הישרדות, פרק 30 - הישרדות, ראשומון סטייל

ראשומון הוא סרט קולנוע נודע של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, שהופק בשנת 1950. הסרט מתאר פשע של אונס ורצח מבעד לעיניהם של ארבעה עדי ראייה. הארבעה מעלים מזיכרונם את הפשע. ארבעת העדויות סותרות זו את זו והצופה אינו מסוגל לגלות את האמת, ובפרט אינו מקבל תשובה ברורה לגבי נסיבות המוות: האם היה זה מוות בדו-קרב, רצח או התאבדות? המוות הוא נתון אובייקטיבי, אך תיאור נסיבותיו סובייקטיבי לחלוטין ומשקף את הפרשנות שנותן למאורעות כל עד ראייה (שהוא גם שותף למאורעות).

בעקבות הצלחתו של הסרט משמשת המילה "ראשומון" לתיאור סיטואציה שבה אי אפשר לרדת לחקר האמת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים המדברים מנקודות מבט שונות

מכיוון שהסדרה הפכה לצפויה ומשעממת החלטתי לתת פרשנות לפרק זה של הישרדות, בסגנון ראשומון. הרי ברור שכמעט כל התרחשות בפרק, יכולה להיות מתוארת בצורה סובייקטיבית ומנוגדת לגמרי, על ידי המשתתפים באותה סיטואציה. ואם מדובר בראשומון, מהי האמת? את זה אני אשאיר לכם להחליט שהרי מי באמת יכול לדעת מה האמת בסדרות הריאליטי? את זה כל אחד מחליט לעצמו...

נעמה נזכרת במועצת השבט הקודמת, בה השם שלה הופיע פעמיים לאחר שיעל ומשה הצביעו לה. היא מספרת שהלב שלה (איזה לב בדיוק?) ירד לתחתונים ושהיא הייתה בטוחה שדן תקע לה סכין. היא מוסיפה שהיא חייבת למשה כבר פעמיים על שרשם את שמה ושיש לו מזל שהיא אוהבת אותו (גם את הבן שלך את אוהבת ותראי מה יצא מזה, לא נראה לי כמו מזל גדול). דן אומר שאף פעם לא הייתה לו ברית עם משה הם דיברו על להיות יחד בגמר אבל לא הייתה לו ברית איתו. משה אומר שדן כבר ישלם על זה ומוסיף "דן שיקר לי. אמנם הוא הציג את זה באופן ידידותי, אבל הוא שיקר". דן אומר שמשה לא פראייר בגלל שהוא נשאר שקט והעריך את התקדמותו במשחק ולא חפר לו על למה הם העיפו את יעל. נעמה מוסיפה "משה הכי מסכן. כל פעם מחרטטים אותו. אומרים לו לשים פתק של מישהו ואז הוא צריך לעמוד מולו".

גרסת הראשומון: משה - דן אמר לי להצביע לנעמה, מסתבר שהוא לא טיפש כמו אלכס ונועם ששיקרתי, אשקר ואמשיך לשקר להם. בנוסף, הוא הציג את השקר באופן ידידותי ואני מאוד התאכזבתי שהוא לא הציג את זה באופן חברי ואוהב, הייתי בטוח שהקשר בינינו הוא קשר חברי ואוהב ולא סתם ידידותי ושקרי. דן - משה הזה לא פראייר של אף אחד אחר חוץ משלי, בגלל זה הוא לא כעס כשהחלטתי להעיף את יעל, ממילא מה שאני מחליט טוב בעיניו ואם לא שימצוץ, הטיפש. בכלל, מי עשה איתו ברית, לא זכור לי שעשיתי ברית פה באי עם מישהו, בטח לא עם גיא, או משה, או נועם, או קפון או יעל וגם לא עם נעמה ומרינה. נעמה - משה הזה, חצוף, רק בגללי הוא עוד במשחק, נמאס לסחוב אותו על הגב שלי, אני אראה לו מה זה.

משה מתחיל לנהל שיחה עם נעמה על דן בה שניהם מנסים להשחיז את האנגלית שלהם. משה מסביר לה שזה מסוכן להגיע עם דן לגמר. נעמה אומרת לו לא להתייאש ומשה אומר "אני מקווה שהפט ליידי וויל קיפ און סינגינג ביקוז...". בשלב הזה הוא כבר עבר לעברית כי שבע מילים באנגלית זה המון. נעמה אומרת שמשה צודק כי אם סבאנה רואים בדן כזה "הירו" זה דורש מחשבה. נעמה שילבה רק מילה אחת באנגלית, כי להבדיל ממשה היא מודעת למגבלותיה.

גרסת הראשומון: משה - נעמה בכיס שלי, אני הולך סופסוף לטעום את טעם הנצחון, נגמרו המשחקים, אני הולך לנצח. אני אאלץ להיפטר מדן, אהובי והאח שלי בשבט, אחרי שכבר נפטרתי מהאב הרוחני אלכס והאח השני שלי נועם. נעמה - מסכן משה, גם אני מחרטטת אותו וגם לי אין טיפת חרטה על זה.

אי המתים

יעל מגיעה ומיד מספרת לנו על הטוויסט של הרגשות שהיא עברה ועל כך שהיא נזרקה לאושר עילאי איך שהיא ראתה את נועם. נועם אומר שהוא התגעגע לחום אנושי (עם דגש על האנושי, מישהו עדיין לא משוכנע שהוא חגג על העז?) ובעיקר ליעל שהיה לו איתה חיבור אמיתי. נועם שוב משוויץ בדברים שבנה ובעיקר בכסא. יעל שואלת אותו אם היא רזתה והוא אומר "בטח שרזית". יעל מתלהבת מהנדנדה ואומרת שיש שם את כל האמצעים לביחד ושבא לה להישאר איתו וחבל שזה לא יכול לא לבא אחד על חשבון השני. נועם נזכר שעליו להירגע ולהיות ממוקד במשחק ובאתגר הקרב נגד יעל.

גרסת הראשומון: נועם - סופסוף הביאו לי נקבה. קצת דומה לכבשה כדי שלא אתגעגע ללילה, אבל עדיין נקבה. הייתי צריך להראות לה את כל מה שבניתי ואת כסא המלך כי נשים אוהבות גברים בעמדות כוח וגם לשקר לה קצת ולהגיד לה שהיא רזתה כי אמא אמרה שזה עוזר להשכיב נשים. עכשיו אולי אני אקבל משהו הלילה. קצת חבל שמרינה לא הגיעה במקומה, זה היה הרבה יותר קל ויכולתי לוותר על כל המשחק המקדים הזה. יעל - אני מאוהבבבבבבבבבבת, נראה לי שהוא אוהב אותי ברגשות אמיתיים הוא אפילו חיבק אותי והרגשתי משהו מוצק שם למטה, אולי הוא גם נמשך אלי, אולי נתחתן, אולי נשאר על האי הזה לנצח ונוליד קאריביים קטנים ומתולתלים בטנגה.

