לפנות בוקר נחת המטוס על אדמת ניו יורק. טיפטוף מעצבן קידם את פנינו, שינוי לא מבורך מהשמש היוקדת של ישראל. לפחות היה לי נוח בטיסה הזאת והצלחתי לישון (ככה זה כשטסים הרבה ואפשר לשדרג כרטיס). הלומת שינה פילסתי את דרכי בין הנוסעים במטרה לפגוש כמה שיותר מהר את אהוביי. באולם הנוסעים קפצו עלי ע' וקוריצה בהתרגשות ואני התחלתי לבכות. החודש הקשה שעברתי, המעברים המטלטלים בין משפחה לזוגיות, בין היותי מוקפת כל הזמן לשקט והבדידות, בין ישראל לניו יורק הכל התערבב שם בבטן ופרץ החוצה. "אתה זוכר מה אמרתי לך לפני שעליתי למטוס? " שאלתי את ע' "מה?" הוא ענה " שאני מקווה שאני לא נוסעת להפרד" אמרתי בתוך הדמעות "גם אני לא האמנתי שזה יגמר כל כך מהר" אמר וחיבק אותי. הרגשתי מוגנת, הרגשתי שאני יכולה לנוח מהטיפול המפרך בכולם, להרגע.

קוריצה עשה קצת פדיחות בזמן שהם ישבו לחכות לי, הוא חירבן על הכסא בשדה התעופה. לא משעמם איתו. הוא גדל כל כך ונראה כמו אריה קטן.

באתי בידיים מלאות, בימים האחרונים לשהותי הספקתי לקנות ציור מקסים שיעשה לי שמח על הלב, מיד אחרי שאני אמסגר אותו, של קדישמן. אני כל כך אוהבת את ציורי הראשים שלו. קניתי שתי שרשראות פנינים אחת ארוכה שאפשר לשחק איתה ואחת קצרה ועוד כל מיני בגדים ממעצבים שאני אוהבת בארץ. ע' שמח על הקניות שעשיתי בשוק לוינסקי שכללו פיצוחים מעולים, תה שושנים ועלים של מרווה שהריח שלהם תמיד עושה לי להזכר בטיולים של הצופים. לע' הבאתי חולצות של ספיידרמן וסופרמן מזארה ושתי חולצות מחוייטות מסליו ועוד כמה שטויות.

עכשיו אני מתרגלת שוב לשקט המבודד שמחבק אותי בניו יורק. לקפה של סטארבקס, לקניות בברניס ובסאקס, לסוכנת הניו יורקרית המטורפת שלי. אני עוברת על ההזמנות שקבלתי בדאר, הקרנת הבכורה של השטן לובש פראדה - אני מחכה בכליון עיניים, מפגש עם מאפרת מעולה. בחזרה לבלט, ליוגה ולפילאטיס, אודישנים, שיעורי משחק. האודישן באל איי נדחה לסוף החודש, ארוחה בפאסטיס עם חברים ואחת רומנטית בדה סילבניו עם ע'. הקלות הבלתי נסבלת של החיים כאן ההרגשה שאין לי אף אחד לדאוג לו חוץ מלעצמי. היופי של הרחובות הנקיים הרטובים, מבני האבן, מבני הזכוכית, האנשים בחליפות שרצים ממקום למקום, כל זה הוא לא הבית אבל זה מקום שקל יותר להעלם בו ולהבנות מחדש.