בדמות של יהודי ישראלי לתפקיד הזה, כאשר מתוך מאה פיגועי טרור מספר משתפי הפעולה היהודיים אינו עולה על שלושה, ורוב הישראלים סייעני הטרור הם דווקא ערבים? איזה שיקול גרם ליוצרים לוותר על הקשר למציאות? אמנותי או אידאולוגי? וכיוון שכל משתתפי הסרט חוזרים ומדגישים שכשלו כל הניסיונות הפלסטינים לפתור בדרכי שלום את בעיית הכיבוש והטיהור האתני, ואין ברירה אלא לבצע "פעולות", מציע הסאב-טקסט של הסרט פתרון לבעיה: רצח המוני. וכאן "גן עדן עכשיו" הוא נאצי: כשהוא טווה חוט דק של הבנה לאלה שכבר נקטו אמצעים נואשים לפתור את בעיית הרוע התמידי וחסר הפשר של היהודים.

אפס קורבנות

ומי המחבלים המתאבדים של הסרט? שה לעולה, קורבנות תמימים של כיבוש חסר סיבה ותכלית. עזבו פוליטיקה – בסוף הסרט הייתי עצובה יותר על קייס נאשף ההורס בתפקיד המתאבד הרגיש מאשר על חבורת סטטיסטים בתפקיד ישראלים באוטובוס תל אביבי, רובם חיילים, כמקובל באוטובוסים תל אביביים, שאפילו לא ראו אותם מתים.

פיגוע ההתאבדות שאליו הולכים שני הגיבורים התמימים והיפים הוא מעשה שבראשיתו אין רוע ובאחריתו אין קורבנות. אולי אין אפילו פיגוע, רק קלוז-אפ על עיניו הרכות של נאשף, ומסך לבן. אפילו לא בום. אולי בסוף הוא אפילו שינה את דעתו. שני הרוצחים נחמדים, הבגדים - טרנטינו-סטייל - מונחים עליהם יפה – אז אתה אוהב אותם. איך לא?

אהבנו את ג'קסון וטרבולטה ב"ספרות זולה" וגם הם היו רוצחים שלבשו אותן חליפות בדיוק. טרנטינו כבר הכשיר את הקרקע עבור מי שרוצה גם לאהוב רוצחים ברברים, וגם להרגיש טוב עם זה. אז למרות שאף שאהיד אמיתי לא הגיע אלינו בחליפות כאלה, האני אבו-אסעד בחר דווקא בהן, כי הוא יודע שאנחנו מכירים ואוהבים את הסרטים שמהם נלקחו הדימויים הללו, מה שיקרין על רגשותינו כלפי הרוצחים החדשים שהוא מציג בפנינו. נו באמת, זאת תעמולה? ישאלו המבינים בקולנוע – מה פתאום? זה הומאז'! מקסימום יתווכחו האם הבגדים נלקחו מספרות זולה או מהאחים בלוז.

עוד שיקול אמנותי גרידא הוא ליהוקם של קייס נאשף ועלי סולימאן השווים לתפקיד הרוצחים. אחרי הכול, בקולנוע מסחרי אתה לא יכול ללהק לתפקידים ראשיים שני מחוצ'קנים כתומי זקן. רק מה, בקולנוע אתה נוטה לאהוב א. את הגיבור ב. את מי שהכי יפה בפריים. זה עובד גם כאן למרות שאני באמת צריכה לאמץ את מוחי כדי להיזכר בשאהיד שהיה יכול להיות מועמד לחוזה דוגמנות ב"קסטרו". אבל כשבחור כמו קייס נאשף יושב מול מצלמה – נו, ברור שמי שגורם לו סבל צריך להיענש. ומשיקולים אמנותיים גרידא הוא נושא את הנאום האידיאולוגי שלו, איזה קשקוש חמאסניקי שקרני ומתחסד, לא בצעקות של ברברים אלא בגמגום, בצניעות, בעצב. שנדע – לא מדובר בהיטלר באיצטדיון, אלא בפרח בר ענוג, טרף לרוחות האביב – ולכיבוש, כמובן, שהוא מקווה הטהרה לכל שרץ מוסרי מהכיוון הפלסטיני.

