היום קראתי משהו שהצחיק אותי. מערכת וואלה מפרסמת שהמדור המדובר ביותר במדינה "אני סלבריטאית" זה שמפורסם בפנאי פלוס, מי שכותב אותו באמת זה יובל אברמוביץ. מצחיק כי זה מדור חביב ומצחיק וחושפני ואני מאוד שמחה שכותב אותו מי שכותב אותו. מצחיק כי אני מקבלת כל מיני אימיילים של אנשים שחושבים שזו אני כותבת וזה לא. מצחיק כי אם זה הוא, הוא מתחזה שם לבלונדינית וזה גדול.

מצחיק כי אומנים מנסים תמיד לשמור על חזות מאוד מאוד מסויימת ובעצם לא להראות את הפרצוף האמיתי שלהם וזה מגעיל אותי. התחלתי להבין את זה כשהנחתי איזה טקס "נוצץ" ביותר לפני כמה שנים. עמדתי מאחורי הקלעים עם כמה מהאומנים הגדולים ביותר בארץ, אנשים שגדלתי על השירים והמשחק שלהם. מאחורי הקלעים יכולתי לראות את החולשות שלהם. יכולתי לצפות בהרגלי השתיה של אחד מהם שכשהוא עולה על הבמה, עומד מאחורי הקלעים עוזר עם וודקה וצינגלה והוא כל פעם קופץ לשלוק. בן זוגי להנחיה היה איש באמת מאוד מפורסם שלא הפסיק לשאול אותי אחרי כל קטע קריינות "איך הייתי? איך הייתי?" ראבק אתה מי שאתה ואתה עושה את זה יותר שנים ממה שאני חיה, מה נסגר איתך? יצא לי לראות את הגברדיה הישנה, איך הם מסרבים להבין שהם כבר זקנים, מנסים להוכיח על הבנות הצעירות (קרי: אנחנו) שיש להם עוד את זה,חוזרים על קטעים ישנים שלהם, ליטוף פה, נגיעה שם, זה כל כך עצוב.

גם הדור שלי לא חף ממסיכות. כל הגיי'ז שמנסים בכל הכח לבנות את תדמית של אלילי הבנות. הזמר שיש לו חברה כל כך מתוקה וההצלחה שסיחררה לו את הראש עד כדי כך שהוא לא מוצא יותר את הרוכסן לאכסן את הזין שלו לכמה דקות. המניירות של הכוכבות, המניירות של המעצבות שכל כך מנסות לעשות הוליווד וכל כך לא מצליח להן.

אבל כלפי חוץ הכל זוהר הכל תמים. אין סמים, אין משלשלים, אין ספידים, אין סקס עבור תפקידים, אין עולם תחתון ואיומים.

אז שמחתי שיש איזה "זבוב על הקיר" שקיבל חשיפה יפה ללחשש מה קורה בבועה הקטנה בה הוא נמצא, כי הקאסט שלו הוא סוג של תמצית מייצגת של מניירות כוכבניות.

אני לא רואה את זה כרכילות אני רואה בזה תלישת המסיכה הצבועה שלהם מהפנים היפות והצבועות שלהם. אולי בגלל זה הקטע של הריאליטי שאו כל כך חזק עכשיו (למרות שהוא לא מראה אמת) אולי בגלל שקצה נפשם של אנשים במתקתקות, אולי אנשים רוצים מציאות.