בספטמבר כתבתי סיפור בהמשכים, בקצרה אכתוב שפגשתי אותו והתאהבנו ובלי שידעתי הוא ביטל את האירוסין שלו ויצאנו כמעט שנה והמשפחה שלו היתה עלי בקריזה (משפחה מאוד ידועה בברנג'ה הכלכלית במדינתינו) בגלל האקסית וזה מאוד הפריע לקשר ונפרדנו והוא שכב איתה והוא הצטער ואני לא סלחתי והיא נכנסה להריון ובלה בלה בלה.

כשאני קוראת את כל עוצמת הרגשות סביב הסיפור עם מירב ז"ל ומה שהיה שם או לא היה, האיומים, הסטוצים שהיו או לא היו, זה מחזיר אותי קצת לתקופה ההיא. יש שכתבו שאיומים מצד אנשים "רגילים" זה סיפור בדיוני. אז אני לא נוקטת עמדה כי באמת לא הייתי מעורבת בסיפורים ולא הכרתי אותה עד שקראתי על מותה, אבל אני רוצה לספר על הסיפור הפרטי שלי.

כשהתחילו הגישושים הראשונים ביני לבינו, השיחות הארוכות, המשיכה המטורפת, לא ידעתי שהוא צריך להתחתן עוד כמה חודשים. אחרי שאחת הדוגמניות סיפרה לי וישבתי איתו לשיחה והוא אמר לי שהוא התאהב בי והבין שזה לא זה עם האקסית ולכן סיים איתה את הקשר וביטל את החתונה, ביקשתי ממנו חודש קירור, גם בשביל הכבוד שלה ( אחרי הכל כולנו עבדנו בקהילה מאוד ביצתית ומצומצמת, זה הבעיה עם הקהילות הקטנות כמו ישרא למשל ) וגם בשביל שהשמועות ירגעו. היה לנו די קשה להוריד את הידיים אחד מהשני ובכדי להפגש נסענו לכל מיני חורים, רק שלא יזהו. האקסית הפעילה כל מיני שיטות משפילות על מנת להשאר בתמונה. היא לא פינתה את הדירה שלו מהבגדים שלה, היא עברה לגור אצל אחיו, שתתה קפה עם אמא שלו פעם בשבוע (אמא שלו היא דון קורליאונה של המשפחה) והסבירה לה עד כמה הפרידה זמנית ואני כישפתי אותו וכדומה.

שום דבר לא יכול היה להפריד בינינו היינו מאוהבים בטירוף. למרות האש הנמוכה שהתעקשתי לשמור האקסית עקבה אחרינו וגילתה שאני הסיבה שהוא החליט לסיים את הקשר ואת דבר הפגישות שלנו, או אז, היא פתחה במסע נקמה. היא אספה סביבה קומנדו של דוגמניות שכבר קודם לכן לא הבינו למה אני מרוויחה יותר מהן ומצליחה יותר מהן. יחד הן גיבשו תוכנית שהתמקדה בנקודות החולשות שלי כמו הרגישות שלי לאיומים בטלפון (אחרי שסבלתי כמה שנים קודם ממטריד שהמשטרה נאלצה לעצור) והריסה איטית של הקריירה שלי ע"י כך שהן התקשרו למארגני תצוגות בשמי והודיעו על כל שאני לא מגיעה לתצוגה כי אני חולה, שעתיים לפני התצוגה או לחילופין התקשרו להודיע לי על שינוי בשעת האיסוף.

האיומים הטלפוניים בשעות הקטנות של הלילה לא הפסיקו במשך חצי שנה (אני ארצח אותך, אני אוריד לך שערה שערה מהראש, אני רואה אותך ערומה אני מרגיש את הכוס שלך ). המשטרה לא עזרה כי השיחות היו חסויות וחברת פלאפון דרשה סכומים אסטרונומיים על מנת לאתר את השיחות החסויות. לקח כמה חודשים עד שסטייליסט שיכור פלט לידי במסיבה שהן אלו שעושות את השיחות האלו. זה היה אכזרי כי לא ידעתי מי זה ופחדתי שזה אותו לוקה בנפשו חזר. אני זוכרת את הלילות הראשונים בהם הטלפון צילצל גם בבית וגם הפלאפון ואני רועדת כולי מאזינה לאיומים, זיעה קרה, דפיקות לב, נעילה של כל הדלתות בדירה השכורה בפלורנטין והדמיון משתולל.

זה עזר להן כי בסופו של דבר נשברתי וסיימתי את הקשר איתו, זה עזר לה כי היא הצליחה לחזור למיטה שלו ללילה עלוב אחד בו הצליח לה והיא נכנסה להריון, אבל הוא חזר אלי והתחנן והלב שלי היה פצוע מידי ושבור ולא יכולתי לסלוח. אז היא קיבלה אותו כבעל והוא לא מפסיק לבגוד והיא אומללה "ואף אחת לא תפסה את המקום שלי בלב שלך" כמו שאומרת מירי מסיקה בשיר המתורגם. אבל מה יצא מזה? חרא.

אז הנה דוגמה לאנשים "נורמליים" לחלוטין שעושים דברים איומים ואני לא ממציאה את זה, זה קרה. כי ככה זה בביצה וככה זה כשיש רגשות ולא משנה מאיזה סוג והרבה פעמים דברים יוצאים מפרופורציה ושליטה ואנשים אחרים ומאבדים את זה. תתארו לכם אם אחד המרכיבים בסיפור באמת חולה.