ארוחת Thanks giving    היתה מעולה, הודו מזוגג בקרמל נימוך בפה, עם רוטב קרנברי. לידו מונח לו

פירה של בטטות מטובל בקינמון ופילפל שחור, המנה מלווה במרלו ישן עם טעמים של שוקולד וטחב

(ככה מגדירים יין) ולקינוח גלידת השוקולד הלבן שקדים המפורסמת של בלתזר. היה מעולה. הלכנו רק

אני וע'.

במהלך הארוחה דברנו על מה שעובר עלינו עם החבר המאיים. הוא שלח לנו אי מייל בו הוא מפרט מה

 יש לו נגדינו, הרוב שטויות חוץ מדבר אחד שהוא יכול להזיק. מאז האי מייל הזה הוא נעלם, עשה לנו

בלוק במסנגר לא עונה לטלפונים. תלה איום באויר ונעלם ועכשיו אין לנו מושג מה הוא יעשה. זה לא

פשוט לחיות מתחת לצל הזה. (אנחנו חוקיים פה אל דאגה) לי מאוד קשה עם זה. דברנו על זה בארוחה

וע' התחיל להפתח ולספר לי איך בשנה האחרונה החבר כל פעם אמר לו שהוא לא אוהב אותי והוא לא

מבין איך ע' נשאר איתי. באחת ההזדמנויות הוא לקח אותו לשיחה ואמר לו שאני בחורה קרה

עם אופי קשה מידי והוא בחיים לא היה מסתדר איתי. הוא הציע לו לעזוב איתי ולהיות עם משהי יותר

"קלה". Fuck him.

במיוחד שבאחת הפעמים שהינו לבד בדירה שלי הוא ניסה להשכיב אותי ואני בחרתי לא לספר לע'

(עכשיו הוא יודע).

כל המצב הזה קשה לי. מצד אחד אני מוקפת בחברים ואתמול יצאנו 7 אנשים מקסימים לארוחת שישי

בטופו ואחר כך יצאנו לטאו יחד עם החבר מהארץ, הרחובות מאירים ומקושטים  ואווירת החג וצלליו

 בכל מקום אבל אני לא יכולה להנות, נחת עלי דיכאון. אפילו התיק פדינגון של קלואי  שבדרך אלי ברגעים

 אלו לא מצליח להעלות חיוך על הפנים שלי. אני יודעת שהוא יממש את האיום, אני מרגישה שזה מגיע. הוא

יודע שהוא יפגע מזה גם, והרבה אבל הוא שור שרואה סדין אדום, מתאבד אידיוט.

סוף השבוע הזה מוקדש אצל האמריקאים לקניות. מה שהחנויות עושות זה להוציא את כל הזבל של השנה

ולמכור אותו ב  40%פחות.  בגלל זה הם קוראים לו יום שיש השחור. הרחובות מפוצצים באנשים, רואים

ברחובות המון שקיות ומאחוריהן אנשים.בדרך כלל ללכת לאיבוד בהמון עוזר למצב הרוח שלי. אפילו השרשרת

עם מספר המזל שקניתי (7), שכולם מסתובבים איתה עכשיו, לא עזר.

הכל קפוא, המיים כבר הפכו לקרח והלב שלי בוער מבפנים, מחכה לבום הגדול