הבחורה שמתנגדת לפיגועי התאבדות (וגם נמשכת בטירוף לקייס) מתנגדת בלהט לא כי זה לא בסדר לפוצץ אזרחים, אלא "כי הם רק נותנים להם (כלומר למקור הרוע ישראל) אליבי להמשיך בהרג", משמע: זה לא פרקטי. והיא ההומניסטית בסרט. גם היא חמודה. משיקולים אמנותיים, נהג מונית בסרט מסביר לנאשף שהמתנחלים הרעילו את בארות שכם כדי לפגוע באיכות הזרע הפלסטיני. נאשף לא מרים גבה. גם צופים בחו"ל לא ירימו. הם כבר הפנימו מזמן את הקשר בין יהודים לבין הרעלת בארות.

המתאבד הזה הוא אני

התעמולה המוצלחת של "גן עדן עכשיו" עובדת גם מהצד של "כולנו בני אדם, כולל רוצחי המונים". כבר הרבה זמן יש המנסים למכור לנו שהמתאבדים הם כמונו, רק שהמצב (כלומר, אנחנו) גרם להם להפוך לרוצחי המונים, ולמעשה, לכל אחד יש פוטנציאל לפוצץ ילדים ותינוקות במסעדת "מקסים", כי זה משהו שיכול לקרות לכולנו, כמו קשקשים. ובכן, "גן עדן עכשיו" מצליח במקום שבו גדעון לוי נכשל. כי גדעון לוי מספר סיפורי זוועה עם פטיש חמש קילו, והאני אבו-אסעד, שהוא הרבה יותר מתוחכם ממנו, מעדיף ללטף לנו את העין, ולא להראות אפילו טיפת דם אחת. הוא מצלם את שכם כך שדירות עם קירות בלוקים חשופים נראות רומנטיות כמו וילה בטוסקנה. הכול יפה כל כך, שברור שהטרוריסטים הם בדיוק כמונו, רק עם בית קצת יותר בטוב טעם. ואם אנשים כאלה יכולים להיות רוצחי המונים – אז ברור שגם אני.

משיקולים אמנותיים, אבו אסעד לא מתעכב על מאפיינים פחות פוטוגניים שיכולים להוביל לרצח המוני – מנטליות מעוותת של כבוד, חינוך לאנטישמיות, רדיקליות איסלאמית, זילות חיי אדם. הוא מוכר לנו רק את האנושיות שסממניה החיצוניים מתקבלים על דעתנו: גיבורים צעירים, משפחות נחמדות, – כמו אצלנו – לא פאנאטים דתיים, אלא חילוניים קצת מסורתיים, לובשי טריקו בדיוק כמונו.

אבל זה לא מדויק לגמרי, כי שני הרוצחים של "גן עדן עכשיו" הם לא ממש כמונו, וגם לא כמו שאר הצופים המערביים בסרט. הם הרבה יותר מזה. הם בן האלוהים בכבודו ובעצמו. כן, כן, התסריטאים חשבו בעיקר על הצופים הנוצרים של הסרט, והכינו משהו במיוחד בשבילם.

לפני יציאתם לפוצץ אותי ואתכם, יושבים שני הקילרים המאגניבים לאכול פעם אחרונה, עם עוד 11 גברים, באותו סידור ובאותו מספר משתתפים כמו בתמונות הסעודה האחרונה המפורסמת ביותר, זו של לאונרדו. כדי למנוע מאחרון הגויים כל סיכוי לפרש את הסצינה שלא כהלכה, או להשכיח את ההקשר הוויזואלי שלה, אין בה קאטים. אין נוצרי בעולם שלא מכיר את התמונה הזו, או שלא יודע מי מסב לשולחן. אין נוצרי בעולם שלא תתעורר בו האסוציאציה הדתית של ישו בטרם נצלב. האני אבו-אסעד מציג בסרטו גלגול מודרני של ישו יושב ליד השולחן, קורבן תמים שימות - בגלל מי? שאלה מעניינת. מי שיענה "היהודים", יקבל חולצה ותקליט, אבו אסעד יקבל אוסקר, ואנחנו נקבל את השאהיד הבא. נקווה שיהיה מדליק כמו נאשף.

אשמח לשמוע את דעתכם...