משימת הפרס

משימת הפרס האחרונה ומשה אומר (כרגיל) ש"זה הזמן לנצח לנצח לנצח. חשוב לי מאוד לזכות פעם אחת במשימה". במשימה זו על השורדים לצלול ולהוציא מספרים מ1 עד 10 כאשר ככל שצוללים יותר עמוק המספר גבוה יותר. סה"כ הם צללו ארבע פעמים כאשר המטרה הייתה להיות בין שלושת הראשונים אבל לא להיות ראשון, כי מי שמנצח בסיבוב הראשון צולל בסיבוב השני עם מצוף קשור למותניו. הזוכה יזכה בספרייט קר ובשיט על יאכטה וארוחה עם עוד חבר שבט שהוא יבחר.

מרינה נבחרת לצלול ראשונה ומאפשרת לדן ונעמה להישאר כל הזמן צעד מאחוריה. כבר בצלילה הראשונה של נעמה, דן מציע למרינה לעשות איתו עסקה ולוותר לו ואז הוא ייבחר בה לבא איתו. כשנעמה חוזרת היא רומזת לו ב"עדינות" שאם הוא לא ייקח אותה זה הסוף שלו. הוא מנסה להתחמק בטענה שהיא נשואה וזה שיט רומנטי אז לא נעים. היא כמובן אומרת לו שאין סיכוי שהתירוץ הזה יעבוד עליה (או בקיצור גם את הבעל אני לא סופרת). דן אומר למרינה שהדיל ביניהם מבוטל בעודה חושבת עדיין אם להסכים או לא (היא חושבת לאט, הסתומה). זה כמובן מוציא אותה מהכלים וגורם לה להרוס את המשימה, לטענתה כי מרוב אטרף היא שכחה את האסטרטגיה. מרינה עוד מספיקה להגיד שמרוב תככים דן משגע הופך את כולם שם למשוגעים והם רבים אחד עם השני. (סופסוף הבינה משהו). ומה עם משה? הוא לא מצליח להוציא שום מספר בצלילה הראשונה למרות שהוא מתכוון לנצח לנצח לנצח ואומר לנו שאם הוא רק היה מתאמן הוא היה נותן פייט (לדעתי אפילו העז לילה הייתה מנצחת אותו בזה). משה עף לא לאחר שהוא מבטיח שבאתגר הבא הוא מנצח (יה רייט).

לסיבוב השני עולים מרינה שתצלול עם מצוף, דן ונעמה. מרינה לא מצליחה לצלול עם המצוף עליה ובין נעמה ודן יש שוויון גמור, שניהם מוציאים את כל המספרים הגבוהים. הם עושים סיבוב נוסף עם מצוף עליהם ושניהם מוציאים 10 ואז קושרים להם שני מצופים ודן זוכה בפרס. הוא כמובן בוחר בנעמה בלי לחשוב, דוגרי, גם בגלל שהיא נתנה לו פייט. מרינה כמובן מתרגזת עוד יותר ואומרת שהיא לא יודעת להפסיד.

גרסת הראשומון: מרינה - אני לא יודעת להפסיד אבל אני עדיין הכי דומיננטית פה. זה ממש לא חוכמה לתת לי לצלול עם מצוף אחד מאחורה כשיש לי שניים גדולים מקדימה, זה הוציא אותי מאיזון ולכן דן ניצח אותי. בכלל, היה לי קשה לחשוב ככה, הייתי עסוקה בלחשוב איך אני נראית עם שלושה מצופים ולא הייתה שם מראה אז התחרפנתי על דן. נעמה - גם לי יש שני מצופים ועוד מצוף לא הפריע לי בכלל, סתם בכיינית המרינה הזו, תינוקת  לוזרית שלא יודעת להפסיד בכבוד. מגיע לה, בי היא נלחמת?. משה - רק בגלל שמידת הנעל שלי 45.5 לא יכולתי לנצח אבל אני בסוף אנצח ואמשיך לנצח.

הפרס

נעמה ודן יוצאים לשיט וארוחה. דן ישר משוויץ שהוא יודע איזה יאכטה זו, קטמאראן 410  ואומר "אני סקיפר, אני איש של הים". נעמה מתחילה ללהג איך הם עברו מחיים של עוני לחיים של העשירון העליון. דן אומר לנעמה שבלי קשר לזה שהיא כאן זה הכי פחות מלחיץ. נעמה מצטרפת למחמאות לעצמה ואומרת לו שאם הוא היה לוקח את משה הוא היה לחוץ ואז מוסיפה "דן הוא גו גטר כזה, הוא דומה לי" מה שמעלה את התהייה שלי מה פתאום היא החליטה ללכת הפעם על שתי מילים באנגלית, אולי היא מחכימה?. דן נזכר שהוא כבר השמיץ את כולם חוץ ממשה אז הוא אומר שנמאס לו שהוא לא מנצח בכלום ולא מתאמץ ומוסיף בעדות שבגמר הוא יכול לקבל את קולות האמפתיה. נעמה ודן מדברים על מרינה ועל זה שהיא במוד תחרותי מאז שמושיק שאל אותה אם היא התקדמה בגלל נתונים הגופניים שלה. נעמה ודן יושבים ונהנים, אוכלים ונכנסים למוד רומנטי אז כשמגיע שלב הקינוח נעמה מאכילה אותו עם המזלג שלה ואני נאבקתי קשות באינסטינקט ההקאה המתבקש. אם כי הם די נועדו האחד לשנייה.

גרסת הראשומון: דן - פתאום הבנתי שזה שנעמה חושבת שרק בגללה אני פה זה דווקא טוב ושצריך להמשיך לטפוח לה על האגו, בגלל זה הייתי נחמד אליה, כשהיא הגישה לי את הקינוח עם המזלג כמעט הקאתי, אבל אסטרטגיה זה מעל הכל ועוד כשאנחנו על יאכטה כמו של אבא. נעמה - דן דווקא נחמד, אולי הוא יעשה לי ילד חדש? אולי הילד שלי פשוט לא יסלח לי? לא בעצם זה יהיה מובן לו, הוא בטח יהיה גאה באמא שלו ובכל מה שהיא עשתה על האי. אני הייתי אמא טובה, אני אהיה אמא טובה ואני אמשיך להיות אמא טובה.

בינתיים במחנה

משה נרדם ומרינה מתחילה לבכות בגלל כל מה שהיא עברה על האי ומהתרגשות שהיא הגיעה עד פה. היא מדברת על כמה גאה היא צריכה להיות ש16 כבר עפו והיא הגיעה לרביעייה. משה מתעורר ולא מבין למה מרינה בוכה, הוא קם לעודד אותה, יושב לידה ושם יד על כתפה. הם מדברים על כך שמדובר בעצב מהול בשמחה. עבור משה זה היה השיא של חייו והוא כמעט גמר אבל כדי שנחשוב שהוא עדיין משקר וממשיך לשקר, כשמרינה שולחת אותו לישון הוא חוזר לישון ואומר שלמען האמת אין לו כוח להתעסק עם מרינה עכשיו, שהוא רוצה לישון ושנמאס לו לנחם אבלים.

גרסת הראשומון: מרינה - משה שם עלי ת'יד וזה הזכיר לי את החום והקרבה שכל כך חסרו לי, כמעט וקפצתי עליו אבל אז הדמעות קצת התייבשו ושמתי לב שזה משה. אפילו לי יש גבול אז שלחתי אותו לישון ולמזלי הוא הסכים. משה - סופסוף קיבלתי קצת מין על האי אבל קצת נעלבתי שמרינה לא אמרה לי בסוף שהיא נהנתה. אני מרגיש שאנחנו קצת מתרחקים לאחרונה, היא רואה בי קול וזה הכול.

דן ונעמה חוזרים ומשה ומרינה בקושי בקושי מצליחים לזייף פרגון. זה גורם לדן ונעמה לספר כל פרט ולהם לאכול את הלב עוד יותר. דן מספר שהם היו על קטמאראן ומרינה עוד יותר מתבאסת כי "זה הכלי שייט הכי סקסי שיש". נעמה מספרת ש"הם נורא פרגנו, לא ראיתי בעיניים שלהם אפילו הבזק קטן של קנאה". משה מעיד בעצמו "קנאה, הייתה קנאה. כל אחד היה מקנא אחרי 46 יום בלי אוכל והם אכלו מספיק בשביל גדוד בשלוש שעות".

גרסת הראשומון: דן - מרינה אומרת שיאכטה זה סקסי ואני בזבזתי אותה על נעמה? נעמה - איזה כיף היה על היאכטה, דן צריך להגיד תודה שהוא עוד פה ואפשרתי לו לנצח אותי באתגר הפרס ולקחת אותי לשייט. בלעדיי הוא לא היה זוכה בזה. משה - הארוחה של דן ונעמה שהספיקה לגדוד הזכירה לי את ימי כטבח בצבא. או שהייתי נהג? מפעיל ממטרות? מי זוכר. בכל מקרה עכשיו הם רק דיבורים, אחר ישאני אנצח באתגר הבא זה יסתום להם את הפה.

כולם מחליטים לסדר ולנקות את המחנה כי יש גבול לג'יפה (בדיוק כשהסתכלתי על מרינה וחשבתי שאין גבול), באופן מפתיע נעמה משתתפת במאמצים ואילו מרינה היא זו שמתעצלת, ממשיכה לישון ונוחרת בעוצמה גבוהה (מה שמעלה אצלי את התהייה, איך יש לה בעיות נשימה עם ריאות כמו שלה). נעמה דן ומשה באים לחזות במרינה נוחרת, נעמה עושה תנועות ניצוח על תזמורת עם הידיים ודן רץ להביא מסור, משה רק מצחקק מאחור.

גרסת הראשומון: נעמה  - עשיתי תנועות של מנצח על תזמורת כדי לסמל את הניצחון הקרב שלי. דן - ניצלתי את העובדה ששני הטיפשים לידי יחשבו שאני מסמל את קולות הניסור של מרינה, אבל בפועל היא מעצבנת אותי כבר המון זמן, זו ההזדמנות שלי לנסר אותה. משה - אני לא מבין למה היא נוחרת בלעדי, עוד פעם לא משתפים אותי, עוד פעם אני נשאר בחוץ?

מרינה קמה ודן מזמין אותה לבוא לדוג איתו דגים ומתנצל אם הוא פגע בה. היא אומרת שהוא לא יודע כמה היא סופגת ממנו והוא אומר שהוא סופג ממנה לא פחות. הם משלימים ותופסים יחד שני דגים מה שלטענתם מזכה את קוריצה בעוד יום של חסינות. משה אומר "מה ביקשתי בסך הכל מתחילת המשחק, להרגיש כמו מנצח פעם אחת. אני מקווה שבמלחמה הגדולה אני אנצח, בלהיות השורד האחרון. אני מאמין שהגיע יומי, נגמרו כל המשחקים, נגמרו כל השטיקים היום אני אקח חסינות. אני לא רוצה, אני לא מקווה, אני אקח!". מביאים את דואר האי ונשמע למשה שמדובר בתחרות ריצה מה שלטענתו נותן לו סיכוי לנצח. דן והוא מחליטים להתחרות בריצה ומראים לנו את החצי הראשון איך דן מוביל עליו ובדרך חזרה משה מוביל פתאום ומנצח. נעמה אומר שמשה ניצח, ומדגישה הוא ממש ניצח (כנראה הייתה צריכה להגיד את זה פעמיים כדי להאמין).

גרסת הראשומון: דן - הכול אסטרטגיה. הקול של משה נהיה לא בטוח אז נתתי לו לנצח כדי שירגיש טוב. נעמה - שוב פעם מחרטטים את משה, מסכן. עכשיו גם ההפקה שונאת אותו וביימה תחרות ריצה כדי שייצא שהוא בכל זאת ניצח וזה יתאים להם לפרומו. מרינה - אם משה ניצח את דן, אז בטח שאני הכי דומיננטית פה.

משימת החסינות

הפעם על השורדים לעבור מלול מכשולים שבצידו השני פאזל בן 15 קלפים עם ציורים שונים עליהם. עליהם לזכור כמה שיותר, לחזור חזרה ולבנות את הפאזל באותו סדר בנקודת ההתחלה. הראשון שישלים את הפאזל ינצח ויזכה בחסינות. למשה זה נראה כמו עוד תחרות ריצה ולכן הוא היה בטוח שאפשר לנצח את דן כי "הוא לא סופרמן, הוא לא רובוט הוא בסה"כ בן אדם, בן תמותה כמוני. גם אותו אפשר לנצח". דן עובר את המסלול הכי מהר ומחליט לזכור חמישה קלפים כל פעם, נעמה ומשה מחליטים לזכור כמה שיותר ולנסות בפעמיים. מרינה בכלל לא מצליחה לעבור אל הגשרים על המים ומחליקה כל הזמן, מורידה נעליים ועדיין מחליקה ונחבלת או בקיצור, התחפשה למושון. הבעיה הייתה שדן הספיק לרוץ שלוש פעמים לפני שנעמה ומשה רצו פעמיים, אפילו אם הם באמת זכרו את הכל בפעמיים, הוא הקדים אותם וניצח. בדיוק כשהוא השלים את הפאזל, שניהם הגיעו. משה אומר שהוא הגיע בסה"כ שתי שניות אחרי דן והיה מדובר בתחרות ריצה והוא טוב בריצה. נעמה אומרת ששוב היא הגיעה שנייה ושוב לא סופרת את משה כשהיא  מסכמת "שוב הגעתי שנייה, אני השמעון פרס של התחרות. אבל בוא נהייה אופטימיים הוא נשיא עכשיו". דן כמובן מזכיר לנו שנעמה כל הזמן מדברת על כמה קרובה היא הייתה אבל משה היה קרוב לא פחות שלא נחשוב לרגע שנעמה אכן דומיננטית.

גרסת הראשומון: דן - האסטרטגיה שלי של להשאיר רק את החלשים ממשיכה לעבוד. אני כבר מריח את הצ'ק. משה ניצח גם את נעמה וגם את מרינה, מי ייתן להן לזכות?! בכלל, נעמה שוכחת ששמעון פרס ניצח רק כשנתנו לו לנצח ושרק אם אני אתן לה לנצח יש לה סיכוי. נעמה - שמעון פרס נשמה, שמעון פרס נשמה, שמעון פרס נשמה... משה - אם רק יתנו לי להתאמן במשימה שתיערך עוד שישה שבועות אני אנצח. הא יש רק עוד שבועיים עד הגמר? טוב אז שיתנו לי שמונה שבועות להתאמן ואני מנצח. מרינה - הייתי אלופת טניס, כשיש גשם מפסיקים את המשחק, פלא שטבעתי בשלולית?!?

בפרק הבא - נועם בועל כבשה, דן רב עם התחת של המדינה, משה כרגיל בקרב של חייו (ויהיה בקרב של חייו וימשיך להיות בקרב של חייו וימשיך וימשיך עד שימות) ואתגר כוח מיותר שיהיה כנראה מיותר כי דן עם חסינות.

נשתמע בפרקים הבאים

סייקו

הדוגמניות 3, פרק 8 - מאין באתן ולאן אתן הולכות?

הפעם, ממש לפני שהבנות עולות לשלב חצי הגמר, בו אמורות להשתתף חמש דוגמניות, זכינו להצצה קצרה לחייהן של הדוגמניות, כשהן מקבלות הזדמנות לראות את המשפחות ואנחנו מקבלים הזדמנות לראות מאיפה כל זה התחיל או בקיצור, האם המשפחות שלהן דפוקות כמוהן?!

אבל לפני שקפצנו יחד עם הבנות לביקור המשפחתי, היה צורך לבצע משימה אחת אחרונה, כדי להחליט מיהן החמש שתעלנה לשלב הבא. בתחילת הפרק, אומרים לבנות לארוז ומסיעים אותן כשהעיניים שלהן מכוסות למקום לא ידוע. זו הייתה הזדמנות טובה בשבילנו לגלות שדוגמניות הן עם חושב, כאשר נטלי אומרת "מטבע הדברים המחשבות מתחילות לרוץ". אני רק חשבתי, שכנראה מסובך בשבילן גם לראות וגם לחשוב בו זמנית, אז היה צורך לכסות את העיניים שלהן כדי שהן תתחלנה לחשוב. הדוגמניות מגיעות לטרמינל שדה התעופה בן גוריון וריטה שכנראה לא יצאה מעפולה, העיר שסוגדת לקארין, עד התכנית, קובעת ש"זה באמת ה-פסגה". גלית מרגיעה את הבנות ואומרת להן שזה רק נראה להן כמו טרמינל, אבל מדובר בסט צילומים. אני הייתי בשוק, איך ההפקה הצליחה להרים סט צילומים כל כך דומה לנתב"ג

משימת הצילומים בנתב"ג

יריב פיין וגיא כושי שוב הגיעו לצלם את הבנות כשגלית דואגת להרגיע אותם מיד, מהטראומה שהייתה להם בעקבות שתי הפעמים הקודמות שבהן הם הגיעו לצלם את הדוגמניות ואומרת להם שהפעם נשארו רק חמש או בקיצור, נפטרנו כבר מרוב הכונייפות. הפעם הם יצלמו קטעי אקשן כשהבנות תגלמנה נשים מסוכנות שבורחות מהחוק. אני רק חשבתי שעם כמות האייקיו של כל אחת שם, הן מסוכנות בעיקר לעצמן, אבל ניחא.

• צליל מצולמת כשהיא נאחזת בחוזקה ע"י שני מאבטחים וצריכה לברוח. הצלם גיא כושי, מבקש שיעשו את זה יותר באלימות מה שרק מתחיל את שרשרת הסטיות שלו במשימה הזו. הוא אוהב את זה אלים ומסתבר שגם צליל, שאומרת "אפשר, נו תתעללו. שום התעללות לא הפחידה אותי. אחרי כל מה שעברתי עם הבנות זה כבר לא משנה מה יעשו עכשיו" או בקיצור "Do it to me Kooshi". צליל אכן מצליחה להוציא אחלה צילום וגלית אומרת לה שהיא הפתיעה בגדול.
• נטלי היא מבריחת סמים, שבורחת בריצה משני מאבטחים. ברור לה מראש שלא יהיה קל לרוץ על העקבים ואכן בניסיון הראשון היא כבר מעקמת את הקרסול ובניסיון השני היא נופלת על הברך ונפצעת. זה כמובן לא גורם לה להפסיק כי נטלי היא מספר אחד במקצועיות וגם כי היא מפחדת מגלית הרובוטית שאמרה להן לא לבזבז זמן לצלמים. נטלי באמת המשיכה כמו גיבורה, לא קיטרה והוציאה אחלה תמונה. גם הצוות מרוצה.
• סשה מקבלת משימה בלתי אפשרית בשבילה, לברוח על גבי שורות של עגלות מזוודות. האמת שגם אני חששתי קצת שהיא תיפול בין החריצים של העגלות, אבל בעיקר לא הבנתי למה הלבישו אותה עם כובע שגורם לה להיראות כמו קלימרו. מיד מסתבר לנו, שסשה מפחדת לא רק מליפול בין החריצים אלא שבעובי הגוף שלה הכל יחסי, אז לעמוד על עגלה בגובה חצי מטר, עשה לה פחד גבהים. לפחות אם היא תרצה להתאבד היא תוכל לקפוץ מהשולחן של המטבח. היא כמובן עסוקה בעיקר בפחד והפעם, במקרה, זו לא ההבעה שרצו ממנה אז היא נכשלת במשימה.

• אלה מספקת לכושי הזדמנות מעולה להמשיך עם הסטיות שלו בתכנית. עושים לאלה חיפוש אלים על הגוף והיא מוצמדת בחוזקה לקיר זכוכית מה שרק מדליק את כושי. מכיוון שהוא עסוק בלצלם הוא מבקש מאחד המאבטחים בתמונה לא לפחד להרים לאלה את החצאית. אלה די מזדעזעת מהסיטואציה אבל ממשיכה. כושי לא בא כנראה על סיפוקו אז הוא מבקש מהגברים להוריד לאלה את הז'קט והיא נשארת עם סוג של מחוך חזיה בלבד, עכשיו זה כבר נראה כמעט כמו סצינת אונס, אבל כושי לא מסתפק בזה ומגשים את החלום האמיתי שלו כשהוא מבקש מאלה לרדת על הברכיים. דוגרי, גם אני באתי על סיפוקי. תודה להפקה ותודה לכושי. אלה מסתבר נראית מהמם גם כשבוזזים את גופה, אז היא יוצאת מדהים והצוות מסכם "מדהים, אין דברים כאלו" (הם דיברו על אלה? או על האונס?) כדי להראות שהם שולטים במילים מיוחדות הם מוסיפים "האקספרשנים שלה קפצו לשוט, גם הקלוזאפים". באמת לקסיקון מילים מרשים. גלית מתחילה לפחוד ( לכאורה מהתחרות אבל בפועל אולי זה מהתביעה הקרבה על ניצול מיני על המסך!?) ושואלת "אני צריכה להיות בלחץ?" כושי אומר לה, "כן, לגמרי" ומכל זה אני מבין שמדובר כנראה בקטע שלא יחזור ושכדאי לשמור על ההקלטה.
• קטיה נראית כמו דודה פולנייה אחרי הסטיילינג אבל נותנים לה לרוץ בין שורות של עגלות מזוודות והיא מקפצת ביניהן כמו אחוזת תזזית מה שבעולם הדוגמנות נחשב כנראה למתאמצת נורא. הצוות מתרשם מהמאמצים ומתעלם מהכיעור ומשבח אותה. יריב פיין אומר "היא באמת הבינה מה אנחנו רוצים ושיחקה. היא תצא יפה, יפה, לא יפה, לא נורא כאילו" כלומר, מכוערת אבל לפחות קולטת. אני בעיקר שמחתי שמישהו שם לב לאמת. גלית מסכמת "היא יצאה הכי יפה <מצחקקת> הכי יפה שהיא היתה עד עכשיו" או בקיצור, הכל יחסי וגם את גלית קצת מצחיק מה שההפקה ביקשה ממנה להגיד.
• ריטה שוב קיבלה להיות האחרונה שמצלמת כדי ששוב נזכה לקיטורים שה כל הפרק. זה לא היה קל. בעיקר לנו. כושי הצלם מבקש ממנה להיות יותר "ראף" בתקווה שהיא תוסיף לו עוד אלמנט לסטיות שלו אבל ריטה לא ממש מבינה כי המילה "ראף" אינה חלק מהג'יבריש הרגיל שהיא מוציאה מפיה. היא כמובן נכשלת במשימה וגלית אומרת שהתמונה שלה לא עומדת מול התמונות של השאר.

נגמרה המשימה, גם כושי כנראה גמר...

ואז אנחנו והבנות מתבשרים על איחוד המשפחות המרגש. הבנות מחולקות לזוגות, כל זוג יקבל רכב לשלוש שעות ויוכל לנסוע לאן שהוא רוצה בזמן הזה. ריטה ונטלי ייסעו יחד, צליל עם סשה ואלה וקטיה ביחד. אגב, הריב בין אלה וקטיה נעלם כאילו לא היה, באופן מפתיע לא הייתה כל התייחסות לזה בפרק. האם זה היה מבויים או שאחרי שקארין עפה כולן חזרו לשפיות?

אז מה למדנו מהביקורים המשפחתיים?

• ריטה מתקשרת לחברה שלה וזה נשמע כמו תמיד. "אני מתה עלייך אני שונאת אותך, יה מכוערת אני שונאת אותך, שונאת אותך שונאת שונאת שונאת". היא קובעת איתן בחיפה כי לא יהיה זמן לה ולנטלי להגיע גם לעפולה ומשיכה בשפה שלה "תצאו עכשיו, ערומה מצידי, תביאו את חלי" החברה בצד השני עונה "זאת חלי" וריטה ממשיכה "חלי אני שונאת אותך, מה זה השתנה לך הקול יה כלבה?". אחרי שביקרו אצל נטלי ריטה פוגשת את החברות בקניון בחיפה וזה נשמע בערך ככה "אני מתה עלייך וואו, איזה יפה, אני מתה איזה שיער אני בהלם". החברות לא מוותרות על הרמה הגבוהה ומבטיחות לריטה שכשהיא תחזור הן כבר תקלקלנה אותה ושהן ילכו יחד לקבץ נדבות בתחנה המרכזית עם גיטרה ושהיא תשיר. באמת תהיתי מה יש לעשות בעפולה. עכשיו הכל ברור. האחיות של ריטה, מריה ואניטה מתגלות כיפות בהרבה יותר ממנה ומדובר ללא כל ספק בסוג של שיבוט משולש, כי הן מדברות בדיוק כמוה. להבדיל ממנה הן מבינות שמישהו צריך להסביר את זה לצופים ואז אנחנו זוכים להסבר הז'רגון הג'יברישי העפולאי. שונאת אותך = אוהבת אותך בדם. אני מתה עליכם = זה לא מתה מתה, תירגעו פאוזה. חטיף  = החתיך החדש. אחרי שזכינו למנה משולשת מהדיבור הנגוע של ריטה, עשיתי בעצמי פאוזה והלכתי לשטוף את האוזניים. אפשר רק להתנחם בעובדה שלפחות היה מדובר במשובטות בלונדיניות ויפות.

• צליל מגיעה לביתה והמשפחה הגזעית שלה מחכה לה עם גיטרה בכניסה לבית ושרה לה את השיר "צליל מכוון", אחלה יציאה. צליל שמבינה לאיזה רמה היא נאלצה לרדת מנסה לצאת משם כשהיא מכריזה על התארים של ההורים שלה ומקפידה לקרוא להם דוקטור. במהלך הביקור אנחנו לומדים שהמשפחה של צליל באמת נורמאלית ואוהבת ופתוחה, בדיוק כמוה. אבא שלה מאוכזב ממנה שהיא בכתה בתכנית "פעמיים , אפילו שלושה" לדבריה ובקריצה אומר לה "זה החינוך שקיבלת אצלנו?". צליל מוסיפה "אני מהפחות אהובות שם, הבנות כבר הצביעו נגדי שלושה פעמים". עכשיו כבר ברור לי ממה אבא של צליל מאוכזב, מהעברית של בתו המלומדת. סשה די המומה מהמצגת החיובית הזו ואומרת לגבי השיר בכניסה "אני אישית הייתי בועטת בהם אם הם היו עושים לי את זה" ולגבי המשפחה בכלל "לא יודעת, הם אוהבים כאלה, מוזר" מה שמעלה תהייה מה בדיוק המשפחה של סשה עושה לה והאם מדובר בסיפור מושון נוסף? אבא של צליל מרחם על סשה ומזמין אותה לפרוייקט הטיפוח שלו בבית דני בשכונת התקווה. אין ספק שאפשר להבין מאיפה צליל הגיעה ואיך היא נהייתה כזו דעתנית וגזענית כשאבא שלה גם לא שוכח להזכיר לנו מה באמת למדו שם בבית כשהוא שואל אם חילקו אותם לקבוצות "בת ים והצפון".

• אלה לא מצליחה לגרום לחבר שלה לרדת לפגוש אותה למטה כדי לחסוך זמן. זה היה קטע די מביך כי היא התחילה לאיים עליו שאם הוא לא יורד הוא לא יראה אותה יותר בחיים. בסוף היא נשברה ועלתה למעלה רק כדי לגלות שמחכה לה שם הפתעה ושכל המשפחה שם. החבר שלה קצת נבהל, לטענתו בגלל שהוא לא זיהה אותה, לטענתי בגלל שהוא ידע שאין מצב שהיא לא מחליפה אותו בקרוב. הוא מנסה לנצל את זה ומקווה שהיא תזרוק לו איזה עצם אז כשהיא אומרת לו שחם לה הוא רומז לה שגם הוא "התחמם" היא כמובן לא נפלה בפח ואמרה לו "אין מצב, היית מת". אבא של אלה היה ממש חמוד ואז אלה סיפרה שהוא ואמה התגרשו והוא התחתן בשנית והאמא החורגת הרחיקה ביניהם עד שהוא נאלץ להפרד ממנה בשביל אלה או בקיצור האבא זרק את אשתו השניה בשבילה (ויש פה לא מעט גברים שהיו מוכנים לזרוק בשבילה גם את האישה הראשונה שלהם). לסיכום, לאלה יש אבא גזעי וחבר הזוי אבל עם מודעות לגורלו.

• קטיה פוגשת את החבר שלה אריק, שנראה כמו עארס כבד אבל מתברר כאחלה גבר גבר. הוא מיד מזדעזע כמונו מהתסרוקת שלה ותוהה אם הוא היה צריך לשלוח אותה לתכנית. קטיה מתחילה לשאול אותו מתי חתונה ומספרת שהייתה משימה עם שמלות כלה והיא כמעט בכתה. הוא כמובן נשאר גבר גבר לא מתבלבל ואומר שאם הוא היה חושב על חתונה הוא לא היה שולח אותה לתכנית הזו ושהיא עוד ילדה אז צריך לתת לה לראות את העולם. או בקיצור, ניסיתי להיפטר מהכונייפה והיא לא מבינה ת'רמז. לאחר מכן אלה וקטיה נוסעות לתל אביב לפגוש את אמא שלה אבל גם שם לא קורה שום דבר ואנחנו זוכים לשמוע מקטיה את סיפור חייה הלא מעניין ואיך היא כבר שנתיים עצמאית.

• נטלי מספרת היא התרחקה מהמשפחה אבל שעכשיו זה חסר לה. כשהיא מגיעה מסתבר שהכינו לה הפתעה והבית מלא בבלונים ובחמישים איש. קצת קשה לנטלי מההלם לקלוט את כל הפרצופים אבל היא מסכמת "ראיתי שיש יותר אנשים שאוהבים אותי ממה שחשבתי שיש", כלומר לפחות לספור היא יודעת. אגב הסיפור של נטלי על הריחוק לא מנע מאמא שלה להיות בשלה ולספר איך היו קרובות כל השנים. קצת מביך. הביקור היה די משעמם מעבר לזה.

• סשה מגיעה הביתה ואנחנו מגלים שכל הבית שלה מלא חיות. שני כלבים, חתול, חמוס, דגים ואחות שנראית כמו חיה. הן מתחבקות וסשה מבקשת שתעמיד פנים למצלמה שהיא אוהבת אותה. שנייה אח"כ היא שואלת את האחות אם היא לא יפה בעיניה והאחות לא ממש שומרת על סולידריות וטוענת שלא. או אז אנחנו מגלים שסשה אוהבת חיות יותר מאנשים ואנו זוכים לחזות במריבת אוהבים עם החתול שלה שכועס שהיא עזבה אותו וחזרה עם אנשים. אל דאגה, זה נגמר כמו בכל הטלנובלות הזולות בנשיקה של סשה והחתול. צליל כמובן קצת מזדעזעת מגן החיות.

עד כאן הביקור המשפחתי. אפשר לומר שגילינו למה צליל נורמאלית, נבונה יחסית אבל דעתנית, גילינו שאפילו לא דגדגנו את קצה המוזרויות של סשה, שנטלי היא זאב בודד בסך הכל אבל שהיא מרשימה את המשפחה שלה מרחוק, שריטה היא חלק משלישית משובטות בלונדיניות ויפות שמדברות בג'יבריש הזוי לחלוטין, כנראה מין שהגיע מכוכב לא ידוע ושקטיה, מכוערת גם בעיני החבר שלה. גילינו שגם אבא של אלה מבין שהיא הכי טובה והוא אפילו ויתר על אשתו השניה בשבילה (ודי ברור שחלק מהגברים במדינה היו מוותרים על האשה הראשונה בשביל אלה). בקיצור היה הזוי ומרתק גם יחד וגם מצחיק לפרקים.

טקס ההדחה מגיע. השופטים כרגיל לא אומרים כלום ולמזלנו שוב יוסף מבדר אותנו במקומם. הוא מלמד את ריטה את ההמנון הטורקי והיא כמובן קולטת מהר כי היא טובה בג'יבריש. הוא גם אומר לנטלי שתראה קצת ציצי לטורקים  שיראו מה זה ציצי ישראלי מה שגורם לי לשאול, זה קצת זה יוסף? למה בדיוק אתה רגיל?.

השופטים לא רק לא אומרים כלום הם גם טפשים מדי כדי להחליט מי הכי מכוערת (קטיה, דההה) וכשנשארות רק סשה וריטה הם לא יודעים את מי להעיף ומחליטים לא להחליט. ששת הבנות תטוסנה לפריז לחצי הגמר. גלית מורידה אותן לקרקע ומזכירה שיש גם שם משימות והדחות. מזל שהיא הסבירה באמת...

בפרק הבא - הבנות משתוללות בפריז, שוב כולן רבות עם כולן והצלם הצרפתי אומר למישהי שהיא מכוערת (קטיה?)

נשתמע בפרקים הבאים

סייקו

אי המלצה על סרט חדש - לילות בלוברי

סרט חדש שהגיע לפני שבועיים לבתי הקולנוע ברחבי הארץ

להלן ביקורתי

שם הסרט: לילות בלוברי My Blueberry Nights

במאי: קאר ואיי וונג

שחקנים: נורה ג'ונס, ג'וד לאו, נטלי פורמטן, רייצ'ל ווייז

שנת הפקה: 2007

תקציר הסרט:

בחורה צעירה בשם ליזי (נורה ג'ונס) מגיעה לדיינר אותו מנהל ג'רמי (ג'וד לאו) בעקבות קשר רומנטי שנכשל כשהיא שבורת לב ומלאת תקוות שאהובה ישוב אליה. השניים מתיידדים ומנהלים שיחות אל תוך הלילה במשך כמה ימים. לאחר שאהובה לא מופיע, ליזי מחליטה לצאת למסע לרוחבה של ארה"ב על מנת למצוא את עצמה מחדש ובמקביל לעבוד בעבודות שונות ולהרוויח מספיק כסף בכדי לקנות מכונית. במהלך המסע היא פוגשת המון דמויות מוזרות ולא שוכחת להישאר מדי פעם בקשר עם ג'רמי. היא גם סוגרת מספר מעגלים בחייה ועוברת תהליך של התבגרות נפשית בתקווה להגיע לשלמות עם עצמה ולהשתחרר מהאהבה שנכשלה. האם היא תצליח? את זה תראו בסרט.

דבר הפסיכופט:

את הסרט ביים הבמאי הסיני, קאר ואיי וונג שהתפרסם בעיקר מסרטיו "מצב רוח לאהבה" ו "2046". הבמאי קאר ואיי וונג, מתעניין מאוד בצד הויזואלי של הקולנוע (כפי שאפשר היה לראות בעיקר בסרט "2046") וסרטיו הם סרטים שכוללים אווירה מאוד איטית ומוקפדת. הסרט "לילות בלוברי" הוא הפקה אמריקאית לכל דבר אבל הסרט הוא עדיין סרט אופייני מאוד לבמאי הסיני. זה אומר שמדובר בראש ובראשונה בסרט אווירה במובן השלילי של המושג. הסרט מאוד מאוד איטי, החלק הראשון שלו, מצולם כמעט כולו דרך חלונות וזכוכיות הדיינר, המלאות בדברים כתובים עליהן. זה אומר שאנחנו צריכים לסבול חלקים מהכתוב על גבי התמונה, על גבי המתרחש, על גבי הדמויות, בקיצור, על הכל. מילא לבחור בזה בתור בחירה אמנותית לקטע אחד, אבל במשך עשרות דקות זה כבר מעיק. אני חייב להגיד בכנות שהדעה שלי על הסרט מתחלקת לשתיים. מצד אחד, חשבתי כל הזמן, לכל אורכו, ששום דבר לא קורה בו. מעבר לאווירה שהסרט יוצר, אין בו כמעט שום דבר ומעל הכל זהו סרט על כלום. אז נכון שברור מה הבמאי רצה להעביר, נכון שיש פה איזשהו מסע שעוברת הגיבורה ושנסגר לקראת סופו של הסרט, אבל רבאק, כל מה שבאמצע מורכב ממפגשים ושיחות שלא מובילים לשום מקום. מצד שני, לא מתתי משעמום, משמע היו בסרט הזה גם כמה דברים טובים. היו בו כמה קטעים טובים בפני עצמם, גם אם הם לא הרימו את המכלול לכדי משהו משמעותי, היה משחק טוב, בעיקר של זמרת הג'אז הנפלאה נורה ג'ונס, שזהו סרטה הראשון כשחקנית ושל נטלי פורטמן ומעל הכל היה לסרט הזה את אחד מפסי הקול הג'אזיים/בלוזיים הטובים ביותר ששמעתי. נורה ג'ונס שיחקה בצורה מאוד משכנעת. היא לא נראתה לי כמו שחקנית מעולה, אבל בהחלט אפשר לנחש שהיא הרגישה קרובה והזדהתה עם הדמות ולכן גם הצליחה לשכנע. אפשר לומר לסיכום שאמנם לא השתעממתי, אבל גם לא הרגשתי שהסרט הזה מספק לי איזשהו סיפור בעל מהות שאפשר למדוד, באמת הרגשתי מעל הכול שכלום לא קורה בו וטענות אלו אפילו עלו בקול רם עם שותפתי לסרט לא אחת לאורכו. הסוף של הסרט סיפק איזה סגירה מעניינת יותר אבל גם צפויה לגמרי אחרי השיממון שלפני. לא היה קשה כלל לנחש איך זה ייגמר כבר אחרי שהמסע של הגיבורה החל. בקיצור, תקנו את הפסקול, תוותרו על הסרט.

ציון: 4 מתוך 10

המלצה חמה על סרט חדש - סחר אנושי

סרט חדש שהגיע בסוף השבוע לאקרנים ברחבי הארץ, אם כי בינתיים, רק במגדל האופרה בת"א

כולי תקווה שירחיבו את זה לבתי קולנוע נוספים

להלן המלצתי

שם הסרט: סחר אנושי Trade

במאי: מרקו קרוזפיינטנר

שחקנים: קווין קליין, סזאר ראמוס, אליסיה בצ'לדה-סורוס, פאולינה גאייטן

שנת הפקה: 2007

תקציר הסרט:

אדריאנה בת השלוש עשרה, ילדה מקסיקנית תמימה, נחטפת יום אחד לאור יום באיזור בו רבות מהנערות נחטפות לצורך סחר בנשים. אחיה בן השבע עשרה, חורחה, מסרב לתת לאחותו לשאת בגורל האכזר שרבות לפניה נאלצו לשאת, מבלי שמישהו זכה לראותן שוב והוא נחוש למצוא את אחותו ויהי מה. כל העקבות מובילות לכיוון ארה"ב וחורחה שחוצה בקושי את הגבול פוגש מצידו השני את ריי (קווין קליין), שוטר טקסני שבהתחלה נחוש לגרשו בחזרה למכסיקו, אך האובדן האישי שלו גורם לו בכל זאת להקשיב לסיפורו הכואב של חורחה ולעזור לו לחפש אחרי אחותו לפני שתעלם לתמיד. בינתיים, אדריאנה מתגלגלת בדרכים לא דרכים ביחד עם ורוניקה, בחורה פולניה, מבוגרת יותר, שנחטפה גם היא לאותן מטרות. ורוניקה לוקחת אותה תחת חסותה ועוזרת לה להתמודד עם המציאות הנוראית אליה היא נקלעה. ריי וחורחה, צריכים להתחקות אחרי כנופית החוטפים האכזרית ולאתר את אדריאנה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

דבר הפסיכופט:

לדעתי, בדיוק ככה קולנוע צריך להיראות. אין בסרט הזה שום שטיקים מיותרים, לא כוכבים גדולים, לא מסע יחצנות ראוותני, לא יומרות אומנותיות, שום דבר מעבר לעלילה שבמרכזו. אבל לדעתי,סיפור טוב הוא כל מה שסרט צריך, בכדי להצליח. הסיפור שעומד במרכז הסרט, מצליח מכל הבחינות - הוא מרתק, הוא מורכב, הוא מתפתח ומתחזק ככל שהסרט מתקדם, הוא מרגש ושובה ובעיקר, הוא עוסק בנושא שחשוב לחשוף. הסרט חושף בצורה האמיתית והישרה ביותר, את סיפורן של נערות שנחטפות במדינות נחשלות ומוכות עוני ונשלחות לארץ ההזדמנויות הבלתי נדלות, על מנת לספק את תאוות ייצרם של סוטים ופדופילים, המיץ של הזבל שחיים בשקט בחברה, בלי שאף אחד יודע על קיומם. הנערות התמימות נופלות לידי כנופיות אכזריות שבגלל הכסף הגדול שמתגלגל בשוק זה, הפכו לתעשייה של ממש. בדרך כלל מדובר במקרה אבוד, אף אחד לא טורח לעשות כלום כדי למצוא את הנערות והילדות שנחטפות וחלקן הקטן מתגלה, בדרך כלל מאוחר מדי, בפשיטות מקריות על מעטים מסוטי המין. מה שיפה בסרט הזה, זו העובדה שיוצריו לא פחדו להראות גם את הרגעים הקשים ביותר ולכן הוא כל כך מוחשי ומשפיע. מלבד העיסוק בנושא החשוב של הסחר בנשים, הסרט מראה לנו את כוחה של נחישות או ליתר דיוק את הכוח של האחד לא לוותר ולשנות. השילוב של הסיפור האישי של חורחה ואדריאנה, עם הסיפור הרחב יותר של הסחר בנשים, הוא זה שהופך את הסרט הזה למרגש ומרתק כל כך ולכן גם לסרט מוצלח. הסרט הזכיר לי מאוד את הסרט המצויין "מריה הלבנה" שמספר סיפור די דומה, על נערות שנחטפות ומאולצות להבריח סמים בקיבתן, אם כי יותר נהניתי מהסרט "סחר". אי אפשר לסיים בלי לציין לטובה את המשחק המוקפד והסוחף של כל הגיבורים - סזאר ראמוס בתפקיד חורחה, פאולינה גאייטן בתפקיד אדריאנה, אליסיה בצ'לדה-סורוס בתפקיד ורוניקה ובראשם קווין קליין הותיק בתפקיד השוטר ריי. בקיצור, מדובר בסרט סוחף, מורכב, מרתק ומרגש שמצליח להעלות נושא חשוב לתודעה ואני ממליץ בחום לראותו.

ציון: 8.5 מתוך 10  

הסדרה "רמזור" - רגרסיה על המסך

הערב שודר הפרק הראשון בסדרה החדשה של אדיר מילר, "רמזור".

הסדרה "רמזור", מספרת על שלושה חברי ילדות, אשר כל אחד מהם נמצא במצב אחר בחיים, מבחינת הסטטוס הזוגי. ליאור כלפון שזכור לכולם מימי "הקומדי סטור", הוא איצקו. הוא מסמל את האור האדום - הגבר הנשוי והממוסד. הוא נשוי ללילך, עיתונאית שתלטנית ועסוקה (יעל שרוני). מילר עצמו, הוא אמיר רוזנר. הוא מסמל את האור הצהוב - הגבר התפוס, שנמצא בשלב הדביק של היחסים עם חברתו. ניר לוי הוא חפר. הוא מסמל את האור הירוק - הרווק הנצחי שלא התבגר עדיין. אנו מלווים את שלושת חברי הילדות ואת הנשים שלצידם, בחיי היום יום ולומדים להכיר את הקשר המוזר ביניהם.

התכנית רמזור היא מוצר טלוויזיוני מביש. רגרסיה לשמה. בדיחות על פיפי, ועדי עובדים, הומואים בחולצות ורודות וצופיפניקים ממלאות אל כל הפרק הראשון וממחישות לנו בצורה הטובה ביותר שאדיר מילר תקוע איכנשהו בין השלב האנאלי לשלב בו זרקו עליו עגבניות במופעי הסטנד-אפ הראשונים שלו. הבדיחות נראות מאולצות וממוחזרות ובעיקר מיושנות. כדי להשתלב בנסיון הרגרסבי הזה של מילר, רוב הפרק מרוחה על פניהם של השחקנים הבעת פנים של חיוך מאולץ. אולי הם הבינו בעצמם כמה זה מביך עוד בזמן הצילומים!?. מילר עצמו הסתובב עם הפרצוף היחידי שהוא יודע לייצר, לאורך כל הפרק ואפילו לא הבין שהבדיחה היא עליו. אבל עזבו את הנושאים הנמוכים, המיושנים והממוחזרים, זה פשוט לא היה מצחיק אפילו לרגע אחד!

אם בכל זאת מחפשים את הקטע הכי טוב בפרק, אפשר לציין את הריקוד אותו לימד מילר את עובדי הקייטרינג. תקנו אותי אם אני טועה, גם פה היה מדובר במיחזור בדיחה ישנה של מילר ובנוסף הוא העמיס על גבי הקטע עוד עשרים בדיחות קרש אחרות שגם אם מישהו שכח במקרה את הבדיחה והתגעגע, זה נהרס בשנייה.

לסיכום, מדובר במוצר מעליב, גרוע ובעיקר לא מצחיק. וחלאס עם ניר לוי בתפקיד הרווק הנצחי, חנקתם!

בדיוק נזכרתי שכבר מזמן לא הורידו סדרה מהמרקע עוד לפני סיום שידורה של העונה. במקרה הזה, אני בהחלט מחזיק אצבעות.

אדיר מילר, קבל חומה  

סייקו

ביקורת סרט חדש - הזייפנים - זיוף אחד גדול.

הסרט האוסטרי, שקטף את אוסקר הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2007, וגבר על יצירת המשתמטים, "בופור", מוקרן זה השבוע השני בבתי הקולנוע ברחבי הארץ

להלן ביקורתי

שם הסרט: הזייפנים The Counterfeiters

במאי: סטפן רוזביצקי

שחקנים: קרל מרקוביץ', אוגוסט דיהל, דיוויד סטריסאו, אוגוסט זירנר

שנת הפקה: 2007

תקציר הסרט:

הסרט זוכה פרס האוסקר הזר לשנת 2007, מבוסס על סיפור אמיתי ועוסק בתקופת השואה. סלומון (סאלי) סורוביץ' היהודי, היה אחד מהזייפנים הטובים ביותר בעולם. מלבד זיוף תעודות הוא חלם להצליח לזייף את שטר הדולר בצורה בלתי ניתנת לזיהוי. החלום הגדול שלו עמד להתגשם, אבל בתוך סיוט גדול יותר מאשר הוא יכול היה אי פעם לתאר. בראשית המלחמה הוא נעצר על ידי מנהל יחידת ההונאות במשטרת ברלין, פרידריך הרצוג, ונשלח למחנה ריכוז. לאחר שנים רבות בהן הוא שרד בקושי במחנה הריכוז, הוא ועוד מספר אסירים שהתמחו במקצועות שונים כגון דפוס, כתיבה, איור, כימיה נלקחו ע"י אותו הרצוג שעצר אותו בברלין, למחנה הריכוז זקסנאהוזן, שם הם השתתפו ב"מבצע ברנהרד" הסודי. זהו היה מבצע הזיוף הגדול ביותר בכל הזמנים, במסגרתו הוחזקו האסירים בתנאים משופרים ונוצלו לצורך זיוף תעודות שונות ובעיקר של הפאונד הבריטי והדולר האמריקאי. המטרה הייתה מצד אחד מימון המלחמה ומצד שני כללה מזימה להציף את השוק בכסף מזוייף ועל ידי כך למוטט את כלכלות המערב ולנצח במלחמה.

ביקורת סרט:

הסרט "הזייפנים" מספר את סיפורם האמיתי של האסירים, אשר לקחו חלק בעל כורחם, במבצע הזיוף הגדול בהיסטוריה. לכאורה היה עליהם לעשות את מה שמצופה מהם על מנת להישאר בחיים, בפועל הם ידעו שהם עוזרים לגרמנים באופן ישיר, לנצח במלחמה. הקונפליקט הזה בין הצורך לשתף פעולה על מנת לשרוד ובין המודעות שלהם להשלכות של מעשיהם, הוא שעומד במרכזו של הסרט הזה. אחד האסירים, ברגר, מוביל את ההתנגדות לשיתוף הפעולה השקט ומנסה למשוך זמן ולעכב את הזיוף. בתור סיפור דרמטי, הסרט הזה עשוי די טוב והשחקן הראשי קארל מארקוביץ' שמשחק את סאלי ואוגוסט דיהל שמשחק את ברגר, עושים עבודה מאוד משכנעת. הבעיה של הסרט היא בצורת הטיפול שלו בנושא השואה. השואה בסרט הזה היא מאוד סטרילית ומאוד לא נוכחת. אין כמעט הרג מסביב, חלק מהגרמנים מוצגים כדמויות טובות ובכלל האסירים חיים בסביבה מתחשבת ונוחה יחסית ומלבד כמה קטעים בהם הם מזכירים את זוועות השואה, הזוועות פשוט לא נמצאות שם והם לא עוסקים בהן, אלא באותה שאלה מוסרית, לזייף ולעזור לניצחונם של הגרמנים או לסרב ולמות. הפיכתו של הסרט הזה לדרמה פרטית של הזייפנים, מהווה זיוף אחד גדול בכל הנוגע להעברת המסר לגבי זוועות השואה. יש בהחלט סכנה שצורת הצגה זו, תגרום לאי הבנה של גודל הזוועה ותנוצל לרעה. מעבר לשאלה ערכית זו, ההתמקדות בסיפור הפרטני, גם גורמת לכך שקשה להתרגש ממנו ואני לפחות, לא הושפעתי עמוקות מהסרט הזה ואם לא הושפעתי, מסרט שעוסק בשואה, אין ספק שהוא זייף ובגדול. בלי הערך המוסף של השואה, זוהי דרמה בינונית ותו לא. להערכתי פרס האוסקר ניתן לסרט בעיקר בגלל העיסוק בשואה, ע"י אמריקאים שלא היו מודעים לבעיה שתיארתי. איפה הסרט הזה ואיפה סרטים שבאמת משפיעים כמו "רשימת שינדלר", "אמן" ובעקיפין גם "אמריקן היסטורי X". לסיכום, אפשר בהחלט לוותר על הצפייה בסרט הזה.

ציון: 5 מתוך 10